אור החמה על ספר הזהר א:כ

בלחישו דשפוון מפרש מן המדבר לשון דבור לחישו דשפון ממדבר הרים לשון רוממות ע"י הדבור שמדברים לה התחתונים היא מתעוררת לעלות ומתרוממת והיינו או' בלחישו דשפוון היינו בסוד תורת הלילה וברכות ראשונות כדמסיק שאז היא עולה:

ולבתר בדבור' וגו' היינו בסוד הזמירות:

בשעתא דפקח עינוי אלהי נשמה ופוקח עורים היה מברך בידים מזוהמות: הוה קמייהו כדי שלא ילכו ד' אמות בטומאה השורה על הידים כדפי' בזוהר:

דהא בשעתא דתרנגולא קארי כדין הוא פלגות ליליא ממש וכדין קב"ה אשתכח וגו' והשכינה עם הצדיקים מקשיבים לקול התורה וא"כ צורך גדול לאדם אל התרנגול להודיעו חצות לילה כדי שיקום להודות להב"ה והיינו טעם ברכת הנותן לשכוי יותר משאר דברי העולם: מסואבות בטומאת רוח רעה כדמסיק: מזוהמות שסתם ידים עסקניות ומכניסם לסתרי הגוף בשעת שינה: רוח מסאבא זמין וגו' שרוח הטומאה רודף אחר מקום הקדושה ובהסתלק משם הקדושה מיד טומאה שורה עליו. ושריא על ידוי על כל הגוף שורה כדפי' במקום אחר אמנם אח"כ כשמתעורר נשאר בידים מפני הצפרנים שהם שם ובאותם הקצוות יש לו אחיזה כענין ישמעאל מצד ימין ועשו בצד שמאל:

ואי תימ' אי הכי אי אמרת בשלמא משום לכלוך. לא יברך פי' הדין הוא שלא יברך ואם כדברך לא היה צריך נטילה ואינו כן אלא הדין הוא לא יקרא וגו': ואי תימ' וגו' פי' ואלא מאי אמרת משום לכלוך ג"כ א"א. אלא כמו כשישן שורה עליו המות ג"כ כשנכנס לבית הכסא הוא יורד אל המות להשפיעם המותר העכור ופניית הגוף הוא בהכרח ירידת הזוהמ' אליהם אל הנוקב' דתהומ' רבה שהיא בית הכס' ושורה על הידים המיתה וצריך נטילה ג"כ: חולקיה לקב"ה הוא חלק הצדקה לעניים כדמסיק או בקרבנות ג"כ: רע עין כילי ל"א השטן: מאנין תבירין דיליה הם העניים שנולדו בחסרון הלבנה כדפי' בזוהר: ובכי עלייהו שלא לקו על עונם אלא שנולדו בשעת החסרון: לחרבא עלמ' להחזירם למעלה ואפשר שיבאו בשעת מזון ואלו העשירים יפלו בשעת חסרון: בני מתיבתי צדיקים שבג"ע: האי פלניא וגו' והוא לבדו בעונו ימות והשאר ינצלו: לא עבדית אלא על חסד וגו' וכיון שהם אינם פועלים חסד אסלק מדת החסד ויהיה העולם חרב: ביום הגמל את יצחק היינו סעודת מילתו והכי מוכח לקמן באו' שרה אוניקת וגו': אקדים טיבו למסכיני בביתם לצנועים: ומסכני בבית' אותם שהם באים לסעודה ממש:

כגוונא דמסכינ' להענישם להכעיס: אברהם הוה משמש וגו' טעם למה לא הוה מאן דאשגח בי'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב דהא בשירות' כד בר נש וגו' הנה בשולחן ערוך של בית יוסף בישן שינת היום נסתפק אי בעי לנטלא ידוי או לאו וכן נסתפק בנעור בלילה אי בעי לנטל' ידוי והנלע"ד מלשון זה כי הכל הולך אחר השינה ולא אחר היותו יום או לילה ואע"ג דחזינן בכמה דוכתי דבלילה נחתי כמה שיתין רבוא דמלאכין ואפילו שינת' על כל בני עלמ' עכ"ז היינו לכל בני עלמ' ביחד ודבר בהוה אבל אה"נ אם ישן ביום ששורה עליו רוח הטומאה אך אם הוי ניעור אפילו בלילה לא שריא עליו רוח הטומאה כל עוד אשר נשמתו בו וזה ברור למבינים כי אין טומאה שורה אלא כד אסתלק קדושה מתמן:

והנה ביאור הלשון ה"ק כי הנה אמרו בגמרא דבשעתא דפקח עינוי אית ליה לברכא וכן בשעת' דתרנגול' קארי והנה הידים מסאבין והיכי יברך אלא הכי הוו עבדי וגו' ואז נטלו ידיהו ואח"כ מברכי תכף. והנה ג"כ נלמד מכאן הפך ממה שפסק שולחן ערוך כי אם ברי לו דלא נגע במקום הטינופת דיברך קודם נטילה אך מכאן נר' כי אין צריך ליגע במקום הטינופת כדי ליטול ידיו אמנם כיון שישן כבר שרתה עליו הטומאה וז"ש בשעת' דרוחיה פרחא מיניה רוח' מסאבא וגו' ומסאב לון ואסיר לברכא בהו קודם נטילה הנה מכאן דאע"פ שלא נגע במקום הטנופת אסיר נברכא בהו בלי נטילה והנה באו' וכן בכל שעתא בגין דבשעתא דבר נש נאים וגו' נר' מכאן אפי' ביום שריא עליה רוח מסאבא ובעי לנטל' ידוי אפי' בשינת היום וג"כ או' ואי תימ' אי הכי הא ביממ' דלא נאים וגו' פי' דאי נאים אפי' דהוי יממא ודאי שריא עליה רוח מסאבא: גם למדנו דין אחר דאפילו לא נגע בבית הכסא במקום הטנופת ולא קנח בעי לנטל' ידוי ועיין בפ' וישלח דף קס"ט כי נר' כמו שדייקנו בכאן: ואו' ויכיל למעבד טיבו וגו' דייק או' ויכיל וגו' דאיירי כד אית ליה יכולת עכ"ל:

גיליון כל מאן דחדי באינון מועדיא וגו' מועדייא דייק' מה שא"כ בשבת עיין בפ' יתרו דף פ"ח:

והרא"ג כ' אלה הם האדירים וגו' הפ' הזה הוא כן בשמואל מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וטעות נפל בספרי' ועכ"ז יראתי לשלוח ידי להגיה: וכתיב ממדבר הרים כלומר מצד הדבור מתרומם האד' [תימה לפי המפורש בזהר וכן בדבריו למעלה ובכל המפרשים קאי על המלכות ואולי גם כאן צ"ל המלכות] בין גדפי דאימא בינה ממש: א"נ גדפי דאימא היינו גדולה גבורה. וא"ת והרי כשהיא עולה לקבל העולמות אז בצער דבעוד דאיהי נטלא לא יהיבת וא"כ איך אמר כי בעסק התור' עולה לז"א ולבתר נחתא כלומר העליה הזאת היא לטובה כשהיא מצד הדיבור כי עולה לקבל שפע ולבתר נחתא להשפיע ושריא על רישייהו דעמא קדישא. היך מברך כלומר איך אתה אומר שמברך בשעתא דפקח עינוי והרי ידיו מזוהמות ותריץ ואמ' הכי הוו עבדי חסידי קדמאי וכו' נטלא דמיא וכו' ובזמנא דמתערי בליליא אסחן ידייהו וכו' ואסיר לברכא בידים מסואבות וכו' ומברכין על קריאת תרנגולא דהא בשעתא דתרנגולא קרי כדין פלגות לילייא וכו' ה"ג: מסואבות ומזוהמות היינו מסואבות מצד הרוח רע השורה על הידים ומזוהמות מצד הלכלוך שבידים שהידים עסקניות הם.

ומברכין היינו שאר ברכות ולפי שהפסיק ואמ' כי בשעתא דתרנגולא קרי כדין פלגות ליליא וכו' חזר למקומו לומר שאחר ברכת התרנגול מברכין שאר הברכות. וכן כל שעתא כלומר כל שעה שישן אדם ביום ג"כ צריך נטילה: ואסור לברכא לאו דווקא ברכה אלא כל דבר קדושה אסור לומר אפי' ביום כשישן בלא נטילה: אפי' מלה חדא עד דיסחי ידוי כלו' יש לנו בדין כי הנכנס לבית הכסא לא יברך וכו' עד דיסחי ידוי א"כ אמאי כי מאחר שלא ישן אמאי צריך נטילה ותירץ כי אותה נטילה מסבה אחרת לפי שיש בכל בית הכסא רוח א' ושורה על הידים:

פתח ר"ש וגו' סליק לעילא לחרבא כלומר עולה למעלה לסלק השגחתו מן העולם: אתאן בני מתיבתא היינו נשמות הצדיקים כדאיתא בכמה דוכתי: וכי עלמא לא עבדית כלומר בבריאת העולם לא הייתי מוכרח כי אם כדי שיעשו בני אדם חסד אלו עם אלו ועוד קיומו של עולם אינו מתקיים אלא על החסד. אמרי מלאכי עילאי וכו' הא פלניא וכו' כלומר למה אתה צריך לסליק עצמך לחרבא כל עלמא חנם אותו פלוני שהוא אוכל ושותה ואינו נותן לעניים יחרה אפך עליו. וטעם אומרם תשובה זו המלאכים ולא נשמות הצדיקים כמו שהשיבו הם קודם לפי שהם צדיקים ואין סניגור נעשה קטיגור להלשין. ואפשר שגם המלאכים הם סניגורים כדי שלא להסתלק למעלה ויהיה חרון אף בעולם וכוונתם לומר מה חטאו כל העולם והרי פלו' לבד חטא וילכד לבדו:

אקדים טיבו למסכני ומסכני בביתא כלומר שני דברים הא' לשלוח לצנועים מתנות לביתם ומלבד זה יביא עניים לביתו לאכול: בלא מסכני ובלא טיבו וכו' כלומר אם היה עושה א' מהם לא היה הקטרוג כל כך אבל לא זה ולא אותו מקטרג עליו בעצמה:

אברהם הוה משמש וכו' ושרה אוניקת וכו' שלא תאמר אנוס רחמנא פטריה שהביא גדולים לביתו וצריך שיהיה עומד עליהם לשמשם ואינו יכול לפנות עצמו ולהשתדל על העניים לז"א תראה שהרי אברהם אפי' שהיה משמש לרברבי דרא שהיו שם שם ועבר וגדולה שימושה יותר מלמודה וכן שרה שהיה לה עסק רב כדי להגדיל ולפרסם שמו יתברך על הנסים הגדולים שעשה ועם היות שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו הכי נענשו: