אור החמה על ספר הזהר א:כב

פתח ר"ש וגו' באורח כלל ראשונה בתחלת התורה דרך כלל ואח"כ דרך פרט:

פקודא קדמאה דכילא מ' שהיא הקודמת לכל המצות ודאי שהם בחינות בה: יראת ה' מ' יראה מצד הדין ה' ת"ת ירצה יראה של הת"ת דאיקרי ראשית דהיינו מלת בראשית שהיא מצוה ראשונה והראי' לזה דיראת ה' נק' ראשית דכתיב ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת ועתה בין שני הפסוקים יוכרח דמלת ראשית חוזר ליראת ה' דאילו מחד פסוק' הוה אמינ' ראשית הוא הדעת ליראת ה' המ' וכן ראשית היא החכמה ליראת ה' מ' אמנם עתה שאמר הכתוב ראשית חכמה וראשית דעת לכך אנו מוכרחים שמלת ראשית היא חוזרת אל יראת ה' שהיא עצמה ראשית וז"ש בגין דמלה דא ראשית איקרי והכוונה כי בחינת ראשית היא ממש יראת ה' וז"ש בגין דמלה דא וגו' כנז':

ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא ופתח כניסה אל הכל היא יראת ה' א"כ באמת היא ראשית אל הדעת והיא ראשית אל החכמה אחר שהיא פתח כניסה לכל האצילות ולא קשה מידי דקרא קארי לה זמנין ראשית אל הדעת וזמנין ראשית אל החכמה: ועל פקוד' דא אתקיים כל עלמ' והיינו דקאמר בראשית במצות היראה ברא אלדי"ם את השמים ואת הארץ שע"י מצוה זו הם מתקיימים:

אשתכח יראה דאיהו דחיל ליה לקוב"ה שוי לעיקר' יר' שאין עיקר הכוונה ליראה את השם הנכבד והנור' אלא העיקר הוא היראה עצמה שאם לא מפני פחדו ויראתו לא היה עובד השם נמצא היראה והפחד עיקר והעבודה טפילה:

בגין דאיהו רב מורה על רוממותו ושליט מורה על השגחתו עם היותו גבוה מעל גבוה עכ"ז שומר ומשגיח וראוי שלא יחט' לו האדם אחר היותו רב ומשגיח ג"כ מצד היותו ית' עיקרא ושורשא דכל עלמין והאדם ענף ממנו ממש ואיך יחטא ונמצא ענף בפגם גדול באילן חשוב ששורש האדם נטוע בספי' העליונות:

וכולא קמי' כלא חשיבין וירא האדם מהפחד והמור' ואל יעבור על צוויו כי אדון ורם משגיח על דבר פחות וגרוע. ולשואה רעותי' בההוא אתר וגו' היינו מ' שע"י שיהיה האדם ירא ייחד אותה למעל' ולא יפרידיה בעונו:

ינדעון חייבין וגו' ונמצאתי מכשילם במזיד שיודעים רבונם ומתכוונין למרוד בו:

יראה רעה הם הקליפות והיינו גיהנם ויסורין בעולם הזה שאין האדם לוקה למעלה אלא על ידם והם הם אשו של גיהנם:

מחי מכה ומקטרג לפני הב"ה ליטול רשות להכות:

ובגין כך אתר וגו' מפני שבעוד שאין באדם יראת ה' שולטים עליו הקליפות וכל מה שיעבוד וכל מה שישמור הוא עבודה אל החוץ לתשלום ולתגמול ולא נכנס כלל בכל ענייניו בקדושה אמנם כאשר יהיה יראה כראוי יהיה שורה עליו שכינה כדי שיהיו שאר כל עבודותיו להקב"ה א"כ ראוי שיראת ה' יהיה ראשית ליכנס אדם לכל הקדושה וז"ש מאן דנטיר יראה נטיר כולא שהרי הכל בתוך הקדושה לא נטיר יראה לא נטיר פקודין שכול' חוצה לחצוני' כנז':

מאן דעבר וגו' לפרש הכתוב והארץ וגו' והכוונה שאף אם יהיה האדם ירא היראה האחרת שהיא יראת העונש אינו ניצול ממנו כיון שהוא עובר על יראת ה' ומושך עליו החיצונים וז"ש מאן דעבר ע"ד שהיא יראת ה' וגו': תהו ובהו וחשך ותהום הם ד' קליפות כנז' בתיקונים וכאן לא מנה תהום ומנה רוח וצ"ל שהיה הכוונה שישאר בסוף הפסוק מלת אלדי"ם מרחפת על פני המים שהיא המ' יראת ה' כדמסיק וכתיב לבתר וגו' פי' אחר ד' קליפות יראה ראשית דהיינו שם אלדי"ם מרחפת על פני המים העליונים היינו ראשית שהיא ראש לכל האצילות ופתח כניסה לכל בענין שבה כלולים כל מימי האצילות מים עליונים ומים תחתונים וז"ש דאיהי כללא דכולא וגו':

פקודא תניינא וגו' אתאחדת בה היינו שהמ' אחוזה בימין בסוד אהבת חסד דהיינו כוס של ברכה בימין:

ולא נפיק מינה לעלמין היינו שאף בהיות המ' יונקת מגבורה עכ"ז לעולם היא בימין בסוד שהימין היא מסכמת על הדין והיינו האהבה גם היות הדין נמשך עליו כדמסיק ר' אלעזר ואיהי אהבה חסד ודאי: רחימו שלים בכל צדדי הענין כדמסיק דא אהבה רבה החסד הכולל בעצמה הגבורה דהיינו לאהוב אף אם הדין נשפע עליו כדמסיק ר' אלעזר. דכתיב התהלך לפני ירצה כאשר היה אברהם מערער על המילה אמר לו הקב"ה כיון שאין אתה עושה כל צוויי אין אתה שלם באהבתי כי גדר האהבה לאהוב בכל הצדדים בין בדין בין ברחמים א"כ התהלך לפני שתמול ובזה תהיה תמים דהיינו שלים ברחימותא: יהי אור חסד: דאיקרי אהבה רבה הנה החסד עצמה נקראת אהבה רבה מפני שהיא חסד בין בהיות הגבורה בין בלא גבורה כי יש כח בחסד לבטל הדין אמנם המ' נק' אהבה זוטא שאין לה כח אלא בהיות החסד אמנם הגבורה מהפכה לדין דהיינו שנאה ח"ו:

והכא איהו פקודא למרחם וגו' כדקא יאות בין בגבורה ודין בין בטוב וחסד היינו כדקא יאות כדמפרש ר' אלעזר:

אנא שמענא ביה וגו' פי' לדברי אביו:

בשלימו דתרין סטרין כלולה מדין ורחמים כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וכלא קמיה כלא פי' כל העולם כולו הוא קמי הקב"ה כלא ר"ל כלא היה כמ"ש הפסוק כלא חשיבין וגו' עכ"ל:

גליון אית בר נש דדחיל וגו' תיקונים ע"ט עכ"ל.

פתח ר' שמעון בפקודי אורייתא וגו' בפ' יתרו תמצא י"ב פקודין קרובים לאלו ע"ש דף צ"א א': ואו' ואיקרי פקודא [דא] יראת ה' בא רשב"י להודיענו שאינו כסברת ר' יצחק שאמר שהיה ראוי לתורה להתחיל מהחדש הזה לכם אלא כח מעשיו הגיד לעמו מפני שהמצוה הא' היא החדש הזה לכם ובא רשב"י ואמר שאפי' מתחלת התורה יש בה מצוה והמצוה הראשונה היא לירא את ה' והיא נחלקת לג' חלקים א' יש מי שהוא ירא שלא ימותו בניו וזה לא הגיע יראתו אלא לרצועה שמכה אותו ויש מי שיראה מעונשי גיהנם וזה ירא מהשוטר שהרצועה בידו אמנם מי שיראה מהאל מרוממותו שהמות והחיים בידו היא היראה האמיתית שהראשונים אינם יראה לפי שהשוטר או הרצועה לא יטיבו ולא יריעו שאינם עושים אלא ברצון המלך ואדרבה על זה מוסיף על חטאתו פשע הירא מהם אמנם יראת הרוממות היא העיקר לכל והענין שעיקר הכל הוא המחשבה והיראה כי מי שחטא בגלוי עריות בשוגג שחשב שהיא אשתו והיא א"א אעפ"י שעבר כיון שלא במחשבה לא יקרא עבירה אלא תקלה ונכשל ועל זה מי שחשב שהוא ירא בשביל שלא ימותו בניו או בשביל עונש גיהנם אין יראתו שלימה כי הוא נדבק בעץ הדעת טוב ורע אבל מי שירא מן הקב"ה לרוממותו נדבק בירא' העליונה ועלה עד מקום החכמה שהיא תחלת הכל. מהגליון בקיצור נמרץ:

והרא"ג כ' פתח ר"ש בפקודי אורייתא וכו' באורח כלל כתיבי כלומר שכמה מצות רמוזים וכלולים במעשה בראשית דרך כלל ואח"כ נפרטו כל א' וא' במקומה:

פקודא קדמאה דכלא היינו יראת חטאו קודמ' לחכמתו כי אז חכמתו מתקיימת ואמ' דכלא רמז ג"כ אל כניסת המדות שזה השער הוא הקודם לכניסה ולכן הביא ב' פסוקים לראשונה שהיא יראת חטאו אמר ראשית חכמה יראת ה' כלומר קודם שיחכם האדם יקדים יראת ה'. כנגד השניה אמ' ירא' ה' ראשי' דעת כלומר ליכנס לדעת העליון צריך יראה קוד' ליכנס בפתח כמ"ש זה השער לה'. א"נ כיוון אגב פשטיה דמיירי הפסו' במצוה זו הראשונ' הקודמת לכל המצו' רמז למדה זו שהיא פתח הכניסה לחכמה העליונה והיינו דמסיק בגין דמלה דא ראשית איקרי כלומ' מלה זו של יראת ה' היא נקראת ראשית לכל הדברים הן למצות שהיא המצוה הראשונה הן לכניסת המדות היא ראשי' לכולנה וז"ש ודאי איהי תרעא לאעלא וכו' והביא ב' פסוקים להכריח איך היא שער הכניסה לפי שקשה לפסוק ראשון דאמ' ראשית ליכנס לחכמה עליונה היא מלכות. והנה זה לא יספיק כי יש ביניהם כמה מדרגות לז"א יראת ה' ראשית דעת כלומ' אף כי אמרתי לך כי ראשי' לחכמה העליונ' היא יראת ה' עכ"ז צריך ליכנס דרך המדרגות והיינו יראת ה' ראשית כדי ליכנס לדעת והיינו ו' קצוות שהדעת מתפשט בתוכם ואחר שתכנס באלו המדרגות הנקר' דעת אח"כ תכנס לחכמ' העליונ' וז"ש בגין דמלה דא ראשי' איקרי לפי שהיא תרעא לאעלא גו מהימנותא. ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא ה"ג: ונר' לפרש כי מצוה זו של יראת ה' היא הקודמת לכל המצות שכן נקר' מצוה זו יראת ה' ונקראת ראשית דכתיב ראשית חכמה וגו' יראת ה' ראשית דעת והביא השני פסוקים להכריח יותר הדבר ראשית החכמ' צריך הירא' וזהו ממש יראת ה' היא ראשית וקודם לדעת שהיא החכמה וז"ש בגין דמלה דא ראשית איקרי כלומר מלה זו של ה' נקר' ראשית לעולם שכן השני הפסוקים קראוה ליראה זו ראשית:

ודא איהי תרעא אחר שפי' שהמצוה זו נקר' ראשית ורמוזה במלת בראשית אמר אח"כ וכן נקר' ראשית בסבה אחרת שהיא תחלת כניסה למדות:

לית בהו עיקרא כדקא יאות כלומר סוף סוף כבר הוא ירא ומתוך שלא לשמה בא לשמה לז"א כדקא יאות כלומ' יראה היא אבל אינה כדקא יאות:

אשתכח יראה דאיהו דחיל לקב"ה שוי לעקרא כך היא הגירסא דחיל בלא וא"ו והכונה כי מאחר שכל מה שעושה מפני היראה א"כ עיקר עשייתו היא מפני היראה לפניו ית' וז"ש יראה דאיהו דחיל לקב"ה זהו מה שהוא משים לעיקר לא קב"ה ממש:

וכלא קמיה כלא חשיבין ה"ג: ולשואה רעותיה בההוא אתר הוסיף עוד לומר שלא די למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט וכו' אלא לשואה רעותיה כלומר נוסף עוד על אותה היראה שיכוון כשעושה מצוה זו ליעשות מרכבה לאותו מקום הנקר' היראה הזאת: היך יפלחון למאריהון כלומר ידעו ולא יעשו שאז הוא יותר פושע: אי לא אימא ייבדון חברייא מלה כל זה חסר מן הספר: לא שריא עליה ההיא יראה דאיקרי יראת ה' לחיים ה"ג: ובג"כ אתר דאיקרי יראת ה' ראשית איקרי כלומ' אף כי קודם לראשית זו הנק' יראת ה' כלומ' מכאן הוא תחלת וראשית היראה הטובה כי הגם כי קודם אליה יראה אחרת בלתי ראויה לא תקרא ראשית אלא המקום הזה:

וע"ד אתכליל הכא פקודא דא כלומ' בהיותה הירא' הזאת הטובה והמעולם שבכל היראות נכללה במלת בראשית שהיא תחלת התור' וז"ש הכא:

ודא עיקרא ויסודא לכל שאר פקודין כלומ' יראה זו הטוב' היא יסוד לכל שאר המצות שמתוך שהוא ירא את השם בבחינה שהוא רב ושליט וגו' א"כ יבא לקיים כל מה שצוה זה המלך הרב והשליט בכל העולמות. אבל אם הוא ירא מצד העונש שלא ימותו בניו או עונש גיהנם יהיה נזהר שלא לעבור על מצות לא תעשה כי מאחר שכל מגמתו של זה הוא לברוח מפני העונש א"כ במקום שלא יהיה לו עונש לא יהיה נזהר בשמירת המצו' מש"כ ביראה הטובה הלזו:

ובג"כ כתיב בראשי' וגו' כלומר לכך התחילה התורה במלה זו של בראשי' הרמוזה בה יראה זו הטובה להודיעך כי בשבילה ברא אלהים את השמים ואת הארץ וז"ש בראשית בשביל היראה הזאת הנקר' ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

מאן דעבר על דא עבר על פקודי אורייתא ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלקי ליה והיינו והארץ וגו' כך היא הגירס': קו תהו חבל המדה כלומר אני מוצא שתהו נק' קו שנאמר קו תהו והקו הזה הוא חבל המדה שמודדי' בה הבנין א"כ הקו הזה הוא חבל לחנוק: בהו אבנין וכו' היינו מה שאמרו בגמרא [חגיגה י"ב] בהו אבנין מפולמות וקבלה היתה בידם: מתוך החשך וההר בוער באש מוכיה הדבר כי מאחר שכל ההר היה בוער באש והדברים היו נשמעים מתוך החשך שבהר א"כ החשך והאש הכל דבר א' וא"נ לפי שכתוב א' אומר כשמעכ' את הקול מתוך החשך וכתוב א' אומ' ודבריו שמעת מתוך האש ומדנקט הכי ש"מ דכלא חד דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי. ה"ג חשך ודאי אשא תקיפא והוא סיום פירושו שהחשך ודאי אם הוא אש תקיף על ראש רשעים יחול: ורוח דא הרג בסייף יר' כי אמרו בגמר' שההורג את האדם בביתא דשישא במקום שאינו נושב הרוח יכול לחיות והדרא בריא אבל ההורגו במקום שהרוח נושבת לא הדרא בריא א"כ נמצא שהרוח הוא הממית והרוח הזה באה אחר הכאותו בחרב וז"ש חרבא משננא כשחותך בה היא מלהטא ביה כלומר הרוח הזה מלהט בהכאה זו וממיתו והכריח זה מהפסו' ואת להט החרב המתהפכת כלומר להט שהוא נמשך מהחרב כי אחר מכת החר' בא הרוח ותלהטהו מסביב ונמצא כי הרוח הוא ההורגו וז"ש ואיקרי רוח כלומר הלהט הזה נק' רוח שהוא רוח הבא אחרי החרב. א"נ כשהאדם מכה בחרב או מקל באויר נשמע הקול שבוקע בכחו האויר ונשמע קולו א"כ מאחר שהרוח הזה נשמע קול הברתו כשהחר' מכה א"כ היינו שהרוח הוא הממית כי אין הברה זו נשמעת כי אם בהכאה א"כ רוח זה הרג:

האי עונשא למאן דעבר על פקודי אורייתא וכתיב לבתר יראה ראשית וגו' כלומר העונש הזה שסיים שהם הד' מיתות הם כתובים אחר מלת בראשי' שהיא הירא' הכוללת כל המצות שכן כתיב קודם בראשי' דהיינו היראה הנקר' ראשי' ויסוד כל המצות וכתיב אחריה עונש העובר עליה דהיינו והארץ היתה תהו ובהו שהם עונש ד' מיתות ב"ד:

פקודא תנינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת וכו' כלומר מצות אהבה שיאהב האדם את הב"ה בה דבוקה מצות הירא' כי מאחר שהוא אוהבו תנאי דבק הוא שיירא ממנו והיראה היא שלא להכעיסו וז"ש ירא חטא שהו' ירא שלא יבא חטא לידו ויכעיס לאוהבו א"כ נמצא כי מצות הירא' דבוקה באהבה ואינה יוצאה ממנו ע"ד משל שאומ' האדם מתייר' אני שלא יבכה הנער אין זו יראה ופחד אלא יש לו כ"כ אהבה שחושש שלא יבא לידי כעס א"כ נמצא שהוא אהבה וירא' דבוקים זה בזה וז"ש ולא נפקא מינה לעלמין:

ואיהי אהבה וכו' מפרש והולך מה היא זאת המצוה שהירא' דבוק' בה וכו': ומאן איהו רחימו שלים ירצה בנעלם מי היא המדה שהמצו' הזאת דבוקה בה באי זה מדה רומזת ואמ' דא אהבה רבה דהיינו חסד שנקר' אהב' רבה לפי שיש אהבה זוטא דהיינו מלכו' נק' זאת אהבה רבה כי האוהב להב"ה אהבה שלמה אחוז במדה הזאת הנק' אהב' רבה:

דכתיב התהלך לפני והיה תמים ר"ל צוהו שיהיה תמים באהב' שהוא הנק' אהב' רבה ומצד זה נתקשר אברהם במדתו מדת החסד כי להיותו אוהב להב"ה אהבה שלמה כמו שהב"ה קראו אברהם אוהבי נתקשר באות' מדה והכריח זה מפ' ויאמר אלהים יהי אור דהיינו חסד הנק' אור ששם היא האהב' השלמ' והתמימה. ולפי דרך זה ג"כ נוכל לפרש כי תחלת המאמר כיון בזה ג"כ ע"ד הנעלם באומרו דא איהי פקודא דפקוד' דירא' דהיינו מלכו' דאתאחד' בה כלומ' מצוה זו של אהב' שהיא מדת החסד פקודא דיראה דהיינו מלכו' דאתאחד' בה ולא נפקא מינה לעלמין בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

א"ר אלעזר אבא אהב' בשלימו וכו' כלומר אליבא דידך שאתה אומ' רחימו שלים שפירושו אהבה רבה לפי שיש אהב' זוטא לא משמע הכי לישנא דרחימו שלים אבל אני שמעתי רחימותא בשלימו ממש שהוא שלימו דתרין סטרין כדמסיק: דהא איהו בהאי דרגא קאים כי כן ר' פנחס נקר' חסיד כמ"ש בזוהר לפי שהו' היה אחוז במדת החסד עכ"ל הרא"ג: