אור החמה על ספר הזהר א:רא

ובשעתא דנחתי לעלמא מתלבשין באוירין וגו' יש לדקדק כיון שהאויר הוא גשם דק בלתי נרגש לעין הראות איך בהתלבש הפשוט בגשם דק יראה לעין הרואה. וי"ל כמו שהשדים יתראו לפעמים לעתים ידועים ולאנשים ידועים. כן המלאכים שעיקרם הנפש הפשוטה בבואם דרך יסוד האש והאויר לרדת אל העולם התחתון יתלבשו בגוף מורכב משני יסודות יסוד האש ויסוד האויר. והוא לבוש דק נרחה אל עין הזך כחפץ שולחם ובהסתלקם מן העולם הזה יתפרדו חלקי היסודות ההם אל שורשם והנה בהפרדו מן הגוף ההוא לא נאמר שמת המלאך כמו שיצדק באדם. מפני שאין קורבה אל המלאך עם הלבוש ההוא כי הוא כמו קורבת האדם אל חלוקו שיפשוט אותו בלי צער ואדרבה התלבשו בו הוא צער אליו. ולפי זה הגוף הוא בלי ממשות ואם יפעל פעולה גשמית נראית לעין הרואה. זה יהיה בלי פגישת גשם בגשם נעלמת יראה לעין הגשמי יפעלהו הגוף ואינו. אין כן בשדים שממש פועלים בגשם אבל בזריזות ובקלות מפני שהם גשמיים. ולזה הם מתים כאנשים. וזהו אומרו מתלבשין באוירין וגומר זהו ע"ד חקירה:

אמנם לדרך הזוהר אומר כי כל דבר רוחני ודק לא ימצא כי אם בשורשו ומקומו ושם לא יצטרך אל לבוש ותיק יתלבש בו הדבר ההוא. ולכך הנשמה להיותה חצובה ממקום הקדש מלמעלה למעלה הנה במקום העליון ההוא אין לו לבוש ולא תתבייש מפני שהעצם אשר היא נתונה בו בודאי הוא מעצמותה ומין במינו אינו חוצץ. ואדרבה הלבוש שם יקרא היותה ערומה אבל בהתפשט הנפש ההיא חוץ ממקום טבעה הראוי לה או הדבר הגשמי היותו עולה אל מקום הדקות יקרא ערום ויצטרך אל לבוש. וזהו סוד אדם הראשון דכתיב וידעו כי ערומים וכן מרע"ה כשעלה אל מקום הדקות נקרא ערום ונצטרך אל לבוש ונתלבש בענן כנזכר בפ' ויבא משה בתוך הענן.

והנה הלבוש צריך שיהיה מעין המקום שהמתלבש בואם גשמי יעלה לרוחני יתלבש ברוחניות קצת ואם רוחני ירדאל מקום הגשם יתגשם קצת. ולכן הנפש מתלבשת בעולם הזה מעין העולם הזה דהיינו גוף גשמי מורכב מד' יסודות. ובצאתה מן העולם הזה ויכנס אל מקום הרוחניות הנה שם תתלבש מאויר העולם ההוא כדי שתתכסה בו מפני שטבעה גס ואינה מעין ג"ע אלא ממקום רוחני גבוה והלבוש יהיה דבר מתייחס מעין יחס ואויר העולם ההוא וקרוב אני לומר שיהיה כעין שורש אל ד' יסודות אלו דהיינו מצד החסד יסוד המים ומצד הגבורה יסוד האש וגו' והם יסודות רוחניות יתרקמו ויתמזגו. והנה כפי זה ברדת המלאכים בעולם השפל לסבה מה. יתלבשו בהכרח כדי שלא יהיו ערומים צריכים לבוש ונרתק מעין העולם שהם בו ולא בגשם הד' יסודות חומריים כגשם שלנו אלא יתלבשו מד' יסודות דקים שהם הכח המעמיד לד' יסודות אלו ולא יראו אלא לנרצה כעין לוט ואנשי סדום והגר ונער אלישע וכיוצא וכל איש זולתם לא יראו דבר. וכן ג"כ אל חוש השמע כעין קול הנשמע אל א' ושאר העומדים שם לא ישמעו דבר. מפני שכח המעמיד ארבעה יסודות יקח הקול ההוא וימסור אותו באוזן הנרצה והשאר לא ישמעו דבר. וזה טעם אל הקולות הנעשים מהבל התורה והבל תפלה שיתעלו מענין אל ענין וממציאות אל מציאות ולא יותן הקול ההוא להסתכל בו ולא לשומעו אלא המלאכים הממונים על הדבר ההוא. וזה יתייחס הנה באומרו באוירין וביסודי וגו':

אר"ש ודאי כחיזו דמלאכין וגומר הענין בודאי כדקס"ד ובודאי כחיזו מלאכין ולא כדמות אנשים מלובשים באויר כנז' דא"כ בהיות המלאכים יורדים כך אין שכינה יורדת עמהם ח"ו דלא שייך תמן לאתלבשא ואין ראוי שישתנה מרכבתה ח"ו ומה תאמר היאך אפשר לראותם בחוש אם לא בהתלבשם או במראה הנבואה. לא קשה מידי שהשגת אברהם עתה בגין דאתגזר מה דלא וגו' וא"ת שהפסוקים מורים שראה אותם בדמות אנשים מדכתיב וירא והנה ג' אנשים וכן באומרו יוקח נא מעט מים וכל הענין אמת שהוא לא היה משיג שראה אותם מלאכים מפני שלא נסה. ולכך בקדמיתא בתחלת הענין לא היה יודע אלא דאינון במחשבתו בני נשא מפני שלא הורגלו לראותם אלא במראה הנבואה והיה חושב שהיו אנשים הגונים ששכינה על ראשם אמנם כשבשרוהו השיג שהיו המרכבה ממש וזכה לזה ע"י מצות המילה. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון ובשעתא דנחתי לעלמא מתלבשין באוירי וגו' קמ"ד א' וזה ממה שאמרו שאין המלאכים שכליים נבדלים עיין בספר האמונות להרש"ט ז"ל ש"ד פי"ט עכ"ל. ואו' ויאמר אדני באלף דלת נון יוד. פי' ואם הכוונה על הגדול שבהם היה באלף דלת ואו עכ"ל הרח"ו נר"ו:

סתרי תורה

אח"ד רזא י"ג אתוון וגו'. במדרש רות איתא י"ב אתוון דיחודא שמע בשכמל"ו. שם בן מ"ב ושם בן ע"ב וגומר זה יובן מדף ק"ט ע"א בס"ת והוא כי שם ע"ב יש בו רי"ו אותיות. ושם מ"ב רומז לל"ב נתיבות שהם כ"ב אותיות וי' אמירן שבחכמה הרי ל"ב. ועוד רומז לי' ספירות הנק' י' שליטים שהם כללות כל האיברים הנה רי"ו ול"ב הם רמ"ח והעשר ספי' כוללים כולם הנה שם ע"ב ומ"ב עולים רמ"ח וי' ספירות עכ"ל הרח"ו נר"ו:

גיליון הרי רמ"ח אברים עם ה' וגו' פי' מואהבת עד סוף הפרשה מ"ב תיבות מוהיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב ומשם עד פרשת ציצית נ' ובפרשת ציצית ע"ב עם ה' אלהיכם אמת וששה בפסוק ראשון וששה בפסוק בשכמל"ו הרי רמ"ח. מנצפ"ך ה' גבורות וגו' כתוב בס' התמונה שהם בבינה וכן בזוהר שיר השירים בפסוק מישרים אהבוך ע"ש ואו' בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל וגו' פי' כל מקום שמיכאל נר' שם הוא כבוד השכינה עכל"ה ועיין בס' אור הננוז :

והרא"ג כתב נפש דוד מלכות. דנפשי' יסתלק בדלת גרסי'. בין כל אינון קדישין גרסי'. והענין יפורש בשני פנים כד דריש הקרי דהיינו נפשי אומר הקב"ה ת"ת לא נשא זה לשוא נפשי כלומר לא נשבע לשוא כשנשב' במדה זו שכן כל שבועה היא במלכות. כד דריש הכתי' דהיינו נפשו ר"ל לא נשא לשוא נפשו לא עשה מעשים רעים כי היכי דיסלק נפשו למקום השוא והריק שהם החיצונים אלא העלה נפשו בין כל אינון קדישין בארצות החיים. ובגין דלא נשא לשוא נפשי ישא ברכה מאת ה' מדה כנגד מדה הוא לא נשבע לשוא נפשו של הקב"ה שהיא השבועה העליונה מלכות לכן תצא ממנה אליו הברכה וזהו ישא ברכה מאת ה' דהיינו א"ת דה' דהיינו מלכות הנק' את ונמצא תחת לא נשא ישא ותחת אומ' נפשי מלכות ישא ברכה מא"ת ה' מלכות.

ת"ח וכו' הכרח למאי דקאמר לעיל שבדרך שאדם רוצה לילך כך מוליכין אותו אם טהור טהור ואם טמא טמא שהרי אברהם שנדב אחר הטהרה במילה כך המשיך עליו הקדושה דקב"ה שדר לגביה תלת מלאכין וכו' ובאתגליי'. ה"ג חמא לון דנחתי לעלמא וכו'. ות"ח אברהם חמא לון הוקשה לו שלפי דבריו שנתלבשו בגולם בצורת בני אדם א"כ לא הרגיש שהיו מלאכים אלא בני אדם ומעולם לא נילף מינ' האי ילפותא דבדרך שאדם רוצה וכו' לז"א ות"ח אברהם חמא לון כחיזו בני נשא כלומר אדרבא ילפינן שפיר טפי שראה מלאכים ממש בצורת בני אדם וידע שהיו מלאכים וזו היא מעלתו שלא באו כדרך מלאכין שאולי יפחד או ירעד אלא כדרך צור' בני אדם בלי פחד ורעדה. ואע"ג וכו' הוקשה לו א"א בשלמא שהוא לא היה יודע שהיו מלאכים אלא כדרך שאר אורחים אתי שפיר וירץ לקראתם אפי' שהיה כואב מהמילה כדי לעשות כמנהגו שגדול הכנסת אורחים וכו' אלא אי אמרת שהיה * נ' דצ"ל שהי' יודע שהם מלאכים: מלאכים אמאי וירץ וכי המלאכים צריכים אכסניא וכ"ש במכאובו לזה תירץ ואמר ואע"ג דהוה כואב ממילה נפק ורהט בגין דלא למגרע ממה שהיה עושה אעפ"י שהיו ב' עכובי' שהיו מלאכים והיה כואב מ"מ וירץ דלא למגרע.

אר"ש וכו' פליג את"ק דודאי כחיזו דמלאכים חמא לון וא"ת א"כ אמאי רהט אבתרייהו לא ק' דבקדמית' לא הוה ידע * הלשון צריך תיקון ודו"ק: אלא דאינון בני נשא ולכך וירץ לקראתם אבל אח"כ מתוך דבריהם ידע דאינון מלאכין ואימתי ידע והרגיש בדבר בשעתא דאמרו ליה איה שרה וגו' עכ"ל הרא"ג: