אור החמה על ספר הזהר א:רי

ארדה נא ואראה וגו' למאן קאמר אי תימא וגו' הקשה ושאל ואמר למאן קאמר כלו' למי אמר דבור עשו כלה והוא כי אומר זה סובר הבנת הכתוב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי הוא אמת א"כ אתם המלאכים עשו כלה ונתתי לכם רשות שתעשו כלה ומלת עשו נקשרת עם מלת כלה כלו' עשו כלה. ושאל אם תאמר דקאמר הכי למלאכים ההם הנראים לאברהם והם המשחיתים את סדום קשה דמאן חמא מליל עם דא ופקיד לדא כי הב"ה היה מדבר עם אברהם ואיך היו אומר למלאכים עשו כלה אם לא היה מדבר עמהם כי אם עם אברהם. ותירץ אלא ודאי נוכל לתרץ א' מב' פנים או שלאברהם בעצמו המדבר אתו קאמר ליה הכי ואמאי קאמר לי' לאברהם בגין דברשותיה הוו קיימין מקומות ההם כי הם מכלל ארץ ישראל והב"ה אמר לו כי לך ולזרעך נתתי [אתן] את כל הארצות האל וכמ"ש רש"י בשם המדרש על פסוק המכסה אני מאברהם כי ה' כרכים אלו מכלל גבול הכנעני הם ונתתים לו א"כ לכן קאמר ליה עשה כלה אתה בהם כי ברשותך קאי הענין הזה:

ד"א לאינון מלאכים פי' אפשר דקאי למלאכים ועד כאן הוה תני והשתא מפרש וקאמר מה דאתמר לאברהם כלומר הפי' הראשון שהוא דאתמר דבור עשו כלה לאברהם צריך לתרץ קושיא א' והיא דהיל"ל עשה כלה כי יחיד הוא ואיך אמר עשו לשון רבים וז"א מה דאתמר לאברהם קשה מ"ט עשו עשה מבעי ליה מאי עשו אלא צריך לפרש כי למה שאברהם לא נסתלק ממנו השכינה כי לא אעדי מיניה שכינתא להכי קאמר עשו כלומר השכינה ואברהם הדבק בשכינה ולהכי קאמר עשו לשון רבים וז"א אלא דא אברהם ושכינתא דלא אעדי מיניה עשו. כלו' להכי קאמר עשו. ונלע"ד דצ"ל וע"ד עשו: וזה יובן במה שקדם לזה בדף הקודם כי דרגא עילאה היה המדבר ולא השכינה ולז"א ויאמר ה' דרגא עילאה השכינה שלי ואתה אברהם עשו בהם כלה וחזר עתה לפרש פי' השני ואמר מה דאתמ' למלאכים כלו' מה שאמרנו דמלת עשו כלה אתמר למלאכים הוא בזה האופן כי גם שלפי הנראה לא היה אז הב"ה מדבר כ"א עם אברהם והמלאכים אינו נראה שהיו שם לכן תדע כי אינו כן כי למה שהמלאכים הוו זמינין תמן כדי למעבד דינא חזר הב"ה דבורו לצד המלאכים ואמר להם עשו כלה דכיון דהוו זמינין תמן אין בזה חשש שיחזור עשו כלה למלאכים. ועל דא עשו כלומ' השתא אתי שפיר דקאמר עשו לשון רבים:

ד"א למעבד וגו' נ"ל שצריך להגיה ד"א לשעבר כתרגומו עבדו. כלו' עד עתה היינו סוברים דמלת עשו חוזר להבא וסמוך למלת כלה כלו' עשו כלה ולהכי הוקשה לנו מלת עשו לשני הפירושים הראשונים. אמנם יש פי' אחר והוא פי' התרגום והוא דקאי לשעבר כלו' ארדה נא ואראה האם כצעקתה הבאה אלי עשו כן כלה כלו' אעשה אז כלה וכן נר' מן התרגום שאו' הכקבלתהון דעאלת לקדמאי עבדו בפתח העין והבית אעביד עמהון גמירא וגו' ונראה מדבריו שאומר הכצעקתה הבאה אלי כן ממש עשו אנשי סדום אז אני אעשה כלה: עוד ראיתי הגהה נכונה ויפה במקום למעבד כתוב לדעבד. ופירושה שמלת עשו אינו חוזרת לעושים כלה ואינה נקשרת עם מלת כלה שא"כ יהיה פירושה דקאי למלאכים שיעשו כלה כנז' אמנם מלת עשו חוזר לדעבד פי' למי שעשה הרעה. פי' ארדה ואראה אם כאות' צעקה ממש כן עשו העושים העבירות הם אנשי סדום וזהו לדעבד כלו' לעושים כבר הרעה אז אעשה גם אני כלה בהם כן פי' המתרגם ועיין בתרגום:

א"ר אלעזר כאן ליחיד וגו' כי עם היותו צדיק צריך עת ידוע לתפלתו ולא שיהיה השינוי מצד המשפיע אלא מצד המעשים:

כאן לאתר חד וגו' שנקראים יחידים בערך העולם כולו. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

גיליון מאן חמא מליל עם דא וגו' נ"א מאן מליל וגו' שתי הנוסחאות קשים להבין ונר' לומר מאן חמא דמליל דא ופקיד דא כלו' אם האמירה היתה למלאכים מה ראה לומר להם זאת האמירה וגו'. או נפרש לתקן הנוסחאות מי ראה שהוא מדבר עם אחד ומצוה לאחר תחלה היה מדבר עם אברהם ואמר זעקת סדום ועתה מצוה למלאכים ארדה נא וגו' עכל"ה: ואו' זמנין דאיהו עת רצון וגו' ג' חלוחות הם ע"ת שמ"ע אשתכ"ח. והם בג' מדות במלכות בת"ת בבינה ולמעלה: במלכות זמנין עת רצון מצד הרצון העליון והרחמים העליונים וזמנין לאו עת רצון מצד הדין כי המלכות נק' עת ולפיכך ואל יבא בכל עת וגו': והת"ת בו השמיעה כדכתיב ואתה תשמע השמים וכתיב שמע ישראל. זמנין דשמע מצד הימין זמנין דלא שמע מצד השמאל. והבינה הוא סוד דרשו ה' בהמצאו דהיינו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים שהם ימי תשובה ודאי א"כ נמצא מצד הרחמים בלתי נמצא מצד הדין דאע"ג דאיהי רחמי דינין מתערין מינה. והנה נמצא הדין בג' מקומות אלו והוא משתנה בהם לדין ולרחמים: ואו' תלתין צדיקים אזמין וגו' אותם הנשמות הגלויות לפניו שעתידות להיות כאברהם אבינו ולהתנהג כפי מדותיו לפי הדור הב"ה קובע ל' מהם בכל דור ודור להיותם עמודים על הדור ובדור אברהם אבינו הוא לבדו היה שקול ככולם וז"ש כמה דאזמין לאברהם וגו':

ובניהו בן יהוידע וגו' קשיא ליה דקרא אמר מן השלשים הכי נכבד פי' יותר נכבד מן השלשים אמנם לא הגיע למדרגת השלשה וימצא לפי זה שיש צדיקים אמצעיים בין השלשים והשלשה והם ראוים יותר מן השלשים והם ג"כ יהיו מעמודי העולם וא"כ אינם מעמידי העולם השלשים לזה פי' שאין פי' הכתוב כך אלא מן השלשים נכבד פי' איהו חד מנייהו וגו' כדפי' ואל השלשה לא בא אין הכוונה שהטיב מן השלשים ולא הגיע למדרגת השלשה אלא פי' למהוי במניינא כחד מנייהו שאין מספרים אחרים אלא שלשים ושלשה והוא מן השלשים ולא מן השלשה:

וא"ת מאי אתא לאשמועינן פשיטא באומרו שהוא מן השלשים ידעינן שאינו מן השלשה א"כ לדידך מאי קאמר ואל השלשה לא בא. לזה פי' שבא להשמיענו שאין מדרגתם שוה ואין חופתם שם שוה כי שמא יעלה על דעתך שיהיו השלשים מתייחדים בחופת השלשה לזה אמר הכתוב ואל השלשה לא בא להודיעך שהשלשים נכוין מחופת השלשה מרוב מעלתם וז"ש דלא זכה לאתחברא בהו ולמיהוי עמהון בחולקא חדא ומבניהו שבא אל השלשים נקיש לכל א' מהשלשים שאינו מתייחד עם הג' הרמ"ק זלה"ה:

גיליון יהי' כמה דתנינן תלתין הוו: כן * וכן אמרו כו' דף ה': אמרו במסכת נזיר סתם נזירות ל' יום דכתיב יהיה עכ"ל:

והרא"ג כתב ארדה נא ואראה וגומר ראינו כמה בדורינו נשתבשו במאמר זה ונעלם מהם פירוש הדברים שההפסקות שבשום וטעות זה נפל בספרים בכמה דוכתי לשים הדפוס הפסקות בלי מקומם וה"פ. למאן קאמר עשו מאן חמא וכו' שודאי היה מדבר עם אברהם כאומרו ויאמר ה' א"כ כיצד היה מצוה למלאכים עשו. אלא לאברהם ולקמיה מתריץ למה אמר עשו לשון רבים. ד"א לאינון מלאכים זה פירוש שני שמלת עשו קאי אהמלאכים ולקמיה מתריץ מה שהקשה מאן חמא מליל עם דא ופקיד לדא. מה דאתמ' לאברהם השתא מפרש מה שקשה על הפירוש הראשון דמל' עשו קאי אאברהם דאי הכי עשה מ"ל ומתרץ עשו דאהדר לאברהם ושכינתא ואעפ"י שאברהם לא היה עושה הסכמת הדין היינו העשיה וכדאמר לעיל ע"י דזכאין עביד. עשו מה דאתמר וכו' מלת עשו טעות ושבוש הוא שנפל בספרים אלא הגירסאמה דאתמר למלאכים ובא לתרץ קושיא שעל הפירוש השני שפירש דבר אחר לאינון מלאכים ותירץ בגין דהוו זמינין וכיון שאברהם והמלאכים עומדים יחד לא קשה מליל לדא ופקיד לדא כי כלם יחד.

ד"א עשו לדעבד כתרגומו עבדו ה"ג וי"ס דגרסי עשו כתרגומו עבדו והכל א' והנה ברח מן הפחד ונפל אל הפחת שעד עתה היתה הקושיא מענין המלה ועתה נפל בקושיא עצומה וכי לא הוה ידע קב"ה שנראה ארדה נא ואראה הכצעקתה כנראה שמסתפק. והיינו האי ירידה מלת האי ל"ג. ראיה דא לאשגחא עליהון ה"ג וכוונת התירוץ שהירידה היא ירידת המדרגות מזו לזו והראיה לראות במאן דינא ידין לון ולא כמסתפק לומר אראה אם עשו או לאו חלילה כי הוא צופה ומביט הכל. ואשכחן ראיה לביש בכף גרסי' * נצ"ל בוא"ו גרסי' ואשכחן: והוא כעין ג"ש דכי היכי דהתם לא בא לראות דבר והפכו אף כאן נמי אלא ששם לפעול רחמים וכאן לדין. וזהו שתרגם אונקלוס במלת ואראה ואדין ולפי זה יהיה פירוש ה' דהכצעקתה ה"א האמיתות לא ה"א השאלה. וכן מפרש הרד"ק בכמה דוכתי ואעפ"י שמסיים הפסוק הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדע' דנרא' כמסתפק. הכי תרגם אונקלוס כלה גמירא אי לא תייבין ואם תייבין לא אתפר' הרי שלא נסתפק במה שעב' אם היו חייבים אם לאו אלא שתלה הבחירה להם אם ישובו אם לאו ולא הוצרך לפרש ולהאריך שכיון שכבר התחיל לומ' עשו כתרגומו עבדו וסמך על התרגום. אלא שמלת ארדה קשה לפי התרגום ופירשה על דרך האמת. ומלת אראה נתן טעם לדברי התרגום דקאמר ואדין וכדפרישנא וע"ד אמר הקב"ה המכסה אני מאברהם לעיל קאי למאן דאמר עשו כלה דהדר לאברהם ולשכינ' שיסכים אברהם עם השכינה לדין כדפי' א"כ אחר שצריך שאברהם צריך שיהי' מסכים עם הנהגת הדין וכי המכסה אני מאברהם א"א לכסות הדבר ממנו. וע"ד אמר כלומר השתא ניחא מה שאמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה דמשמע שכבר הסכים לעשות דאי הוה מסתפק מאי אשר אני עושה הרי עדיין לא ידע אם יעשה אם לא אלא האמת כדפירש.

ואברהם היה יהיה וכו' מ"ט ברכה דא הכא דאין לפרש שנתן טעם איך אכסה אני מאברהם שאברהם היה יהיה דהיל"ל ואברהם צדיק גמור הוא או אב המון גוים הוא כמו שפירש למעלה רבי יהודה. אלא ודאי הטעם שאמר רבי יהודה למעלה לפי שהוא אב המון גוים כלול במלת מאברהם כלו' שקראתיו אברהם ע"ש אב המון גוים. והיינו דמסיים ר' יהודה לעיל בגין כך וה' אמר המכסה אני מאברהם אלא ודאי ע"כ ואברהם וכו' אינו קשור במה שלמעלה שהוא מברך לאברהם. לא אשתני והדין והרחמים לפי המקבלים. כאן ליחיד כאן לצבור כשיש עת רצון ועת צרה היינו ליחיד אבל לצבור לעולם ברחמים עליהם [ע' יבמות נ"ג] אעפ"י שהוא בדין על אחרי' וזהו ואני תפלתי בלשון יחיד וכן צריך לפרש בדרשו ה' בהמצאו דאע"ג שהוא בלשון רבים היינו לכל יחיד ויחיד לבדו וכדתרצו בגמ' [יבמות מ"ט] בכל קראנו אליו היינו רבים ודרשו ה' בהמצאו היינו יחיד. כאן לאתר חד וכו' היינו תשובה שנית דלתשובה ראשונה כאן ליחיד וכו' יהיו החמשה ערים של סדום יחיד בערך אברהם שהוא צבור שכן הוא אב המון ולתשובה זאת יאמר ואם תמצא לומר שהערי' יקראו צבור מ"מ הם אתר חד ואברהם כל העולם כולו וראוי שלעולם יהיה הקב"ה ברחמי' עליו וז"ש בג"כ ברך לאברהם וכו' תנינן באברהם גרסי': יהיה בגי' שלשים יש ליחס הברכה מעין הרע המאורע כי לפי שלא נמצאו צדיקים בסדום נגזרה כלי' עליהם וברך לאברהם שבכל דורות זרעו ימצאו ל' צדיקים בכל דור ודור וזהו אברהם היו יהי' ולפי שנשארו לאלה ולשבועה כדכתיב כמהפכת סדום ועמורה ברכו ואמר ונברכו בו כל גויי הארץ שהוא כמו בך יברך ישראל וכו'. ונתן טעם לברכ' לפי שעון סדום היה גזל ומניע' הצדקה כנודע והקב"ה ידעו שיצוה את בניו שימצאו בזרעו עושה צדקה ומשפט שהוא הפך חטאות סדום וברכה זו אצל הפורענות כאב שרוצה לקלל את אחרים והיה בנו לפניו וברכו הרעה יגיע לאחרים ולך הברכה:

אזמין קב"ה לעלמא שתל הקב"ה הצדיקים העתידים להיות שלשים בכל דור לקיום העולם: כמה דאזמין לאברהם בדורו שהיה שקול כשלשים דמלת יהיה קאי אאברהם ואזרעו ונראה שאפשר שיהיה באיזה דור צדיק כאברהם ששקול כשלשים ויעלה לשלשים וכן ראינו בזוהר כתיבת יד ממערב מסכים לדברינו:

פתח ואמר מן השלשים הכי נכבד וכו'. לתלתא אחרנין ג' אבות. לא בא דלא שקיל וכו' לא בא במניינא וכו' לא בא לאתחברא בהדייהו וכו' הענין הנה דוד ע"ה זכה לשני מעלות א' שהוא רגל ד' למרכבה וארבעתם מרכבה לבינה. ולעתים נעשה הוא מרכבה לג' אבות כנזכר לעיל דף צ"ט. ואמר שבניהו אעפ"י שספר בשבחו בפסוק הקודם לא הגיע למעלת דוד לא' מב' מעלות הנזכר' כנגד הראשונה אמר דלא זכה לאתחברא להיותו רגל רביעי ומדה ד' כדוד וכנגד השנית אמר ולמהוי עמהון בחולקא חדא להיותו מרכבה אליהם: דכלהו דחמאן גרסי'. ואפילו עופי שמיא היו מונעים עצמם שכשהיו חונים על אילן לאכול גרגיר א' היו משליכים עליהם אבנים ומשיבים אותם. עכ"ל הרא"ג: