אור החמה על ספר הזהר א:קצא

וכן לשרה האי ה"א אתייהיבת לה וגו' תימה אדרבה נטל ממנ' יו"ד וי"ל שאי אפשר לומר שהית' י' לשרה רומזת למעלה שהרי היא נקבה ואינ' תופסת בעולם הזכר אלא יו"ד הית' בה מיסוד שמה וה' נתן לה מתנה גמורה ולכבדות השם נטל י' משם ולא שירמוז יוד למעל' וזהו שדקדק באו' וכן לשרה האי ה' אתייהיבת לה כלומר כמו שהיא אות נוספת לאברהם כך היא אות נוספת לשרה כדפי'. ואו' יו"ד מבעי ליה תימה ו' מבעי ליה. וי"ל דכיון דקיימא לן אברהם איש החסד ונקבתו שרה מצד הגבור' נמצא צד החסד י' וצד הגבור' ה':

ובג"כ וגו' וחילא * נ' צ"ל ואי לא כו' דאתמסר ה"א לשרה וגו' פי' כי בעוד שאין ה' למטה מה' נמצאת הה"א ה"א אחרונה של שם אמנם כאשר יבא ה' אחרת אחריה תעלה הקודמת במעלת ה' ראשונ' וכן אברהם אם לא היה ה' בשרה הית' ה' שלו אחרונ' וזרעו למטה ממלכות אמנם עתה שנתן ה' לשרה ה"א של אברהם בבינ' וזרעו בספירות באצילות: ואו' מכאן שארי דכורא וגו' פי' י' הוא יסוד:

ביצחק ולא בך וגו' שיצחק הוא זכר ויש בו זרע ולא בך שאתה בנקב' ובנקב' לא יש זרע ולפי שעה נסתלק בה"א להוליד לעילא לבד:

אלא בן תשעים ותשע שנה מפני שהמיל' אינה אלא כדי שיעלה זרעו שהוא יצחק שם ועוד המלכות היא מאה שערים ובבואו להיות בן צ"ט נכנס להשלים המאה ששם באותו שער נוגע ביסוד נימול ודוחק זה אליו וצורך כל זה להיותו למטה:

ובגין כך יצחק וגו' ולאולדה חסד אקרי היינו יסוד כנז' באדרא. ואו' מהאי סטרא ומהאי סטרא כי אברהם מרכב' לחסד ויצחק לגבורה יעקב ת"ת.

ולאולדא מתתא לעילא הוא שלימותא כי אברהם במלכות יצחק ביסוד יעקב בת"ת נמצא מכל צד יעקב בת"ת ומכל צד שלימות האבות:

ועל דא כתיב הכא שירה אהדר ליצחק כיון שיצחק הי' תחלת עלמא דדכורא וממנו יצא יעקב שלמות הכל ראוי שיאמר בו שירה.

עזקא דאסתחר לכל סטרין פי' עגולה בעלת ששה קצוות דאסתחר לכל סטרין לקבל מו' קצוות העליונים הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לידידי דא אברהם כד"א מה לידידי בביתי וגו' נודע משז"ל על פסוק ההוא שנאמר בעת החורבן כי ראה השי"ת את אברהם בוכה בב"ה ושאל לו מה לידידי וגו' * ע' מנחות נ"ג ב' תוס' ד"ה בן ידיד: עכ"ל:

גיליון ונטיל רזא מה"א עלאה וגו' ק"י א' ושל"ח ב' ועיין בס' אוצר הכבוד.

ובג"כ גיורא דאתגזר וגו' שלח לך קס"ח א'.

בהאי שמי' כהאי אברהם וגו' מכאן נהגו לקרוא לכל גר צדק בשם אברהם. עכ"ל.

והרא"ג כ' וכלהו שפיר הנה בכל מקום שאומר בזוהר ושפיר הוא אבל יש קושיא בדבריהם כנז' בפ' תזריע על ענין נגעי בתים אמ' ושפיר אבל ת"ח וכו' והדר והקש' על הדברים הראשונים ואמ' ואי כמה דאמ' חברייא וכו' הרי שאחר שפיר חזר והקש' ולז"א והכי הוא לשלול שאין להקשות עליו. ואיקרי ידיד עד לא יפוק לעלמא דכתיב ואת בריתי אקים את יצחק וגו' ודרשו דורשי רשומות מלת אקי"ם ר"ת אשר קדש ידיד מבטן. א"נ קבלה בידם * ע' רש"י ז"ל בשבת קל"ז ב': א"נ מלת יצחק מורה לשון צחוק ושמחה ואינו צודק אלא במי שהוא ידיד לו. אמאי ידיד כלומר במהנכר שהוא ידיד. עד דלא אתגזר אברהם וכו' מה שאין כן בישמעאל ואע"ג דאוליד אח"כ כל אלה בני קטורה מ"מ לא נכר הידידות אלא ביצחק. שבאותה שנה שמל את עצמו נתעבר' וילדה את יצחק. והראי' שהמלאכים כשבאו לבשרו כעת חיה והנ' בן לשר' אשת' היה ביום ג' למילתו שבאו לבקרו כדפי' ז"ל. וגם הב"ה כשצוהו על המיל' אמ' ואת בריתי אקים את יצחק למוע' הזה וגו' בשנ' האחר'. ואתוס' ליה ה"א לאשלמותא. לרמ"ח אברי' שכן עולה אברהם רמ"ח ואי חסר ה' הרי הוא חסר [נדרים ל"ב] א"נ לפי שפיר' בזוהר כל כמה דאת אוסיף אתוון גרע מחשיבותו כמו עשתי עשר' וכיוצא לז"א כאן ואתוסף ליה ה' לא לגרעון אלא לאשלמותא. וכן לשרה האי ה"א אתיהיבת לה היינו למאי דס"ד השתא דה"א דאברהם היא במלכות. אתייהבת לה. לא אמר לאשלמותא לפי שלא היה לה חסרון אלא שלא הית' אלא שרי לבעלה. שבעל' קורא לה שרי לכבודה ועת' נתן לה למעלה ולגדולה את ה'. שתהא שרה לכל העולם. וגם נתינת הה"א לשרה מורה ידידות ליצחק הנולד ממנ' וזהו שכיוון באומרו וכן לשרה כלומר בענין שם שרה מורה ג"כ ידידות. ה' לשרה שפיר. שכן היא נקבה וכל נוקבן בסתרהא דהאי נוקבא יתבן כנז' בסבא: אמאי ה"א ולא י' י' מ"ל. הקושי' כפולה שאין ראוי ליתן ה' שהיא נקב' בזכר. שאין זה שלימות בו ועוד שהיה הראוי ליתן בו י' שהוא מורה על הזכר גם היו"ד צודק באברהם החסד. דהא הוא דכר הוה ואעפ"י שהיה גר ובחינתו במלכות. מ"מ להיותו דכר היה ראוי לתת לו י' שמורה שהוא זכר. אברהם סליק לעילא עלה ממדרגתו בבחינ' שהיה גר במלכות. ונתעלה אל החסד ומשם נטיל ממדת הבינה הסמוכה לה הה"א של הבינה דאיהו עלמא דדכורא. דאעפ"י שהיא נקבה לגבי החכמה. לגבי הספי' שלמטה ממנ' איהי דכר כנז' פ' ויחי דף רמ"ו: האי תליא בדכורא. נתן טעם אחר למה נקרא הבינ' דכורא דהא נוקבא איהי אלא דתליא בדכורא שהיא חכמה ולא אתפרשן לעלמין. א"כ הרי היא כחכמה שהיא זכר. האי נוקבא ודאי ה"ג בס"י כלומר שאין אתה יכול לומר שגם היא תליא בדכור' ת"ת דליתא שכיון שנקראו דודים דלזמנין אתפרשן א"כ נוקבא ודאי איקרי ולא זכר: אברהם סליק בה"א דלעילא דהיינו הבינה כנז' א"כ מעלה גדולה היא לאברהם. ושרה נחתא לאו דוקא נחתא אלא נתן לה ה"א תחתונה. א"נ שהיא ג"כ עלתה עמו אל הבינה ליטול ממנה הבנים ששם בני חיי ומזוני. ואח"כ ירדה למקומה ואברהם שב במקומו. דכתיב כה יהיה זרעך. הכריח איך אברהם עלה למעלה דכתיב כה יהיה זרעך. במדת כה מלכות יהיו אחוזי' זרעך אבל אתה למעלה כנז'. ותנא זרעך זרעך ממש כלו' כל מי שיבא להתגייר נקרא על שמו של אברהם ע"ד בן הא הא אומר ואלו יקראו בשם זרעך ממש. והטעם דהוא שארי למיעל בהאי קיים כי להיותו ראשון לגרים נמצאו כל הגרי' הבאי' אחריו נקראים זרעו ממש. וזהו שאמר ובג"כ גיורא דאתגזר גר צדק איקרי וגו'. ואברהם כתיב ביה כה יהיה זרעך ה"ג והכוונ' למתק עוד דבריו לזה כפל ואמר ואברהם להיותו קדמאה לגיורין כתיב ביה כה יהיה זרעך שהוא הראשון שנכנס בהאי קיימא וכל הבאים אחריו יקראו זרעו ממש. ואתמסר ליה ה"א ה"ג ולא גרסי' לשרה כלומר בהאי כה מלכות יהיה זרעך אבל לעצמו אתמסר ליה הא ראשונה כנז'. ע"כ הכריח איך נתן הה"א ראשונ' לאברהם. ועתה בא להכריח הבחינה האחרת דאמר' ושרה נחתא בהא דלתתא. ואמר ואי לאו דאתמסר וכו' פי' לפי שהית' למטה במקום הקליפות מקום מלך זקן וכסיל כנז' בפר' שלח ק"ע ואדוני זקן בגין דאתדבקת בההוא מלך זקן וכסיל וכו'. הוה ליה לאברהם לאוליד לתתא. דהיינו הקליפה וכמו שהוכחנו לעילא והענין אעפ"י שהיתה לו ה"א עילא' עלמא דדכורא כנזכר וראוי להוליד למעלה. מ"מ להיות שרה שהיא בית קבולו היא במקום הזקן וכסיל שאינו מוליד. כיון שאברהם דבוק בהאי כה והאי כ"ה אולידת לתתא הוה אברהם אוליד לתתא כמותה והיו נק' תולדות של תהו. אבל עתה בתר דאתמסרת ה"א לשרה עלתה מהקליפות אל ה"א שבמלכות ובזה אתחברו תרין ההין כחדא וכו' שנתעלית ה"א תתאה בה"א עילאה שבבינ' ואולידו לעילא במקום הבינה. ומאי דנפק מנייהו הוא יו"ד שהו' החסד שכן יו"ד של שם הוא בחסד כנז' בכמה דוכתי:

בג"כ יו"ד את רישא דיצחק דכר. להורות שהי' שבחסד היתה ראשית מולדתו. ולקמיה מפרש שאח"כ נאחז בגבורה דינא קשיא ונטלה לחלקו. אבל ראשית מולדתו בחסד הוא וזהו שדקדק יו"ד רישא דיצחק שהיו"ד מורה על ראשית תולדתו של יצחק בחסד. ושאר אותיות צח"ק שבו רמז לחולקיה שנקשר בה אחרי כן דהיינו גבור' שכן בה צחוק ורנת הלויים כנז' בפ' וירא דף ק"ג: מכאן שארי דכור' לאתפשט' כלומר מיצחק שתולדתו בחס' כנז' ולא מאברהם שהרי תולדתו למטה במ' כדלקמן: וע"ד כתיב כי ביצחק וגו' כלומר השתא ניחא פשטיה דקרא דהכי משמע יתיר ביצחק ולא בך וג"כ יצדק משז"ל [נדרים ל"ב] ביצחק ולא כל יצחק אלא יעקב לבדו וז"ש יצחק אוליד לעילא דכתיב וגו' שיעקב איקרי תולדה ולא עשו. א"נ הכי קאמר אעפ"י שיצחק הוליד לעשו למטה בקליפות אינה קרויה תולדה אלא מה שהוליד למעל' שהוא יעקב. והוכיח מדכתיב תתן אמת ליעקב שהוא המכריע בין החסד והגבור'. והיינו דקאמר יעקב אשלים כלא נמצא שהוא נקרא תולדה והשאר סיגי הזהב שנמשכו למט' ואינם קרויים תולדה. יעקב אשלים כלא. עד השתא תאנא תולדות דאברהם יצחק ויעקב וכי יעקב אשלים כלא והדר מפרש להו ואזיל ואי תימא וכו'. בהאי אתאחיד כלומר במדת כ"ה שאמרת למעל'. חסד עם בני עלמא אפי' ערביים:

וע"ד לא אתגזר אברהם וכו' כלומר השתא דאמרן שתולדת אברהם במלכות ומהכא שריא א"א שיוליד אלא בן מאה. שאז מדתו תהיה כלולה מעשר וכל א' כלולה מעשר הם מאה ולפיכך הוצרך להיות המילה שנה קודם שהוא צ"ט שנה לאברהם. ובג"כ יצחק דינא קשיא נפק וכו' כלומר כיון שאברהם בקצה האחרון לפעול חסדים אפי' לרעים ולערביי' כנז'. לכך יצחק יצא מקביל לו לפעול בדינא קשיא ואעפ"י שעיקר תולדתו היה בחסד יצא ונקשר בגבור' דינא קשיא לחולקיה. וזהו שאמר ולאולדא חסד איקרי כלומר אעפ"י שתולדתו חסד יצא משם כנז':

וע"ד יעקב אשלים כלא. שאחר שהם נגדיים זה לזה הוצרך אל המכריע להכרי' ביניה' ואומר כלא משמ' שבכל צד השלי' מלבד ההכרע' ומפר' ליה ואזיל. מסטרא דאחידו אברהם ויצחק לחולקיהון לעילא שהם בחסד ובגבורה הוא שלימותא ומכריע ביניהם. מסטרא דאתייהיב להו לאולדא וכו' הרי השלמת הכל שדקדקנו במלת כלא ואומר מסטרא דאחידו וכו' לחולקיהון לפי שחלקו הוא המובחר שהיא נחלה בלא מצרים. שמהחסד חלקו של אברהם נמשך קליפ' ישמעאל ומחלק הגבורה דיצחק נמשך קליפת עשו אבל הוא מטתו שלמה. ואפשר נמי לפרש לפי שאברהם אין תולדתו בחלקו שתולדתו היא במלכות וחלקו בחסד שנקש' שם חוץ ממקומו הראשון כן יצחק מקומו הראשון בחסד ואח"כ נפק לאחדא לחולקי' בגבור' והיינו דקאמר דאחידו אברהם ויצחק לחולקיהון שחלק' אינם במקומ' לא כן יעקב שבמקו' תולדתו שם חלקו נמצא שהוא שלם מכלם: ואפשר דאומ' וע"ד יעקב השתא מפרש מאי דאמר לעיל יעקב אשלי' כלא וכו'. ומ"ש דאתייהיב להו לאולד' מתתא לעילא דקדק באומ' דאתייהיב ולא אמר אחידו כדלעיל. לפי שמקומ' תולדות' היה מתנה וכמ"ש כה יהיה זרעך שהיא מתנ' להם והקשר שלהם למעל' היה ע"י מעשיה' אברהם בגמילות חסדים יצחק בהורא' הדין בעולם כנז' לעיל ולכך נאמר בהו דאחידו מצד בחירתם. לאולדא מתתא לעילא אברהם היה קשור למטה בהאי כ"ה ואוליד לעילא והיינו מתתא לעילא. אמנם יצחק קשה שהוליד בת"ת מעילא לתתא הוא. ויש לישב ע"צ הדוחק שהכונ' שהולדת אברהם היה חסרון במוליד ובנולד שאברהם הולי' למטה ממקומו במלכות. גם זה חסרון ביצח' שמקום עיקר הורתו והוייתו ממנו למעלה. לא כן יעקב כי אביו כשהולידו היה למעלה בגבור' והוליד למט' ממנו כסדר הנכון באורח ישר ובאור ישר ולא למפרע באור חוזר. אשר בך אתפאר על השלימיו' האלו שבו. ביה אתאחידו גוונין וכו' היינו פי' ב' במלת אתפאר שכן הת"ת נקר' ארגמן שתרגומו ארגוונ' ששש ומתפאר בגוונין שלו שכל הגוונין ממנו וכלולים בו:

וע"ד כתיב הכא שירה כלומר עם הקדמ' זו שהקדמנו שיצחק נקר' ידיד כתיב הכא שירה. וידוע שהשיר' הוא למתק כח הדין כמו שירת הלויי' ועתה הנביא קודם שיאמר התוכחה טרם מכה ציץ רפוא' פרח והקדים רפואה למכתה ובא לשורר למתק כח הדין. שכשיבא התוכחה אחרי כן לא יעשה כלה וישאיר פליטה וזהו שאמר שירה ודאי כדי למתק: דהא איקרי וכו' כלומר מהיכן יש לך [לי] כח למתק את הדין ותירץ דהא איקרי לאולדא דכר כלומר שכן נקרא שמו יצחק שהיו"ד שבו מורה שהולדתו הוא בחסד שהוא דכר כנז' לעיל. וכיון שהיו"ד אחוזה בו אעפ"י שנתאחז בגבורה הרי היו"ד שבו היא שלשלת לאכפייא דינין דומיא דיו"ד דשדי. ובזה יש לי כח לשורר כדי להגביר החס' שבו על הדין וימתק. דהא איקרי ידיד כלומר וא"ת הרי סוף סוף לקח לחלקו הגבור' והי' עיקר אחיזתו וכיצד יגבר היו"ד. ותירץ דהא איקרי ידיד עד לא יפו' לעלמ' כלו' עד שלא בא שורש הולד' הדין שסופו להתפשט ולומר אית דין ואית דיין כנז'. הקדים רפואה וקראו ידיד שהוא מלשון אהבה שהוא בחסד להורות שהחסד שבו עיקר לכך יש לי כח להגביר החסד למתק הדין.

ואית דאמרי וכו' הכריח פירושם משני טעמ' הא' שבאברהם מצינו פסוק לא שנק' ידיד מה לידידי בביתי. אבל לא. מצינו כן בהדיא ביצחק כנז'. והטעם השני שבאברהם שהוא החסד יצדק בו שם ידיד שהוא אהבה וז"ש אברהם ירית ירותא חולקא דא ובו צודק הידידו' ולא ביצחק שהוא בגבור'. אבל על מה דאמינא כלומר על ההקדמ' שהקדמתי צודק יפה ביצחק. ואית ספרי' דל"ג על. ואמר הכי הוא כלומר מהכרח הקושיות שהקשינו הכי הוא. שירת דודי כלומר עוד צריך להמשיך ההמתקה לדודי שהוא הת"ת למתק כח הדין שבושהרי הוא נקרא שמים אש ומים. לכרמו כלומר לתועלת כרמו שלא יכלה בכח התוכח' שאני עתיד לומר. דאיקרי דודי דכתיב דודי צח ואדום שנר' שהי' כלול מדין ורחמים א"כ צריך למתק הדין שבו. ידידי אחיד בדודי וכו' דקר' ק"ל תחל' קראו כרם של דודי ת"ת באומר שיר' דודי לכרמו. ואח"כ אמר כרם היה לידידי שהו' גבור' לז"א ידידי אחיד בדודי דכר. כלו' כח החסד שבגבור' שעל שמה נק' ידידי כנז'. אחי' בדודי ת"ת שהו' דכר נמצא שהפר' * נ' דצ"ל שהכרם: של דודי ושל ידידי וכלא חד. ומיני' אתנטע כלומר שתחל' נטיעתו של כרם שהו' ישראל מזה הכח הכלול ידידי בדודי היא נטיעתו שהו' י"ב שבטין דאוליד יעקב וז"ש כרם היה כבר. א"נ אתנטע כרם כלומר ישארו הנטיעות נטועות ולא יעקרו שאעפ"י שפגעה בו מדת הדין סוף סוף לא יעקרו הנטיעות ממקומ'. אלא במה נפיק וכו' כלומר במה נפיק עתה וצומח ובמה אתנטע משורשו מעיקרא בתחל' נטיעתו: בקרן היובל שארי כלומר ישראל הנקרא כרם היה לו הויה ע"י הקרן הזה שהי' המלכות שהית' דבק' ביובל בינ' בסוד ד"ו פרצופין וזהו בקרן היובל שרי. והאי קרן נסר' הקב"ה והוריד' כדי שתתאח' בת"ת פנים בפנים וז"ש בההוא דכר. כד"א בן חורין בן לאבא ואימא ששניהם נקרא חורין כנז' לעיל [צ"ה ב']: ותרווייהו חד מלה כלומר שם חורין ושם שמן מורה ענין אחד שהם חכמה ובינה. ואע"ג שעיקר השמן בחכמ' מ"מ כיון שהמשכתו של שמן אתמשך מן הבינ' לאדלק' בוצינין ו' קצוות והם לא אתפרשן לעלמין. וז"ש דמתמן נגיד גם היא נקרא שמן. ונמצא ת"ת בן שמן בן שניהם כמו בן חורין. וכניש ליה האי קרן כיון שהיה עקרו של קרן זה בתחל' בבינ' שהו' השמן עתה שבא המשכ' השמן ע"י הת"ת היא כניש' השמן ונמצא קרן מלא שמן. וז"ש ודא איקרי קרן היובל שאעפ"י שירדה למקומ' למט' שם זה לא נעתק ממנ' ותאות' להמלא' מן השמן ההוא. אלא בקרן הוא קשה המשוש מורה בחינ' חזק במלכות דלא אתבר. אבל פך השמן מורה בחינ' בה ששולטת כח השביר' אשר לא תכיל השמן ומעותדת לשביר' ולכך הנמשח בפך אין מלכותו נמשכת מש"כ בקרן. ולכן כינה המלכות בשם קרן להורות שבבחינ' זו שהמלכות מקושרת עם היובל וכנישת האי שמן יש לכרם האחוז בקרן קיום והעמד' לעולם כמו מלכות בית דוד אין לה הפסק לעולם. וז"ש ואתאחיד ביה רמז שאחוז בבחינתה הנקרא קרן. ויעזקהו כהאי עזקא לשון סבוב שהקיפם הקב"ה להאי כרם שהוא ישראל בענני כבוד א"נ ע"ד חנה מלאך ה' סביב ליריאיו וגו'. עכ"ל הרא"ג: