אור החמה על ספר הזהר א:קעב

קב"ה כל מלוי אינון בקושטא וגו' קשיא ליה כפל הכתוב כי דובר צדק היינו מגיד מישרים לכך פי' כי הא' בדיבור והב' במעשה וז"ש כל מילוי דהיינו דבריו אינון בקושטא ועביד מישרים. וירצה ומגיד כי על ידי שהוא פועל המישרים הם נגלים לבני אדם והיינו הגדתם * אצ"ל הגדתו: וז"ש ועביד מישרים. והוה מתמוטט וגו' היה מוכן להיות נפעל במהירות לפי מעשה התחתונים אם כשרים לטובה ואם רעים לרעה. ולא היה לו קיום במדה אחת ואין זה רצון הבורא אלא להאריך:

דלית בי יסודא צדיק שבזכותו יתקיים העולם לטובה אף אם יש חוטאים רבים. ולפי' זה מישרים היינו שנתייסד * שנתיישר: העולם על מעמד א' בזכות אברהם:

ור' חייא פליג עלי' שאין פי' מישרים שנתיישר העולם: דלהכי דחיקא ליה לישנא דמגיד דדריש ליה לישנא דעביד. אלא הכוונה שעוד העולם לא רצה * אצ"ל לא רצה להתקיים: בזכות אברהם: והגיד לו הב"ה זכות י"ב שבטי ישראל שכולם ישרים. ויעקב במדת הת"ת נקרא מישרים שהוא ישר בין ימין ושמאל. מושך שפע לי"ב גבולים שהם ו' קצוות מימין וששה משמאל. וי"ב שבטים י"ב עמודים י"ב יתדות לי"ב גבולי העולם ויעקב עמוד אמצעי. ואפשר דלר' חייא דובר צדק דהיינו שתחל' אמר לו ענין אברהם. ולר' חייא קשה בהבראם באברהם. ואפשר ליה לתרוצי באברהם שעתיד לצאת ממנו יעקב וי"ב שבטים:

ור' אלעזר בא לפרש הכתוב בדרך אחר יתורץ בו כמה דוחקים שבפסוק. הא' הכפל * אצ"ל היל"ל דובר ומגיד כו': דובר ומגיד צדק או דובר צדק ומישרים או מגיד צדק ומישרי'. ותי' ואמ' הא אתערנ' ויגד וידבר ויאמר שהם ג' מלות מורות על ג' ספירות שהם ויגד יסוד מצד החכמה. וידבר מלכות. ויאמר ת"ת מצד המלכות שבו. וזה נתבאר בכמה מקומות. וז"ש וכולהו לטעמייהו אתפרשן כי כפי הוראת הענין יורה המלה עליו ובזה יתבאר הפסוק. כי וידבר איהו באתגליא דהיינו במלכות בבחינה המתגלית ממנה. וז"ש דרגא דלבר ומשום דמסיק לקמיה דכולהו במלכות ואמר דלאו איהו דרגא פנימאה וגו' שאין להכחיש כי ויגד גילוי: ויאמר גילוי. האמנם אינם גילוי כגילוי מלת וידבר. והשתא ניחא דנקט לגבי צדק שהיא המלכות בבחינ' אחרונה אמר דובר ומגלה יותר צדק ולא שייך בה הגדה. אמנם לגבי הת"ת שהוא מישרים גילוי מצד היסוד הנק' מישרים שבו הגדה מצד החכמה והיינו לשון גיד ודאי. וז"ש ומגיד מישרים דא דרגא עילאה דיעקב שרי ביה נקרא מישרים. דכתיב אתה שהוא הת"ת כוננת מישרים מן הטעם שפי' לעיל. ובג"כ שייך ביה ומגיד שהוא ע"י היסוד שגילוי הת"ת על ידו. והשתא ניחא דלא שייך למימר לא הגדה בצדק ולא דיבור במישרים וצדק ומישרים לאו חדא נינהו:

א"ר יצחק והא כתיב ויגד לכם את בריתו וגו' משמע דלשון הגד' גילוי לברית א"כ לשון הגדה למטה מברית אינו * נ' דצ"ל איהו: וכבר אפשר לומר מגיד צדק. ותירץ ר' אלעזר איהו דרגא דשלטא על תתאה דאיהו דובר צדק הן אמת הוא גילוי אמנם הוא למעלה מבחינת צדק ודובר א"כ צדק עצמה שהיא ע"י דבור היא נגלית יותר מהגדה ולכך לא היה ראוי שיאמר מגיד צדק. וברית למעלה מהדיבור ומצדק ואיהו דרגא דשלטא וגו' ולכך גילוי ע"י הגדה. בענין שהם ד' בחינות זו על זו תחתונה מכולם דיבור עליה צדק על שתיהם הגדה על שלשתם ברית. וא"ת א"כ איך הוא גילוי ע"י הגדה אחר שצדק שהוא למטה מהגדה צריך גילוי ע"י הדבור נמצא שהגדה למעל' מצדק ואינו גילוי לזה תירץ ואמ' וכולא בהו לאסתכלא איכא. כלו' בכל מדה ומדה יש השגה כפי עניינה ולכך יתגלה בבחינה א' גילוי יותר נעלם מהעלם בחינ' אחרת. ולאידך גרסא דקאמר וכולא בגין לאסתכלא אתיא אפשר לפרשה בדרך זה ג"כ כלומר וכל נעלם מתגלה בתחתון ובא אליו עם היותו נעלם עדיין: ואמר ת"ח אע"ג דדיבור איהו וגו' כי להיות הגדה ואמירה העלם. ימצא העליון כמו ת"ת לפעמים מתגלה בדבור וז"ש אע"ג דדבור איהו תתאה ואמרנו דנקט דובר בצדק ולא במישרים לא מפני זה נכחיש שלא ימצא בעליון לא תימא דלאו איהו עילאה כי לפעמים ימצא גילוי יותר מהכל כדפי' והטעם כי בחינת המלכו' הנקרא' דבור היא בחינה שבה כלולה כל המדות העליונות וז"ש אלא ודאי מליא איהו מכולא ואינה בחינ' כל כך שפלה שלא ימצא בה גילוי כל העליונות וז"ש ודרגא עילאה איהו וסימניך אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אומר כי לא דבר רק הוא פי' אין בחינת דבר רק מבחינת הו"א שהוא ת"ת:

דאתערותא דלעילא עולם האצילות: כד אתער לתתא בתחתונים והטעם לזה. דהא אתערותא דלעילא ת"ת בתיאובת' דלתתא תאות המלכו' אל הת"ת להתייחד והיא אושידת מיין נוקבין כדפי' בפ' נח ומיין נוקבין אלו הם ממעשה הצדיקים מעולם התחתון:

ולאתחברא גבי ימינא. ממלת א"ל דסיפיה דקרא דריש הכי והכי פי' אל תחרש ואל תשקוט א"ל הדבק עם א"ל שהוא חסד:

ובגין כך וגו' מפני שהיה אפשר לפרש אל דמי לך וגו' מלעשות נקמה בהם כי הנה וגו' לזה חזר ואמר ובגין כך אלדים אל דמי לך לאתערא לגבי עילא כי מלת דמי אינו צודק על המלחמה ועוד שאין הדבר תלוי בה אלא בימין וז"ש דהא כדין אתערת ימינא וקשרת לה בהדה וכד אתקשרת וגו' א"כ לפי מאי דס"ד הוה ליה למימר א"ל אל תחרש ואל תשקוט ואלי"ם אל דמי לך שהרי העיקר בימין וממה שאמר אלי"ם אל דמי לך מורה שהוא התעוררות המלכות לגבי עילא ואח"כ ימינא אתקשרת וגו'.

ורזא דמלה כיון דאברהם וגו' א"כ היינו התעוררות תחתון דאמרן לעיל: אלי"ם אל דמי לך היינו התעוררות המלכות לגבי עילא והיינו ב' הדרגות שפירשנו לעיל מן התחתונים לאצילות וממלכות לגבי דכורא. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון ר' אלעזר אמר הא אתערנא וגו' עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פ"ד.

מאן מישרים דא דרגא עילאה וגו'. בזוהר שיר השירים מישרים אלין י"ה דרחימו דלהון לגבי וא"ו עכ"ל:

והרא"ג כ' לא הוה קאים לפי שנברא בשם מ"ב והוא דין גמור והוא נרמז בפסוק בראשית ברא וגו' עד ב' דבהו וא"א לעול' להתקיים על קו הדין: חד צדיק דאיהו אברהם די ירחים לי וע"י האהבה מעורר מדת האהב' וחסד בעולם ויהיה מיוסד העולם על שם הרחמים שהוא שם ע"ב כמנין חס"ד לאברהם. ולכך * מקודם לא הוה: לא הוה יכיל עלמא למיקם. אבל אחר שבא אברהם נתייסד העול' שנעשה מרכב' אל החסד סוד ע"ב בסוד הרחמים. שהוא דוד מלכ' דקא מתעטרא באבהן בסוד ויסע ויבא ויט כמבואר בריש פ' תרומה [קל"ב ב'] עתה מורה ייחוד קב"ה ושכינתיה והעולם נתקן. ולפי זה פירוש' דקרא הכי הוא דובר צדק היינו דבורו של הקב"ה בדבר ה' שמים נעשו ונעשה בדין וצדק שהוא הדין החזק כנודע. וזה היה מתחלה שדבר בצדק בסו' שם מ"ב כנז' שהיה העול' מתמוטט. ומגיד משרי' הגיד מראשית אחרי' ואמ' אני אביא בעולם חד צדיק שהוא אברהם שיישר העול' שלא יתמוטט אלא שיישר אותו על נכון בסוד שם ע"ב וזהו מגיד משרים.

א"ר חייא ומגיד מישרים וכו' פליג אדר' יצחק שפי' שמישרים הוא אברהם דהיל"ל דובר צדק מגיד ישר לשון יחיד. לז"א ומגיד מישרים דהא אתיב ליה עלמא וגו' כלומר לא נאמר ומגיד מישרים על אברהם אעפ"י שכן הוא הענין כמו שאמרת. אבל לא נסתיים הדבור באברהם אלא הדבור נמשך יותר בינו ית' ובין העולם. דהא אתיב ליה עלמא לקב"ה וכו' עד שא"ל זמין חד בר נש למיפק מיניה ואיהו יעקב ויפקון מיניה תריסר שבטין כלהו זכאין. ועליהם מוסב מלת מישרים על רבי'. יעקב וי"ב שבטין וז"ש הה"ד מגיד מישרים. כלומר דוק מתיקות הכתוב שדייק משרי' לשון רבים שהם יעקב ובניו דכלהו היו צדיקים וישרים. ה"ג ההוא אברהם זמין הוא לנפקא מיניה ישמעאל א"ל הא יצחק. א"ל זמין לנפקא מיניה עשו חייבא דיפקון מיניה בנין וכו':

רבי אלעזר אמר הא אתערנא וכו' מלת וידבר ויאמר בפ' וארא ומלת ויגד בפ' ויחי דף רל"ד. דרגא לבר מלכו' ר"ל שאינה פנימאה כאינון דרגין עילאין. והכונ' לבר כי היא שער השמי' שומר הפתח וכן וידבר הוא לשון קושי כדרך שומר הפתח שמדבר קשות למי שרוצה ליכנס פנימ' ולכן רומז מלת וידבר אליה וזהו דובר צדק בחינת המלכות בדין: דשלט' על דבור דהיינו הת"ת ואפשר דמלת ויגד הוא מלשון נגיד ומושל וזהו שפי' דשלט' על דבור וזהו ומגיד מישרים כלומר הנגיד והמושל הוא מישרים ת"ת. א"נ מגיד מלשון המשכה תרגום משכו נגידו ת"ת שהוא המושך השפע. הה"ד אתה כוננת מישרים כדפי' בפ' בשלח שהוא בת"ת שהוא איש הבינים. לישרא לתרין סטרין בסוד הכרעתו כנז' שם. ובג"כ ומגיד כתיב ולא דובר כלומר כדי שתדע שיש הפרש בין וידבר לויגד כתי' כל חד כדקא חזי ליה כנז' א"ר יצחק והא כתיב ויגד לכם את בריתו קס"ד דר' יצחק דברית הוא במלכות ולכם מוסב אל ישראל ונמצא שמלת ויגד רומזת במלכות ג"כ. א"ל הכי הוא ודאי ר"ל כמא דאמינא לא קשה מידי דבמלת ברית הוא ביסוד משך ו' הממשיך שפע למלכות וירצה ויגד לכם וגו' כלומר המשיך בשבילם את בריתו יסוד למלכות להשפיעה. דשלטא על תתאה דאיהו דובר צדק מלכות. ה"ג וכלא לאסתכלא אתיא כלומר כל הכנויים לומר כאן וידבר וכאן אמר ויאמר וכאן אמ' ויגד הכלהו' סוד ויש לו ענין ורמז וצריך להסתכל באיזה מקום רומז כל א' וא'. וי"ס דגרסי וכלא לאשתל' איבא והוא מוסב אל הפסוק דויגד לכם את בריתו כלומר הכל איצטרך כדי להוציא פירות לעול' דהיינו המשכ' השפע מן הת"ת אל היסוד סיומא דגופא כדי להשפיע אל המלכית. ולכך כתוב הפסוק כן באו' ויגד לכם וגו' כי הכל איצטריך לאשתלא איבא:

ת"ח דאע"ג וכו' יר' לדידך דאמרת דויגד לכם את בריתו הוא ביסוד הממשיך אל המלכות מאי רבותיה שהמשיך להם השפעת המלכות ממה שלקטה מהיסוד. כנראה שנתן להם השפעה ממי שצריך לקבל והא מלתא זוטרתי היא והיאך שבח המשורר. לז"א אל ימעט לפניך גדול' המדה הזאת דאע"ג דאיהי תתאה לא יראה בעיניך שהשפעתה היא מעט מזעיר ולאו עילאה היא. אלא ודאי מליא היא מכלא היא אוצר בלום ומלא ברכת ה'. א"כ כשאני אומר ויגד לכם את בריתו שהמשיך מהיסוד אליה אין הכונה שצריכה לזה שהיא ריקנית אלא מליא איהי מכלא ודרגא עילאה היא א"כ כשאמר הכתוב ויגד לכם את בריתו שהמשיך אליה היסוד השפעת השפע הוא לתוספת טובה וחסדיו הגדולים שעשה הקב"ה. שלא די לו בהשפע המלכות שמינה ובה אלא ויגד לכם את בריתו. המשיך לה שפע היסוד לשתשפיע להם לישראל רב טוב בכמות גדול ובתוספת ברכן: כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם שלעולם היא בריכה מלאה. ואם תראה שאינה משפעת לתחתונים אפי' טפה אינה ריק אלא מכם מסבתכם מצד עונותיכם המבדילים ביניכם ובינו: הא חמינא דאתערותא דלתתא * הגי' שלפנינו דלעילא: וכו' בסוד ואד יעלה מן הארץ והדר והשקה והמצו' המעשיות יוכיחו. בתיאובתא דלתתא תליא. הענין לומר כי אין הכונה במצו' המעשה לבד בלא דעת וכונה לעורר השופר העליון. כי אין זה אלא כמי שתוקע בקרן א' לשוק. אבל עשיית המצוה צריכה שתהיה בכונה לעורר השופר העליון וכיוצא בזה בשאר מצות מעשיות. וז"ש בתיאובתא דלתתא תליא בחשק ותאוה כחושק הזה שהוא משתוקק כמו כן צריך התחתון לעורר כדי שיעורר העליון: דא אתערותא דלתתא מה שאלהים זה מלכות אינה שוקט' מלזמר ולשורר הוא התעוררות שמעוררת מלמטה כדי לשאוב שפע וכח. וחוזר לשלוט על שונאיה כי לכך משוררת השיר לעורר הת"ת לחבק כדמסי': ולאתחברא גבי ימינא וה"פ דקרא אלהים מלכות אל דמי לך לשורר ולעורר ואל תחרש ואל תשקוט עד שתתקשר בא"ל שהוא הימין חסד אל: ולמה בגין לשלטאה כי הנה אויביך יהמיון וצריך להכותם על קדקודם: וכד אתקשר בימינא כדין אתבר שנאין כי אחר שמתקשר בימין שהוא כח כל הגוף לוקחת ממנו כח ואיל לרעוץ האויב: מ"ט בגין כלומר מ"ט טרח רחמנא וכתב וילכו אלא להודיעך שכל כונתם לא * צ"ל אלא ליקח כו': ליקח את אברהם וכיון שלקחו את לוט שהיה דומה לו וילכו בחשבם שהיה אברהם. כדין אלהים אל דמי כלומר אז השכינה התחיל לשורר ולעורר לאתקשרא בימין דהיינו אברהם עליון וז"ש עד דאתקשר כלא באברהם דהיינו אברהם העליון וכדין נטלא מהימין תוקף וחוזק ואתברו כלהו מלכין.

ומלכי צדק מלך שלם וגו' רש"פ ויהי בשלם סכו וגו' כד סליק היינו עליית ההתעוררות מעסק התחתו' לפניו וצפה אחרי' מראשי' שעתידים התחתונים לעשות לו נחת רוח. והתעוררות הזה עלה לפניו ולכן ברא העולם. וזה כלל גדול יהיה בידך שבכל מקום שאמר עלה ברצונו פי' הוא עליית התעוררות התחתונים העתיד לעשות נחת רוח לפניו. אפיק ירצה כי לא נתחדש דבר באצילותם כי אם הוצאתם מן הכח אל הפועל וזהו אפיק לשון נופל על דבר כמוס וגנוז. לרמוז שכל ספי' היו כלולו' בו ית' והוציאו מהסתרו. עכ"ל הרא"ג.