אור החמה על ספר הזהר א:רלד

ולית לן לאתערא חושבן וגו' כלומר אין לנו לרדוף אחרי חשבון קצין אחרים ולא לחוש להם. כי זה צודק מפני שתלוי בשם יהו"ד וכן פי' ר' ייסא סבא ופירשו בפסוק אז תרצה הארץ דהיינו ראשונה אלף שנה דהיא שכבת לעפרא שאז היא מרצה ומכפרת עונות בניהם. ושבתותיה הם עשר כלולות מעשר ועשר מעשר שעולים אלף. ואח"כ בהיותה בתוך גלותה וזכרתי את בריתי יעקב דהיינו הת"ת ובו כלול שש קצוות דהיינו שתין שנין דקאמרן לעיל שהם שש קצוות כלולות מעשר מהחכמה כדפי' לעיל. וז"ש ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם דהיינו כולא כחדא כלו' כלול הכל בתוך הת"ת. וע"ד אמר אזכור כי זכירה בת"ת לרמוז כללות כולם בת"ת ואח"כ יוקים לה קב"ה מעפרא וזהו והארץ אזכור ייחוד השכינה עם הת"ת. וקמה מתוך העפר להתייחד בגאולה כדפי' וז"ש ולבתר והארץ אזכור דא כנסת ישר'.

תרצה תתרעי כלו' אומרו תרצה הארץ את שבתותיה משמע דבה תלי' מלתא עד שהיא תרצה ולזה אמר שאינו כן אלא תתרעי ארעא לגבי קב"ה. ואמנם ימשך ענין זה יומא חד דאמרו חברייא דהיינו אלף שנים כדפי' לעיל. דכתיב וה' פקד את שרה דהיינו הוא ובית דינו:

ובה כליל כולא שכל שם בן ד' בו.

וביה אתגליא וגו' כלו' מכחו מתגלה הכל במלכות:

בגין דכל מלה כלו' אין לך דבר מתגלה בעולם אפי' פקידה שהיא במלכות שלא יהי' מלמעלה וע"י הת"ת מתגלה. הרמ"ק זלה"ה:

גיליון וזכרתי את בריתי יעקב ודא הוא ואו כלא כחדא וגו' קי"ט א' קס"ח א':

בגין דכל מלה דאיהי סתימא איהו גלי כל סתים וגו' בזוהר שיר השירים בפסוק ישקני ואו אפיק סתימין לא שליט עינא למחמי וגו'. עכ"ל:

והרא"ג כ' דחושבן כגוונא דא דכתיב אז תרצה וגו' ה"ג בס"י. והוא רזא דוא"ו כלומר הוא"ו שהזכרנו בשם שהו' ת"ת היא נרמזת ביעקב מלא וא"ו וכתיב אז תרצה כלומר אז כשיהיה שלימות דוא"ו היינו באלף הששי בשש מאות כדפי' אז תרצה הארץ תתרעי וזהו כנגד מה שאמר ומאן דאיהו מאיך אתרמי. ואו' ודא הוא וא"ו כלא כחדא כלומר וא"ו מלאה לדרוש שני ווין כדפריש להו לעיל. אבל יומא חד דאמר חברייא ודאי כלא הוא גניז כלומר נזכרו האלף החמישי שהרי רמוז באומרו כל היום דוה אך הדבר גנוז ולא מבואר שהנר' לכאורה כי מיד יגאלו ואינו כן אלא כל האלף החמישי דוה כי אין זכר הגואל שהוא הוא"ו כלל ואחר עבור האלף מתחלת הוא"ו להתעורר ולבסוף כל ס' אתתקף כדלעיל. וכלא אשתכח ברזא דאתוון דשמא קדישא האלף בה"א אחרונה והשם מאות בוא"ו. דהא גלותא מייתי ראי' לזה הרמז באותיות אלו של שם ואמר דהא גלותא באינון אתוון גלי לון ר' ייסא סבא דודאי התם בפסוק אז תרצה בהשלמת זמן הגלות מיירי קרא וגלה ר' ייסא סבא שבוא"ו יתיר דוזכרתי את בריתי יעקב ששם נרמז סוף הזמן בשני הווין של וא"ו של יעקב וא"ו במילואה. והשתא כלומר ועתה בהקדמה זו באינון אתוון באותם האותיות שהם הוא"ו של שם שהם ב' ווין נתגל' לנו סוד הגלות והוי כעין גזיר' שוה מה התם ואו אף כאן ואו. ר' ייסא סבא גרסי'. א"ל ת"ח וכו' ראיה לדבריך שכל הפקידו' הם מהואו שכש' שפקיד' הגלות הוא מהוא"ו כך פקיד' הבני' הוא מהואו. ולא מבעי פקיד' כוללת אלא אפי' פקיד' יחיד היא ממנו שאעפ"י שהפקיד' במלכות העיקר הוא בת"ת: ה"ג בס"י וביה כליל כולא ובי' אתגליי' כלא. וה"פ וביה בת"ת כליל כל הפקידות בין פרטי בין כוללת. וביה אתגליי' כל הנהג' הבינ' בגין דכל מלה דאיהי סתימא כל הנהגה שהיא סתומ' בבינה שהיא ם סתומה ואינה מתגלית. איהו ת"ת גלי כל סתים וא"ת יותר ראוי שהמלכות עלמא דאתגליי' היא ראוי לגלות ההנהגות ולא הת"ת. לז"א ולא אתי מאן דאיהו באתגליי' וכו' כלומר אינו ראוי שהמלכות שהי' עלמא דאתגליי' בעצם ויגלה מה שהוא סתום בבינ'. כי הם שני קצות שני הפכים וא"א לזה לגלות מה שמכסה זה. אלא יבא איש הבינים שהוא מכוסה מקצה הראשון הקשור בבינ' ויגלה מצד הקצה המתגל' במלכות מבריח מן הקצה אל הקצה. הרי ראי' שהכל תלוי בואו שהוא בת"ת. סימא מטמון. קולפון ר"ל בטישות כדאיתא בערוך. טהירי ידך כלומר גלילי אצבעותיך המאירים מחמת אותו מטמון. בהני תרין צפרין אפשר שהאחת בשרה בשורת המטמון ואחת בשרה לשיהיה לס' שנה. עכ"ל הרא"ג: