אור החמה על ספר הזהר א:קצג

ר' חייא פתח הנצנים נראו בארץ וגו' יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה כלו' כל הכח הנאות אליה להוציא אילנות ועשבים והן אמת אם היה רצון לפניו היה משפיעה יותר מדאי והיתה מוציאה הכל על כרחה אבל הב"ה יהב בארעא לבד כפי הנאות לה לצורכה והיא לא הוציאם לפועל מן הטעם שיבאר. גם השמים לא היו נותנים כחם בארץ. והנה * אצ"ל והנה כח כו': הראשונה היה בה וזה רצה באומ' לעיל דאתחזי לה כי כח שהוא ראוי לשמים לא נתן לה ואדרבה הי' בשמים בלתי מתגלה ולזה כיון דאתא אדם כולא אתחזי למיפק לעלמא דהיינו כח השמים וארעא גליאת איבהא וחילהא הם שתי בחינות הא' חילהא שהם אותם שהיה בה קודם השפעת השמים ואיבהא שהוא התוספת הנוסף עתה מן השמים בהשפעתם:

כגוונא דא שמים וגו' כמו שפי' בארץ עצמה ג"כ השמים לענין הטללים והגשמים לא יהבו חילין וגו' והוא הדין למלאכים הממונים על מיני הנמצאים בעולם השפל ג"כ לא השפיעו: ואו' הה"ד וכל שיח השדה וגו' לשנים מביא ראיה הא' טרם יהי' בארץ דהיינו גילוי מה טעם משום דאדם אין. ואו' אטמרו כל אינון תולדין היינו הנתן בארץ ונעלם. ושמיא אתעכבו כדפי'. ואו' הנצנים נראו בארץ דריש ליה בתרי גווני נראו בארץ שנתגלו ואתיהיבו בה. ואו' לא אשתכח ולא אתברי נשמר שלא נפרש הפסוק ואדם אין לעבוד את האדמה וכאשר היה אדם ועבד נראו. שזה אינו אלא בהמצא האדם ביום הששי תכף לבריאתו נראו מיד וז"ש כיון דאתחזי אדם וגו' א"כ או' ואדם אין ירצה מפני שמציאות האדם הוא אין ולא יש אמנם אם היה יש אפי' שלא יעבוד היו נראים וז"א לא אשתכח לא היה נמצא. והשתא קשה כיון שאין צורך שיעבוד האדם אלא מציאותו לבד א"כ אחר שמציאות נשמות היו בעולם יספיק שכבר חוייבה בריאתו לזה אמר ולא אתברי כי עם היות שהוא נמצא בעולם כיון שלא נברא בגשם כאלו לא נמצא: ואו' דאתתקן תקונא דתושבחן וגו' היינו עת הזמיר לשון זמרה אם * נצ"ל אדם למטה: למטה והעליונים למעלה ע"ד מרז"ל בעמדם תרפינה כנפיהם.

מלה דקב"ה נבואה מת"ת הנק' תור נשמע בעולם התחתון וגו'. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דהא מלה דקב"ה פי' היא מלכות הנק' תור כנז' ריש ויקרא ומלה ודבור של המ' שהוא ענין הנבואה לא נגלית עד דאשתכח. ועיין אח"כ כשחזר לפ' פסוק זה על אברהם אמר ע"ד זה וז"ל ומלה דקב"ה הוה באתגלייא ביה הה"ד וירא אליו ה' וכן ר' אלעזר ביארו ג"כ ע"ד זה עכ"ל.

מדרש הנעלם.

גיליון ברית כרת קב"ה ליעקב יותר מכל אבותיו: נר' כי זהו ברית התורה דאחיד בה יעקב יתיר דכתיב תתן אמת ליעקב ומ"ש ברמקדמאה אולי אמר על אדם הראשון משום דשופריה דיעקב כעין שופריה דאדם ומהאי משמע דלא הגיע לשופריה. או אולי בר מן קדמאה הוא אברהם משום דאחיד בחסד וכתיב חסידה ברושים ביתה. מספר לבנת הספיר בפ' אם בחקתי. עכ"ל:

סתרי תורה

כתב הרח"ו נר"ו וז"ל. ג' גווני נבואה הם א' אצטריך עינא למהוי בקמיטו אך לא אצטריך סתימו. ב' אצטריך סתים ופתח. ג' אצטריך סתימו לגמרי עד שמרוב סתימת העין נהפך גלגל העין מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים ולהפכו מבפנים ולא יספיק הסתימו לחוד. וביאר כל זה הוא תוספת התבודדות והתחזקותו כפי בחינת המקום אחיזת נבואתו. עכ"ל:

והרא"ג כ' רבי חייא פתח הנצנים נראו בארץ וגו' כל חילא דאתחזי לה פי' יש מקומות שראוי להוציא עשב פלוני לפי טבעו מה שלא יצמח במקום אחר וזה מטבע שהטביע בה הקב"ה הכח ההוא וכן באילנות וכן באבנים טובות ומרגליות ומוצא הכסף והזהב בהנהו טורי נהירו תוקפא דשמשא המכה בהם ומגדל הזהב. וכלא הוה בארעא ולא אפיקת איבין לקמיה מפר' מדכתיב וכל שיח השדה וגו' וכלא הוה בארעא דהיינו על פתח הקרקע כנז' בפ' אלו טריפות [דף ס']. ולא אפיקת איבין חוץ מן הקרקע עד שבא אדם. כלא אתחזי למיפק שאעפ"י שצמחו לא יצאו כל גידוליהן הצריך להם אלא אתחזי למיפק נראה צמיחת' ועדיין צריך להוציא עד גמר גידוליהן וי"ס דל"ג מלת למיפק ועיקר. דאתפקדו בה ה"ג והיינו מה שהי' בתורת פקדון עד שבא אדם שאז גלה אותם. שמים לא יהבו חילין שלא המטירו כדלקמן. דלא אשתכח כלומר לא נמצא בעולם ולא מפני שהיה גנוז כמו הדשאים כנז' אלא דלא אתברי כלל ונפקא ליה ממלת ואדם איך כלומר כלל. כיון דאתחזי אדם אפשר דפליג אהא דמייתינן לעיל שבקש אדם רחמים עליהם וצמחו ואמ' דליתא אלא כיון דאתחזי לבד מיד הנצנים וכו' ואפשר דלא פליג אלא כיון דאתחזי ותכף ראה שהיה העולם צריך רחמים והתפלל מיד הנצנים וכו' ונפקא ליה הא מקרא דלעיל מיני' דאמר כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף וגו' והיינו שכבר התפלל אדם על הגשמי' ועברו להם וצמחו הדשאים ומיד כתיב הנצנים וגו': דאתתקן תיקונא דתושבחן היינו פרק שירה שאז נתקן שיר ושבח שמשוררים שרי ימים שרי נהרות שרי דשאים שרי אילנות וכו' ולפי שעדיין לא נברא אדם היה עולם חסר השלימות כיון שנברא אדם ונשלם העול' שהוא המקשר כל העולמות כלם אז אשתלים כלא ושוררו כלם יחד. מה דלא אשתכח וכו' והיינו לא אשתכח למטה שיעלה שירו משום שר מהשרים הממונים על כל הדברים עד שנברא אדם שהוא המושל על כלם אבל המלאכים שנבראו ביום שני בודאי ששוררו תכף כשנבראו ולא נאמר עת הזמר אלא זמר התחתונים * נ' דצ"ל עת הזמיר אלא על זמר כו': ה"ג נשמע בארצנו דא מלה דקב"ה דלא אשתכח וכו' ופירושו שדברו של הקב"ה לא נשמע בין התחתונים עד שנברא אדם שדבר עמו וצווהו מכל עץ הגן גו' ונקרא הקב"ה התור שהם אותיות תורה שהוא ותורתו אחד א"נ על שם שמורה לאדם לעבוד ליוצרו. עכ"ל הרא"ג: