אור החמה על ספר הזהר א:רג

מנייהו אין וגו' תימה דהא לעיל אמר כי במצרים כתיב ועברתי דוקא הב"ה א"כ מה אמר ואתם לא תצאו לראיה. לכך נראה להקשות וכי הב"ה בעצמו היה המכה ממש והרי אי אפשר להיות המיתה אלא ע"י שליח. אלא ודאי קב"ה הוה אזיל ומסיים בוכרי ומלאך המות עייל ומחי ואם היו יוצאים מפתח ביתם שמא מלאך המות פוגע בהם. והשתא ניחא אומרו עד בקר מה צורך עד בקר והרי המכה היה בחצות הלילה אלא מלאך המות מרקד שם ביניהם על המכה הגדולה אשר עשה ולכך לא יצאו שלא יפגעו בו והב"ה לא היה הולך בחברת מלאך המות דהא כתיב לא יגורך רע. אלא שכינה מציינת ואחר שהשכינה היתה מסתלקת מ"ה נכנס ומכה. ובזה היה אפשר שיפגע בהם מלאך המות בלי חברת השכינה ומסתכנים וענין זה בלילה לבד שיש ממשלה לקליפות אמנם בבוקר אין כח לשטן עוד כנודע:

איה שרה אשתך דלא בעו לומר וגו' קא דריש הכי משום דאיהו בעי על שרה ולא הוה תמן. והיה לו להמתין עד שתבא לזה אמר שאדרבה שאל עליה כדי שלא תשמע הדבר כדי שלא יקל בעיניה כמו יצחק שרה וגו' כיון דאמר הנה באהל רחוקה משם:

אלא בגין יקרא דאברהם אתחזי הכי. פי' הם לא אכלו כלל אלא דאתחזי כמו אחיזת עינים:

ור' אלעזר פליג ומלת ויאכלו הוא מלשון מאכולת אש וז"ש בגין דאינון אשא וגו' ולא אתחזי האש מפני התלבשו באוירין דיסודין וגו' ואו' בגין דאכלי מההוא סטרא וגו' פי' מחסד שע"י שאוכלין ממזון אברהם תחתון הם נזונים מאברהם עליון:

בדקא חזי ליה לא היה נכנס בבית מדרשו אלא היה שומר משמרת טומאתו בביתו עד טהרתו הרמ"ק זלה"ה:

סתרי תורה

והכא ויעל אלהי"ם מעל אברהם בגין דביה וגומר הענין באברהם נחתו ג' מלאכים ושכינתא עלייהו ולהכי כד אסתלקת קאמר ויעל אלהי"ם מעל אברהם שהוא שכינה אבל במנוח לא נחת אלא חד מלאך ולא נחתת שכינתא ולהכי כתיב ויעל מלאך ה' ולא אמר ויעל אלהי"ם ממש כהכא. הרח"ו נר"ו:

והרא"ג כתב ה"ג מנייהו יכיל לאסתתרא אבל וכו'. דלא בעו לומר מקמה כלומר שלא בפניה והטעם כי היא היתה עיקר הבית ומה גם בהכנסת אורחים. ה"ג ויאכלו ס"ד דמלאכין קדישין אכלין. ה"ג בגין דאכלי מההוא סטרא לעילא נ"א דמסטרא דאברהם אכלין לעילא פי' כי מצד החסד מדתו של אברהם יורד מזון כל התחתונים ממנו ולמטה ומה אם מזון המדות הוא משפיע את כולם בסוד יומם * יומם דאזיל עם כולהו יומין: כנודע כ"ש לעולם המלאכים וכמ"ש הזן את העולם כולו בחן ובחסד. דכיא ומסאבותא היה שומר ומקיים טומאה וטהרה. ה"ג לא הוה משמש בביתיה עד דעביד ליה טבילה או עביד ליה לנטר' שבעה יומי מסאבו וכו' והענין שכפי הטומאה כך היתה הטהרה לטומאה קלה כגון קרי וכיוצא עביד ליה טבילה בו ביום לטומאה חמורה כגון זב וזבה וכיוצא עביד ליה לנטרא ז' יומין דמסאבו. הכי הוא ודאי כלומר וכך הוא הדין האי כדאיתיה והאי כדאיתיה דת"ח וכו' עכ"ל הרא"ג: