אור החמה על ספר הזהר א:רלא

מה זיתים לא נפלי וגו' דקים לי' דממזר' לא חיי. ואין דבר בא אלא לטהר אגב אורחיה כמה ממזרים.

הנה כי כן וגו' באותו ענין השכינה יבורך גבר:

דאכלי ושתאן איש תחת גפנו והיינו שולחנך. או פי' אחר דהיינו המזבח שלמים דמשולחן גבוה קא זכו.

ודא הוא בשמחה כי החסד תחת הבינה.

טוב לבב היא הגבורה שמטיבה עצמה עם החסד דהיינו לבב שתי לבבות והיינו ע"י רנת הלוים כדכתיב וחסידיה ירננו:

כל היינו היסוד רוב כל ע"י הת"ת דהיינו יש':

אלין יש' דמהימנותא דקב"ה עלייהו היא השכינה ולכך נקראו הגוי הידוע ששכינה עליהם:

רישא עילאה היינו החסד ראש לבנין. והיא עילאה בהתדבקה בבינה וחוט של חסד משוך על המלכות. והיינו לו הגדלת השמחה לו שכינה עם יש' הגדלת חסד. השמחה בינה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב.

מדרש הנעלם.

פתח ואמר ויהי אחר הדברים וגו' פי' כי הוקשה לו שלעיל אמר כי הגוף אחר התחיה נק' יצחק וא"כ מה ענין עקידת יצחק כדי לשוחטו. וביאר כי הוא מיתה תנינא דחזרת למות פעם ב' בע"ש שהוא סוף אלף הששי כדי ליכנס לשבת שהוא אלף הז' וקיים לגמרי. ולפי שאז אינה מיתה גמורה כראשונה כי לא תהי' רק ג' ימים שנאמר יחיינו מיומים וביום הג' יקימנו וגו' לכן נקראת עקידת יצחק שלא מת אלא נעקד לפי שעה ונחשב כאלו מת ואח"כ נשבע הב"ה שלא ינסה את אברהם שהיא הנשמה כי אז כבר הגוף הנק' יצחק הוא כספא נקיה.

לבתר ההוא יומא רבא דכתיב והי' יום אחד וגו' פי' כי שני תחיות הם א' בביאת המשיח אשר אז יקומו המתים מקבריהם ואז יזדככו חומרם קצת ויתקיימו בימות המשיח. ולכן אמרו אין בין העה"ז לעה"ב אלא שעבוד מלכיות כי יהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה וקדושה כנודע. אמנם בעה"ב שהוא אלף שביעי שאז נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה וגו' ולכן צריך זיכוך אחר ויהיו בנקיקי הסלעים שאז נק' יום הדין הגדול ואז ימותו שעה א' ויזדככו תכלית הזיכוך. באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש ויהי' רוחני כמוהו ממש. והנה אלף השביעי עליו נאמר והיה יום א' הוא יודע לה' וגו' כי יום שבת שימשו המאורות בלילה כמו ביום ולכן לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר וזהו לא יום ולא לילה. ועל אותו זמן נאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו כי אפי' הגוף יזדכך כערך הנפש. ואז יקבלו הגופות פעם אחרת נשמותיהם בערב שבת בעת כניסת שבת בריש אלף השביעי וז"ש לקמן דף קי"ט ע"א זכאין אינון כל אינון דישתארון בעלמא בסייפי אלף שתיתאה וגו' וע"ש. עכ"ל:

והרא"ג כ' דאוליפנא דא מינה ה"ג כלומר השכינה הוא בנין אב לעולם. והכי מדרש קרא אשרי כל ירא ה' וגו' ומדבר דוד ברוח הקדש עם הקב"ה ואו' אֶשתך שהוא שכינת עוזך מלשון אש וכן כתיב כי ה' אלהיך אש אוכל'. והשתא ניחא דלא קאמר אשתך בחירק אלא בסגול אשתך זאת כגפן פורי' בניך כשתילי זתים בזמן הבית סביב לשלחנך דמשלחן גבוה קא זכו כדמפ' ואזיל. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' שיהי' לו אשה צנוע' כיוצא למעל' ובנים כיוצא בבנים ודוק אומ' יבורך גבר. דעד השתא לא בגבר עסקינן אלא לת"ת וכמו כן לגבר תחתון. ודא הוא בשמח' מצד החסד המשמח. ובטוב לבב בליואי מצד הגבורה שהם משוררים מטוב לב כמ"ש הנה עבדי ירונו מטוב לב וגו'. אלו ישראל מצד הת"ת עמודא דאמצעית'. דכתיב הרבית הגוי היינו ישראל גוי קדוש לו הגדלת השמח' בשבילו. אלין כהנים מצד החסד האוכלים בשר הקרבנות ואין שמח' אלא בבשר. בחלק שלל אלין ליואי מצד הגבור' הנוחלים המעשרות הרי ב' כתובים הבאים כא'. ד"א הרבית הגוי אלין ישראל פי' הרבית מלשון גדול' כמו רבי המל' וכן רבי' קמי' עלי כדפז"ל שהם דואג ואחיתופל שהיו גדולים בתור'. והגדולה היא דמהימנותא דקב"ה עלייהו היות לו לעם והוא להם לאלהים. רישא עילאה היינו החסד. ולפי שגם הגבורה נק' ראש כנז' במשפטים רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן וכן בפ' ויחי רכ"ו לכן קר' לחס' ראש העליון יותר מן הגבורה. דאיהו גדול וחדוה ביה אשתכח ה"ג וה"פ לו הגדלת השמחה בשביל הגוי הזה שהם קשורים בקב"ה יש שמחה לפניו ית' במדת הגדול' שלו וזהו דאיהו גדול וחדוה ביה אשתכח. עכ"ל הרא"ג: