אור החמה על ספר הזהר א:קפב

מליל עמיה כדקא חזי בשלימו. פי' שעד עתה עם היותה היא בעצמ' בשלימו עכ"ז לא הי' הדבור אליו בשלימו מפני שלא הי' השגתו בכל.

דדוד לית לי' יומין בר שבעין שנין וגו'. וא"ת כיון שלא הי' לו חיים הי' נפל וא"כ כמה נפלים בעולם שאין להם חיים ולא נתן להם חיים. וי"ל ששאר נפלים מיעוט חיותם מצד הקליפות לילית שעושקת אותם לכך אין להם חיים לקבל עונשם בסוד הגלגול. אמנם דוד ראהו פרנס הדור וראה שמצד המד' לא הי' לו חיים ואם הי' לו הי' מבטל כמה כחות הקליפות והי' מטיב כמה הטבות כענין מדתו ממש. לכך נתן לו חיים מעצמו מה שלא עשה כן לשאר נפלים שאין טוב' יוצא מהם. והביא כל זה להכריח שממש ראה אדם בדיוקנאות וכן ענין הנשמות והזווגין שם מזדווגין והב"ה מזווגם בעולם הזה כזווגם שם כמו שהם בצורתם שם בצורתם כאן וז"ש כד אתיין להאי עלמא.

ואמר בת פלוני לפלוני פי' בהכרזה דאי לא תימא הכי הוא כפל כי מזווג זווגין היינו בת פלוני לפלוני אלא מזווג זווגין היינו שמתקן בענין שיהיו ראויים ויתקרבו אל הענין. ואח"כ מכריז עליהם והכרוז הזה להודיע שזו מזומנת לזה ולא ישלוט בה אחר וכיוצא א"ר יוסי מאי קא מיירי בשלמא אם נאמר שהם מזווגות מאת הב"ה מקודם לכן ניחא אלא אי אמרת דקב"ה מזווג לון ממש א"כ נמצא זווגם מחדש עתה וזה אי אפשר. דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש דהיינו בעולם הזה התחתון.

ור' יהודה תירץ תחת השמש כתיב אמנם החדש שימשך מלמעלה מהשמש דהיינו שהב"ה מזווגם ימצא אפי' בעולם התחתון וז"ש תחת השמש כתיב דהיינו שהוא חדש מהטבע מתחת השמש. שאני לעילא כלו' החדש שימצא בתחתונים. מלמעל' מהשמש שאפשר שיחודש דבר. או ירצה זווג בני ישראל בנשמתם הוא ג"כ * אצ"ל ג"כ חדש: והוא למעל' מהשמש.

ור' יוסי קשיא לי' כרוזא למה דאי שלא יגע בה אחר וכי אפשר והא אמר ר' חזקי' וגו' אזדמנת ליה כלו' מזומנת שאין מי שיגע בה ח"ו א"כ הכרזה זו למה. ולענין מזווג זווגין לא קשיא ליה דאפשר דמזווג היינו שמוריד לזה ומעלה לזה וכיוצ' להכינם אל זווגם כדפי' לעיל:

מתעטרין כדפי' לעיל בדיוקנאות ממש.

ואתמסרן בידא דההוא ממנא וגו' כל א' וא' להלבישה בטפה ההיא שהביא לפני הב"ה. ואומ' דא אקדים מן דא לפי הכנת האב והאם למטה בזווגם. ואומ' קב"ה דידע אינון רוחין וגו' הן אמת דאזדמנת שהרי מקודם מה' הית' לו אמנם עתה צורך לזווגם מפני שנפרדו בעולם תחתון ואין מי שידע יחסם אפי' המלאך מפני שאינם נמסרות בידו זוגות וז"ש לעיל ואתמסרו בידו מתפרשן אלא הב"ה שהיו לפניו מקודם מחבר לון כקדמיתא ואלו שזכו להיות זווגם כקדמיתא הב"ה מכריז עליהם להודיע הזווג הזה המבורך לכל שאינו כשאר הזווגין שיש זווגין הרבה אמנם שאינם כזה מפני שבזה כד מתחברן אתעבידו חד גופא וחד נשמתא ימינא זכר מצד הת"ת המטה כלפי חסד ושמאלא נקבה מצד המלכות גבורה תתאה דאתי מגבור' עילא'. ובזה נתקן שצריך זווג ודאי שאין מי שידע לזווגם אלא הב"ה. ונתקן שהן אמת מזומנת לו מקודם והוצרך הכרוז להודיע שזווג זה משובח מאותו הזווג שהוא לפי מעשיו. ונתקן שאינו חדש תחת השמש שהרי הי' חדש מקודם לפני הב"ה ועתה חזר אל מציאותו הקודם ואו' דאי זכי אל השלמות הזה אל הנשמ' ייחוד' ימין ושמאל נשמ' שלימה דו פרצופין ואם לאו יזדווג באחרת ולא ישלים עצמו בה ולזה לא יכריזו עליה כדפי'.

א"ר חייא וגו' עצה טובה אל מי שהולך בדרך ישר יזדווג אל נשמת הנקב' הקדוש' הראוי' אליו והטעם כי הזווג תלוי במעשה הזכר כי הנקבה היא בת י"ב ואין עון מצוי אלי' משא"כ בזכר כמה רווקים טעמו טעם חטא ואבדו בת זוגם לכך מאן דאתכשר וגו' ואומרו בגלגולא דנשמתין היינו בן יבמה לפי דרך הסבא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואיהו יהיב לי' מדילי' ע' שנין וגו' והסוד הוא כי מלכות לית לה מגרמה כלל אמנם החיים והשפע שבה הוא שמשפיעין עלי' ע' שנה הם ז' ספי' שעלי' מתחילין מבינ' עד היסוד כי כל א' כלול' מעשר והם שבעים. ואלו כולם הם מאדם הראשון הוא חכמ' כח מ"ה שם אד"ם העול' מ"ה הרומז בחכמ' כי הוא אב המ':

אחר דייקא ר"ל שבא בגלגול ונעש' אחר כי אינו הראשון רק שכבר בא פעם אחרת נמצא שהוא אחר ואין לו בת זוג כי כבר לקחה בפעם הראשונ' ויכול לחטוף ברחמים:

ועל כך קשין זווגין קמי' וגו' פי' להמית האחר כדי שישא זה בת זוגו: כי ישרים דרכי ה'. פי' שלא ימות האחר אלא בדין עכ"ל:

רזא דמלה ידענא וגו' פי' ידעתי סוד גלגולם אבל לא ידעתי מהיכן זווגם:

גיליון ועאל בקיימא קדיש' יסוד:

ואתעטר בעטר' קדיש' מ'.

דעלמא קאים עלי' חסד ביסוד:

והארץ בהבראם. פי' היינו קיימא קדיש'. בה"א בראם היינו עיטר' קדיש' פי' חסד באברהם:

וכלא ברזא חדא קאים. פי' סוד ת"ת ומ' על ידי היסוד בסוד החסד וכולא רזא דחכמתא איהו וגו' פי' שמ' לית לה מדילה אלא מאי דיהבין לה כד אתחברת בז' יומין עילאין כנז' בפ' פנחס רל"ט ב':

דאי זכי ועובדוי אתכשרן וגו' דאי זכי פי' דנטיר טפה קדמא' לבת זוגיה. ואי לאו גרים דנטיל לה אחר כמבואר באחרי מות ע"ח ב'. ועובדוי אתכשרן דאהדר בתיאובת' יהבין לי' בת זוגיה כנז' בתיקון י"ד והשתא דייקא מלתא דר' חייא עכל"ה.

והרא"ג כ' והאי דרגא מליל עמיה שאע"ג שכלם נתראו לפניו מ"מ פה המדבר' עמו לא הי' אלא המלכות. כי כן היא נקרא פה המדבר' אבל כול' היו מאירו' בה וז"ש והאי דרגא מליל עמיה כדקא חזי בשלימות ר"ל בשלימות שאר המדות כלם נתראו בתוכ' משלם בלי שום הסתר והעלם. ואברהם אתקשר מדרגא לדרגא. וא"ת וכי אחר העמל והיגיע' שנימול אחר זקנתו לא קנה כי אם שלימות זה. לז"א ואברהם אתקשר וכו' כלומר אחר שנימול אתקשר מדרגא לדרגא ועלה אל מדתו למעלה כי המיל' הית' מעכב' לו מלעלות אל מדתו אבל אחר שנימול אתקשר מדרגא לדרגא ואז אתקשר. ולא אמר סליק לדרגי' לאשמועינן רבותא שלא הי' עלייתו במדות דרך מעבר לבד אלא בכל מדרג' ומדרג' שהי' עול' היה מתקשר עמה בקשר אמיץ ומתקש' ועולה עד הגיעו אל מדתו ובזה:

ועאל בברי' קיימא קדיש' כדקא חזי שאפי' שעד עתה הי' מוקשר בברי' מלכו' לא היה התקשרותו בעצם כדקא יאות. דמאן דנקיט מ' לחודא לא יאות הוא ולעלו' למעל' לא היה אפשר כיון דלא אתגזר שאיך יכנס עוד בסוד היסוד ברית שלום והוא בלתי ברית. לז"א ואברהם אתקשר מדרג' לדרג' ובזה עאל בברי' קיימ' כדקא חזי בשלימו:

ת"ח דהכי הוא. ואתעטר בעטרא קדישא מלכות. ועאל בקיומ' דעלמא מדת החסד שהו' קיום העולם. בהא בראם באברהם תרתי דרשי נינהו ותרוויהי חד חד בהא בראם. כשהי' אברהם במלכות קודם שנימול דהיינו בה"א ראשונ' שבשם בשבילו נתקיים העולם. וגם אחר שנימול שנק' אברהם ועאל במדתו חסד לאברהם נתקיים גם כן העולם בשבילו.

ות"ח הא אתמר בפ' וישלח דף קס"ח: ומלה דא רזא דחכמתא איהו וכו' עיין מה שכתבנו בפ' וישלח בפסוק חיים שאל ממך שבפ' וישובו המלאכים. דדוד מלכו': לית ליה יומין אין לה הארה כלל שהוא כינוי אל היום שהוא מאיר. בר ע' שנין בר הארת ז' מדות מהבינ' ולמט' עדיה הם ז' מדות כלולות מעשר ובאות לה מאדם קדמאה חכמה. וכל מה דלתתא כלומר אע"ג דכלא רזא דחכמתא לעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם. כלהו זווגין זווגין קמיה דהיינו זכר ונקב' כנז' לעיל דף פ"ה דכיון דנפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבת' כיון דנחתי מתפרשן דא לסטרא דא ודא לסטרא דא לבתר קב"ה מחבר לון וכו' וז"ש כאן לבתר כד אתיין לעלמא קב"ה מזווג זיווגין. כלו' אות' שהיו זוגי' יחד זכר ונקב' אות' הוא שמזווג הקב"ה אות' יחד כי הוא ית' היודע זווגו של זה מי הוא והיינו דוקא אם הוא ראוי.

א"ר יהודה (מוהר"ר צמח הרב זלה"ה גורס א"ר יצחק קב"ה אמר בת פלוני לפלוני) קב"ה מזווג זווגין וכו' י"ס דלא גרסי ליה. מאי קא מיירי כלומר מאי חידושא איכא באמיר' בת פלוני לפלוני והיא היא קושיא דמאי כרוזא הכא ותירץ ר' אבא וכו' עד קב"ה דידע אינין רוחין ונשמתין מחבר לון כדבקדמיתא ומכרז' עלייהו הוי צריך הכרוז להודיע כחו ית' וידיעתו שזה זוגו של זה מקדמ' דנא קודם צאתם. וכד מטא גרסי'. (מוהר"ר צמח הרב זלה"ה גורס מטי) ותא חזי פקדונא דמארי' וכו' ותא חזי הוא שיבוש שהי' כתוב ות"ח ר"ת ות"ח וכו' ונשתבשו המדפיסים וכתבו ותא חזי. ועל כן קשי' זווגי' קמיה דקב"ה לפי שזה זווגו של זה וזה האחר מתפלל אליו וזה שהוא בן זוגו קלקל מעשיו. ולכך נדחה מפני של זה האחר ונוטל בת זוגו של זה. וזה קשה קמי קב"ה להפרי' חלק נפש מחלקו ומ"מ אם זה לא הי' מקלקל דרכיו לא הית' תפלתו של אחר זה נשמע. אלא כיון שקפח מעשיו קפח בת זוגו ונתנ' לאחר וזהו כי ישרי' דרכי ה' אין זה נדח' מפני זה בשביל תפלתו של זה אלא מפני רוע מעלליו וכדלקמן בסמוך: י"ס דגרסי במקום ועל כלא פנים ועל כלא ודאי כי ישרי' והוא הנכון. וכי אותו אחר אין בו בת זוג מכאן עד א"ר יהודה לא נמצא ברוב הספרים ואולי לקטוהו מהסבא. עכ"ל הרא"ג: