אור החמה על ספר הזהר א:רלב

שמחת הקציר היינו יום מתן תורה שבו ייחוד הת"ת עם המלכות שיפשר * נ' דמלת שיפשר הוא טעות וצ"ל בקציר: דהיינו העומר שהיא המלכות כנודע.

כד"א ואל יבא בכל עת וגו' ומדקאמר. ואל יבא בכל עת משום דאית עת טובה דהיינו אשת חיל עטרת בעלה. ועת רעה דהיינו לשמרך מאשה זרה נמצאת למד דאיהי אתקריאת עת:

דאית לה עת וזמן הם כ"ח עתים ללבנה כדכתיב בתיקונים ובאחרי מות מהזוהר:

לקרבא היינו קורבתה לקבל מלמעלה להתקשט:

לאתנהרא היינו קישוטה מאור העליון אחר קורבתה.

לאתחברא היינו יחודה עם הת"ת אחר הקישוט הנז':

והאי איהו עת לעשות פי' לעשות לתקן:

תפלתי מלכות. לה' ייחודה עם הת"ת. עד שנעשית עת רצון ודאי:

לא אשתכח פרודא דקב"ה מישראל שיש' תלוים בשכינה ובהיות שכינה נפרדת מהת"ת הם מתרחקים ממנו ג"כ בגלות וכן גאולתם תלוי בה כענין בעתה אחישנה וגו':

יומא חד וגו' ולא יתיר. אפשר דיום א' ממש והטעם שסוכת דוד נופלת. לעולם נופלת ולא הגיעה לארץ עד יום א' סמוך לגאולה והיינו שהאריכו בגמ' בענין דור שבן דוד בא וגו' במיעוט השפע:

אתגליא כ"י מאתרה שם אדנ"י מייחוד יהו"ד:

אתוון דשמא קדישא דהיינו שם יהו"ד עצמו. והטעם שנתפרש ייחוד ד' אותיות השם מפני שנתפ' אות ה' מיה"ו דהיינו המלכות עצמה שהם שתי בחינות אליה הא' שם אדנ"י הב' אות ה'. נמצאו הפירודים ד'. הא' שם אדנ"י משם יהו"ד והוא הפירוד הגדול. הב' אות ה' מיה"ו שהוא אב לפירוד ד' אותיות. הג' י"ה מו"ה כאומרו נאלמתי דומיה דהיינו נאלמתי ו' מה' ודוממתי מאותיות י"ה שנסתלקו מו"ה כדפי' בתיקונים. הד' י' לא אתחבר בה' בגין דוא"ו לא אתחבר בה' כדפי' שם. ואע"ג דאקדימת קע"ב שנים מאלף רביעי. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כמה דכתיב ויעש דוד שם וגו' פי' ע"ד מ"ש בפ' בראשית דף נ"ב ע"ב על פסוק וקרא לו אהל מועד דהשתא אתיהיב זמנא וקצבה לזווגייהו בתר דחטאו בעגל. וז"א כאן כי הנה עתה צריך לעשות ממש לה' ע"ד ויעש דוד שם כי כביכול מוסיפין כח וגבורה למעלה ומתקנין אותו בתיקוני כלה. ותיקון זה הוא לתקן הארעא שהיא המלכות עם ה' שהוא בת"ת. וז"א עת לעשות לה' פי' צריך לעשות ולתקן האי עת לה' שהוא לקרב המלכות אל הת"ת. והוקשה לו למה הוא קורא אותה עת שהוא דבר קצוב. לז"א כי זה הי' משום דהפרו תורתיך יש' בעשותם העגל ולכן נק' המלכות עת המור' על קצבה כמ"ש וקרא לו אהל מועד להורות דזווגייהו הוי לעת קצוב ולא תדיר. ולכן היא צריכה שנתקן אותה שאל"כ לא תתחבר עכ"ל:

והרא"ג כ' בשעתא דסלקין היינו עליי' ג' רגלי': כשמחת בקציר דיל' הוה. כלומר שמחו ישראל לפניך כשמחה שהיתה משמחת השכינ' בחג הקציר שהוא שבועות עצרת כנישו יומא חד דחדוה כמבואר בפ' אמור דף צ"ו צ"ז צ"ח. בראשיתא דכלא ה"ג ופי' כאשר יגילו ע' שרים בחלקם שלל דהיינו ע' פרי החג. ואו' בראשיתא דכלא שכן היו מקריבים הע' פרים תחל' בז' ימי החג. ואח"כ עצרת ביום השמיני. שזו הית' שמחתם שהיו קודמים ליטול השפע' מישראל שהיו באחרונ' ביום העצרת. וא"ת אמאי לא הזכיר ג"כ בשמחת חג הפסח וי"ל שאינ' שמח' שלימ' ולכך אין בו הלל גמור כנז' בפ' אמור צ"ה. כד"א לשמרך מאש' זרה שהי' הקליפ' הנקר' שעה רעה. לקרב' היינו סוד החיבוק וכמ"ש עת לחבק ועת לרחוק מחבק לאתנהרא סוד הנשוק נהירו ודביקו דרוח' ברוחא. לאתחברא הייחוד בעצמו ידין בידין וכו'. כדין אחישנה שאז יהי' הדבר במהירות ולא יתארך הדבר אבל לא קודם. א"ר יוסי ועכ"ד כלומר אעפ"י שלא יחיש קודם ויתעכב לא יעבור מיומא חדא שהו' אלף שנים. ובעוונותינו שרבו עברו מה שעברו ועדיין בן דוד לא בא. הכי אמרו. אינו חידוש שכבר קדמוך רבנן אבל אין הדבר כן אלא ת"ח וכו' שהזמן יותר ארוך מזה שהאלף אינו נמנה אלא מתחלת האלף החמישי ואעפ"י שקדמו וגלו במנין עק"ב מסוף אלף הרביעי. ועוד שמלבד שיעבור כל אלף החמישי יעברו מהאלף הששי שש מאות כדמפרש ואזיל. כל ההו' יומא דה"א גרסי' והיינו כל אלף החמשי כדמפרש ואזיל. ואע"ג דאקדימת וכו' כמנין עק"ב שבסוף האלף הרביעי. עכ"ל הרא"ג: