אור החמה על ספר הזהר א:קעט

סתרי תורה פתח ואמר וה' בהיכל קדשו וגו' כד בעא קב"ה למברי עלמא אסתכל וגו' קב"ה הוא הא"ס או הכתר. ועלמא הם ז' ימי בראשית מחסד עד המלכות. ואו' אסתכל פי' כי הנה כל העולמות הם זה דמות לזה וזה לזה והנה הת"ת הוא ענף אל החכמה והוא ממש בדמותו בצלמו בסוד ויילד בדמותו כצלמו האמור באדם הראשון וז"ש אסתכל כי הביט בחכמה עליונה וכפי הציורים שבה כך מצטייר הת"ת כנודע. ואו' בגו מחשבה הוא כי המוח הוא פנימיות האדם ושם הם נרשמים הבנים וזהו בגו מחשבה שהוא פנימיות המוח שבתוך החכמה עילא' עם היות שהיא בכללותה נק' מוחא בערך הת"ת: ואומ' רזא דאורייתא פי' כי החכמה היא רזא וסוד תורה שבכתב שהוא הת"ת. או אפשר לפרש כי מגו מחשבה אסתכל וראה את הת"ת בהיותו נעלם בחכמה דוגמת הבן הנעלם במוח האב ובהיות הת"ת נעלם שם נקרא רזא דאורייתא כי כל לשון רז הוא סוד מורה עלהעלם גדול:

ורשים רשומין וגו' ביקש לצייר שם במוח החכמה את צורת הת"ת ולא היה יכול למיקם מפני רוב דקות החכמה שאינו מקבל ציורין ואותיות והת"ת הוא תורה שבכתב בכ"ב אותיותיה כנודע ולכן לא היה יכולת אל הת"ת להצטייר שם בכ"ב אותיות בתוך החכמה כי אין שם מקום ציור כלל וכנודע כי תשע ספי' החכמה נק' אין סוף והעשירי' היא הנק' יו"ד של שם כנז' בסתרי אותיו' השם. ונודע כי כל עיקר מה שאנו צריכין הוא הת"ת כי אין לנו אחיזה כי אם בו ועל ידו מושפע לנו כל השפע וכל פנייתינו היא אליו כי הוא כולל הכל ואפי' המלכות כל צפייתה ותשוקתה אל הת"ת וראה השי"ת כי אין יכולת להתגלות הת"ת אם לא עד שיתלבש החכמה בהיכל הבינה כדרך האדם המשפיע הטיפה באשה ומשם מצטייר צורת האדם והוולד וז"א עד דברא תשובה וגומר ותמן אצטיירו וגומר פי' דוגמת הוולד המצטייר במעי אמו ואז הת"ת קבל ציור אותיות בהיותו בתוך הבינה אמנם לא היו נזכרים לתחתונים מציאות ציורי אותיות בהיותו במעי אמו עד שיולד ויצא לחוץ ואז נשמע קול השופר כליל מאשא ורוחא ומיא בכ"ב אותיות ז' בחסד ז' בגבור' ח' בת"ת כנז' פ' בראשית דף י"ו ע"ב ושם קבלו הגשמה והצטיירות. ואמנם מזה נלע"ד כי אומרינו שאין ציור אותיות בבינה או בחכמה הוא בסוד היות הת"ת גנוז בגויה קודם אצילות הת"ת ולזה אמרנו כי אותיות הת"ת הנק' תורה שבכתב לא נתגלה עד יצא לחוץ כדרך הבן המצטיי' במעי אמו. אמנם לא מפני זה נבטל ציור אותיות מעצם הבינה או החכמה בעצמה הנק' אותיות גדולות דוגמת אב ואם כי עם היות שאין ציור הוולד ניכר עד יצא לחוץ לא מפני זה יתבטל ציור אביו ואמו ואין להאריך בזה ועל התלבשות החכמה בבינה כתיב וה' בהיכל קדשו כי ה' הוא החכמה כי הוא הזכר ונק' ה' כנודע וכאשר הוא מלובש בהיכל קדשו היא הבינה אז ה"ס מפניו כל הארץ פי' כי לפניו נרשמו כל נקודי וציורי הארץ העולים למספר ה"ס וז"א ה"ס היתה כל הארץ בעת שנתאצלה מפניו. וענין ה"ס נבארהו אח"כ ב"ה:

בעי למברי שמים וגומר הוא סוד הת"ת ולהיות כי רובו מצד הימין להיותו זכר כי המ' מהשמאל ולכן אסתכל באור קדמאה הוא אור החסד בהיותו בתוך החכמה ואז אתעטף ביה ר"ל כי האציל מדת החסד הגנוזה בחכמה והאצילה לתתא ואתעטף בה ואח"כ מכחה ברא שמים הוא הת"ת כי הוא מצד הימין כנודע והזכיר נטיה בשמים כי הוא סוד הוא"ו שבשם הנטוי כעין רקיע. ונק' שמים כי הוא מכריע בין אש ומים חסד וגבורה. ולפי שעיקר האצילות הוא הת"ת לכן כל הששה קצוות נכללו בו. או אפשר לפרש כי אור קדמאה סוד אוי"ר קדמון שמשם אשתאר או"ר קדמאה כד אתנטיל מתמן יו"ד שבחכמה ואמר כי חזר להסתכל ולקנות עילוי רב ע"י הסתכלותו בההוא אויר קדמאה ואתעטף ביה ואז נבראו שמים הם סוד ו' קצוות שכולם נקראים שמים שהם ששה רקיעים עליונים זכרים:

אסתכל למעבד וגומר הנה הנקבה הוא פרצוף שני ולזה תחלה נבראו שמים ואח"כ הארץ. והנה ע"י הארץ היא המלכות נבראו ונעשו כל בריאות העולם ולכן אתלבש בהאי היכל תתאה שהיא המלכות ומתמן רשים כל עלמין. והענין כי בינה נק' היכל אל החכמה והוציאה כל ציורין ונקודין ואתוון שהם בעולם האצילות וכנגדה יש היכל תתאה מלכות כי גם היא הוציאה ציורין ונקודין ואתוון והם סוד חיילי השכינה שבבריאה יצירה עשיה כנודע דאינון אתוון זעירין ולכן אין תימה אם נדרש פסוק זה בבינה ובמלכות כי כשהחכמה נתלבש בבינה אז נאמר וה' בהיכל קדשו וגו' וכן כשמתלבש הת"ת במלכות נא' ג"כ וה' בהיכל קדשו וגו' האמנם ענין ה"ס הוא כנוי הבינה הנק' היכל והיכל בגי' ה"ס. וכן המלכות נק' היכל ובגי' ה"ס. ואמנם עיקר שם זה הוא במלכות כי כן שם אדנ"י בגי' היכל ובגי' ה"ס. ואמנם ענין ה"ס בפרטו' הוא מה שידעת כי ה' נקודין הם כללות כל התורה והם פתוח"י חות"ם כנז' בתיקונין שהם חיריק שורק חולם צירי קמץ והם פיתוחי חותם ר"ל ציורי ופתוחי הבינה הנק' חותם. וזהו סוד ה' ראשונה שבשם כי הם ה' נקודין כנ"ל וזהו סוד ה' שבמלת ה"ס. וכנגדן הם ה' נקודין אלו בה' תתאה מלכות כנז'. ואמנם ה' נקודין אלו עולים לשתין כיצד חיריק הוא נקודה א'. ושוריק א' וצירי ב' נקודות וחולם נקודה א' וקמץ נקודה א' וכל נקודה אתכליל' מעשר הרי הם שש נקודות העולים לששים נמצא כי ה' נקודים ועולים ששים וזהו ה"ס כי הם ה' נקודין ועולים לס' נקודין. והם סוד גלגלי כורסיא כנודע שנבראו מצד המלכות: (חסר כאן כי נמצא מחוק). בנקודת הקמץ יש צורת רקיע ואינה עולה בכלל נקודה כנודע מס' התיקונין ואין פה מקום הדרוש (חסר כאן). או כל העולמות דלתתא מן המלכות הם בסוד ס' נקודין כנז' וזהו ה"ס מפניו כל הארץ כי: (חסר כאן). ובזה תבין או' שתין אינון וחמש אינון ולא אמר שתין וחמש אינון להורות כי בערך פרטי הנקודות הם שתין ובערך כללי הנקודות הם ה': עכ"מ מהרח"ו נר"ו. והתשלום הי' מחוק: עוד מצאתי לו נר"ו וז"ל שים עיניך בדף הזה מאד כי יש בו דרושים עמוקים. ודע כי הנה האותיות מראשית כל האצילות יצאו כי הן הם גופי תורה ושמו של הב"ה אבל כד בחכמה אתרשימו כי שם הוא הרשימ' כי החכמה הוא מוח הדמיון והרושם ובינה כח המצייר כי ג' מוחין אינון חד הזוכר וחד הדמיון וחד המצייר. ולכן לא הוה יכיל למיקם שלא הי' כדאי העולם ליהנות מהם כי בחכמה הם בתכלית האור אשר הוא חשך אצלינו ולכן נצטיירו בבינה הוא ציור יותר עב אצלינו. ובינה אקרי תשובה. ומשם יצאו האותיות כולם רשומות ומצויירות. והנה בינה נתעטף בחסד הוא אור עליון ונתלבש בתוכו ומכח החסד יצאו שמים הם ת"ת כי הם רחמים הנוטים לצד החסד. גם בינה נתעטף ונתלבש ועאל בתוך מלכות וברא כל עלמין דלתתא כי הוא הבורא והיוצר בכח היותו בתוך מלכות. ועיין שנראה שכללות כל בריאות אשר ממלכות ולמטה הם שתין והן חמש והענין שהכללות הם חמש והפרטים ס' וזהו ה"ס מפניו והמלכות נק' היכל קדשו דבינה וזהו וה' בהיכל קדשו:

זוהר ויאמר אברם אדנ"י יהוד מה תתן לי וגומר אדנ"י אלדי"ם אדני באלף דלת ואלדי"ם באותיות שם ההויה ונקודת אלדים רמז לתרין עלמין עילאה ותתאה כד אינון כחדא מלכות ובינה עכ"ל. ועי' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כתב ויאמר אברם אדני יהוה מה תתן לי אדני אלף דלת וכו'. ה"ג. והוקשה לו דבשלמא אי הוה כתיב אדני לחודוי או אדני ויהוה בלא נקודת אלהים כי אם בנקודתו הידועה לא הוה קשה מידי דמזוגא דקב"ה ושכינתיה באם הבנים * נ' צ"ל באים הבנים: אבל אדני באלף דלת וכו' ויהוה בנקודת אלהים בינה מה ענינו ומה קשר יש ביניהם ותירץ ואמר אלא רזא דמלא חבורא דתרין עלמין כחדא. כלומר האדם זוכה או בעה"ז או בעה"ב שהם כנגד מלכות ובינה עלמא דאתגלייא ועלמא דאתכסייא. לזה היה אומר אברהם שלא היה זוכה בשום א' מהם. וז"ש אדני יהוה מה תתן לי אחר שאני הולך ערירי איני זוכה לא בעולם הזה דהוא אדני ולא בעלמא דאתי שהוא יהוה. א"נ רצה לעשות היחוד בתחלת דבריו להתרצות אל אדניו והרי מסיק לקמן ויחשבה לו צדקה דקשיר קשורא עילאה בתתאה. ואומר כחדא דקדק מלת תתן לי דהיל"ל תתנו לי כפי הנדרש אלא אחר שהם תרין עלמין כחדא קרי בה לשון יחיד. וי"ס דלא גרסי אלא. ונכון הוא: איקרי ערירי הענין שמי שיש לו בן בעוה"ז בכל עת שזוכה הבן באיזה מצוה מעטרין לאביו בג"ע. וק"ו מחמיו אי לחמיו מעטרין ליה כמ"ש בסוף האדרא שאמר אליהו להרשב"י אעטרו חמשין עטרין לר' פנחס בן יאיר בגינך כ"ש לאביו. נמצא שבכל שעה מביאים לו דורונות ושלחנו לעולם הוא מלא דשן ואינו נראה ח"ו ערירי יחיד. אלא כמו שיש לו בני בית רבים שבכל עת מבקרים אותו בדורונות. אבל מי שאינו מניח בן שיעשה מצות נקרא ערירי ויחידי בלא שום זכרון כי אין מי שיעלה זכרונו למעלה כדי שיעטרוהו מאותם האורות הגדולים: עכ"ל הרא"ג: