אור החמה על ספר הזהר א:רז

ות"ח בכלהו אחרנין וגו' כגון י"ב שבטים ושמו היה מעיד על המדה מפני שהיו נק' כן ברוח הקדש כדדרשינן בזוהר ראובן אור בן שהוא החסד נכלל בגבורה המתוקה כדפי':

כיון דאתבשר אברהם שהשלימו שליחותם או אפשר שלא נתעכבו כדי שתהיה סמוך לצדקה של אברהם הצלתו של לוט כדמסיק ר' אלעזר לקמיה. או אפשר שהיה דין הגבורה נמתק ע"י הבשורה ולכך יהיה הצלה ללוט ויהיה החסד מסכים באבוד רשעים:

ר' אלעזר אמר ת"ח כמה אנהיג קב"ה טיבו עם כל בריין בשעת שלום וכ"ש לאינון וגו' שהב"ה מתנהג עמהם במדת טובו אמנם בשעת הדין לטובים גורם טובה וז"ש ואפי' בזמנא דבעי למידן איהו גרים למאן דרחים:

חד חוטא דחסד וגו' היינו חוט של חסד כמו שהוא גמל חסד והגביר מדת החסד אפילו בזמן תגבורת הגבורה בדינים לכך ע"י הסימן ההוא לא ישלוט עליו. וא"ת וכי כל גמילות חסדים שעשה אברהם כל ימיו לא הספיק שהוצרך לטרוח במלאכים עתה. לזה אמר כי כל מה שעושה האדם בשעת שלום הכי אכתיב עליה לעילא. אמנם להיות מסומן למטה בחוט של חסד צריך בעת הדין והרוגז מן הטעם שפי' והיינו קרא דוצדקה תציל ממות שדרש ר' עקיבא על בתו [שבת קנ"ו]: ובגין כך אקדים ליה לאברהם ממש בשעת הרוגז כבתו של ר' עקיבא וקרא דוצדקה תציל ממות בהם מתוקמא לבד:

ת"ח ויקומו משם דאע"ג דמלאכין הוו וגו' לפי הפירושים אם נפרש שלא הכיר שהיו מלאכים זכה כפי טוב כוונתו ורחמנא לבא בעי כיון שסוף סוף נתאכל המזון כדמסיק. ואם נפרש שהכיר בהם שהיו מלאכים כוון לזונם מזון גשמי זה מצד אברהם כדי שעל ידו ינקו משפע החסד מדת אברהם:

ואי תימא וגו' יש לפרשו על שני דרכים הא' דקשיא ליה שלא היו מאש לשרוף וזה דוחק שהרי בכח המלאך כליון הדבר הגשמי אף אם לא יהיה אש. ב' דקשיא ליה כי באכילה ממש ודאי שלא נזונו אמנם הכוונה שהיו נזונים מאברהם הרוחני חסד עליון ע"י אברהם הגשמי וזה אי אפשר שהרי תלת מלאכין הוו בשלמא מיכאל ממים ניחא שיהיה נהנה מן החסד אבל השאר שהם מגבורה ות"ת איך נזונו מן החסד. ותירץ שהם כלולים מחסד גבורה ת"ת כדמסיק:

כגוונ' דא וגו' פי' שתלוי הברכה העליונה מהחסד בכוס הגשמי וכן הברכה מצד החסד דאברהם תלויה באכילת המלאכים אכילה גשמית.

אתערותא דרחמי מפני זכות אברהם כדכתיב ויקומו משם וגו' ועוד מפני שינקו משפע החסד.

וכתיב התם וגו' תימה יש השקפה לטוב ויש השקפה לרע דכתיב וישקף ה' אל מחנה מצרים א"כ מאי גזירה שוה ובשלמא שלא בגזירה שוה ניחא דאפשר דקאמר דהאי השקפה לטוב אמנם מכח גזירה שוה אין ראיה שהרי יש השקפה לרע. לכך נראה דהכי קאמר וישקיפו וגו' בהשקפה זו עם היותה דין לסדום אתערותא דרחמי היתה בה דהיינו הצלת לוט. תדע שיש בכלל ההשקפה רחמים דכתיב השקיפה מה להלן לטב א"כ נראה שיש בהשקפה צד טוב אף כאן יש בהשקפה זו צד הטוב דהיינו הצלת לוט. והטעם כי השקפה הוא בת"ת ומלכות מצד הת"ת רחמי מצד המלכות דין אמנם השקיפה ממעון קדשך מן השמים כולה רחמים. ולהכי פי' וברך וגו' ופסוק וישקף ה' אל מחנה מצרים ג"כ היה בה רחמים ליש' ואפי' למצריים כנז' בזוהר בשלח [דף מ"ז ב']:

דהא כלא בהאי תליא וגו' כי הכנסת אורחים הוא בישוב אכילת שעה אמנם לויה הוא הצלתם בדרך כדמסיק דמחבר עמיה שכינתא ובעוד דאיהו הוה אזיל וכו' א"כ מסתם ראה שכינה עמהם אלא שלא רצה לעכב דרך מצותו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כיון דאתבשר אברהם ביצחק מה כתיב וגומר פי' כבר פי' כי יצחק הוא בחינת הדין וכיון שנתגלה הדין בעולם תכף נעשה דין בסדום וז"ש ויקומו משם האנשים ר"ל מאותה בשורה שנגלה יצחק בעולם ואז וישקיפו וגו': ואפשר ג"כ כי הוא אמר שענין קריאת אברהם את שם בנו היתה לאכללא אשא במיא ולמתק ולמזוג הדין יין במים. והנה עדיין לא בא קריאת השם עד השנה האחרת בלידת יצחק ואמר עתה ראה תוקף דינו של יצחק כי כיון דאתבשר אברהם ביה מיד ויקומו האנשים. וישקיפו לעשות דין החזק ההוא בסדום וראה תוקף מדת יצחק ולכך הוצרך שיקרא אברהם בעצמו את שמו למתקו ולמוזגו:

ור' אלעזר דורש בהפך כי בזכות מה שהאכילם אתערו לרחמי להציל ללוט ומלת וישקיפו הוא לרחמי כמו השקיפה ומלת משם אינו חוזר על הבשורה אלא על הסעודה ור"ל שכיון שקמו מהסעודה שאכלו שם אז ע"י אותה הצדקה והגמילות חסד אז וישקיפו וגו' לטובה ולרחמים להציל את לוט בזכות הסעודה ההיא עכ"ל:

והרא"ג כתב כיון דאתבשר אברהם ביצחק מה כתיב וכו' פי' עתה בבשורה זו הוי כאלו נולד כבר והוחלפו ונתמזגו המדות והיה הדין ברחמים. וזהו שדקדק הכתוב לסמוך ויקומו משם האנשים שאחר בשורה זו מיד ויקומו והיו שנים א' להציל את לוט וא' להפוך את סדום מש"כ בדור המבול שהיה הדין בלא רחמים וכמ"ש ה' למבול ישב. א"נ כיון דאתבשר אברהם הענין לפי שהמלאכים כשנכנסו בתוך אוהל אברהם נתהפכו כלם לחסדים ולא היה להם כח לפעול הדין אמנם כיון דאתבשר אברהם ביצחק כבר צמחו הדינין קצת והיה להם חוזק לפעול הדין וז"ש ויקומו משם האנשים בבשורה זו היה להם משם תקומה:

ויקומו משם האנשים וגו' ר' אלעזר אמר וכו' ומפרש ויקומו משם מסעודה זו כדלקמן שזו היא שבח הצלת לוט ומכאן אתה למד כמה חביבה מצוה בשעתה שעם היות שהיו לאברהם כמה מצות זו שהיתה סמוכה לדין הועילה והצילה את לוט: ומאי ויזכור מאי דאזכי וכו' תימה ומאן לימא לן דויזכור אלהים את אברהם היינו כל צדקותיו וחסדיו אשר עשה וי"ל דאינו ראוי שינכה הקב"ה כל זכיותיו של אברהם בעבור הצלת לוט שהוא דבר מועט אלא ודאי דויזכור אלהים את אברהם היינו הצדק והזכות שעשה באחרונה דהיינו אכילת המלאכים. כגוונא דא לא מהדר למאי דסליק מיני' אלא אמציאות אכילה דקאמר שכמו שויחזו את האלהים הוא דאתזנו מן שכינתא אוף הכא האכילה שאכלו המלאכים היה שהיו נהנים מסטריה דאברהם חסד וז"ש ויאכלו גרמו לאתזנא וכו' שבאכילה ההיא מידיו של אברהם היו אוחזים בסטריה במדרגתו מדת החסד. דאתזנו מן שכינתא גרסי'. אמאי עביד לון לויה דבשלמ' לבני אדם הוא שלא ינזק כדלקמן בסמוך וכדאיתא בגמ' ר' פלוני אלוויה לר' פלוני ד' אמות בתוך העיר ואסתכן ונצול * סוטה מ"ו רבינא לרבה בר יצחק אבל למלאכים אמאי. דהא כל' בהאי תליי' כי אחר שהאכילהו והשקהו ואח"כ בלא לויה ח"ו ישפכו דמו מה הועיל לו אכילתו: ובעוד דאיהו הוה אזיל עמהון אתגלי קב"ה הוקשה לו סמיכות הפסוקים מה שייכות יש לואברהם הולך עמם לשלחם עם וה' אמר וכו'. לז"א כי בעודו הולך עמם לשלחם באותו לויה אתגלי עליה קב"ה ואשמועינן רבותא שלא הוצרך אברהם להתבודד ולהכין עצמו שיתייחד אליו הדבור אלא בעודו הולך עמם לשלחם וה' אמר וכל זה להראות גודל שכר הלוי' וי"ס דגרסי בג"כ וה' אמר המכסה וגו' והענין מסכים למה שפירשנו שבזכות הלוי' וה' אמר בלי התבודדו' עכ"ל הרא"ג: