אור החמה על ספר הזהר א:קעא

ואית לתתא רקיעא דאיהו תתאה מכלהו וגו' ואו' תתאה מכלהו ירצה אל ירידתה ע"י המיעוט וזה סבה דלא נהיר שנתמעט אורה:

ובגין דאיהו תתאה וגו' ירצה כי העלם הבינה אין ראוי שיתגלה אלא עלידי המלכות שהיא תתאה דלא נהיר כדי שלא יתגלה הרב'.

ואלין תרין אתוון וגו' פי' אותיות מ"י שהם בבינ' המורות י' על ההעלם ומ' על הגלוי כדפי'. במלכו' נתהפך החותם באותיו' י"ם שמורה על הגלות מ"י בה:

בגין דכל אינון רקיעין וגו' טעם אל שם הי"ם אליה. ועוד למה לה שם זה מהבינה שהיא עליונ' שבכולם. ואלו שבין זו לזו אינם משתמשים כלום. לזה אמר בגין וגו' דהיינו שהיא קבוץ השפע כולו והספירות האמצעיות נחלים כדמפרש ואזיל:

ועאלין לגביה ולא אמר ונגדין לגביה מפני שממש מציאותם נכנס בתוך מציאותה. וע"י קיבוץ כל אות' המציאיות בתוכה היא נעשית י"ם ומתעלית על ידם בעילוי וזכוך וז"ש וכדין איהי ים עילאה:

איבין נשמות:

רוחין מלאכי'

לזנייהו כדפי' בתיקונין מנהון מרישא מנהון דשערא מנהון דעיינין וגו' כנז' שם * נ' דצ"ל מנהון בלבושוי מנהון בגופוי כו' תיקון כ"ב, על תיקון זה כוונת רבינו ז"ל. וע' עוד בתיקון י"ח: :

זה הים גדול היא מדת המלכו' ונעשית גדול ע"י הנחלים כדפי' לעיל:

ורחב ידים יש בה בחי' רבות לכל התחתונים ולכל העליונים:

שם רמש הם כחות הדין התחתונים מלשון ויהי ערב מתרגמינן והוה רמש וכן פי' בזוהר פ' בראשית [דף ל"ד ע"ב]:

חיות קטנות הם ד' חיות עם גדולות הם ד' חיות דאצילות שבה ובמקום אחר בזוהר * בתיקון כ"א: פי' חיות קטנות שם אדנ"י עם גדולות שם יהו"ד:

וע"ד כתיב מי העיר אהדר למאי דפי' מי הבינה העיר להשפיע למלכות. ממזרח שהוא תחלת זריחת האצילות דהיינו מחסד. מי העיר מזרח לא כתיב אלא ממזרח דהיינו חסד מחכמה:

צדק יקראהו וגו' כלומ' מי הנז' יקראהו לצדק. לרגלו שהיא רקיעא תתאה. רגלו דמי ודאי. יקראהו לצדק ויתקנהו שיהיה ים:

יתן לפניו לאברהם שנעשה מרכבה לחסד לעשותה ים כדפי':

ומלכים ירד וגו' ולגבי השרים נקט ירד לבד ירידתם מגדולתם וזהו ביטולם מאותה שררה: ופי' ג' הכרחיות לפרש מלכים בשרים הא' מלת ירד וז"ש מאי ירד שהוא יריד' כדפי' הב' כפל הפסוק כי אחר שאמר יתן לפניו גוים שפי' עממין דלתתא א"כ מלכים ודאי פי' ממנן רברבן דלעילא. הג' דכד עביד קב"ה א"כ בהכרח מוכרח שהוריד השרים ושיעור הכתוב יתן לפניו גוים וקודם לזה מלכים מלמעלה ירד. קב"ה דאיקרי שלום ת"ת שהוא מלך שהשלום יסוד שלו וגם הוא שלום בין גדולה וגבורה. וא"ת והא לעיל קאמר צדק יקראהו לרגלו יתן וגו' דהיינו מלכות והכא קאמר יעבור שלום ואפשר דשלום היינו ת"ת ועבר קמיה והנוגף הית' המלכות:

בגין דזמין יעקב וגו' השתא מפרש מזרח ת"ת. צדק יקראהו לרגלו דקב"ה הוה קארי לי' פי' מלכות קארי לי' לרגלו ומלת רגלו לשון חברה כדכתיב העם אשר ברגלי שפי' בחברתי וחברה זו בשתי בחינות הא' לאתחברא ביה בפולחניה שיעקב יתחבר למלכות ע"י טוב עבודתו והב' שהב"ה יחברהו אליו וז"ש ולקרבא ליה לגביה. ואפשר לפרש לאתחברא ביה שהשכינה שהיא מלכות יתחבר אל יעקב שהוא מרכבה אל הת"ת בטוב עבודתו: דמתמן שרותא פי' מת"ת שהוא ראשון לששה קצוות כי מהגוף מתפשטים הזרועות ולכך הבינה הנקראת מי העיר שפע ממזרח שהוא הת"ת לגבי דרום שהוא החסד וז"ש בגין דאיהו נטיל פי' ת"ת הוא על החסד לגבי בינה. ופי' הטעם ותיאובתא דההוא רקיעא וגו' לכך ת"ת מקדים אל החסד:

תוקפא דנהורא שפע שמאל יד החזקה:

ונהורא מצד הת"ת וענין זה אל החסד מצד הת"ת שהוא מקבל מהבינ' ג' מיני שפע ומשפיע בגדול' ואין חסד מקבלת מבינה אלא שפע הראוי לה לבד והכללות מצד הת"ת שעל החסד: צדק יקראהו אל הת"ת לרגלו להתחבר אליו כדפי' לעיל:

מיניה קביל תוקפא מלכות מת"ת והשתא ניחא מאי דקשיא לן לעיל דקאמר צדק יקראהו לרגלו וקאמ' יעבור שלום שהכוונ' צדק נוטל כח משלום וצדק נוגף בכחו כדפי':

לרגלו דמליל עמיה אפשר לומר מלשון לא רגל על לשונו שהוא לשון דבור וגלוי הסתר וז"ש דמליל עמיה ואתגלי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' רקיעא דאיהו תתאה פי' מלכו' ולא נהיר מגרמיה. ההוא רקיעא דעלייהו היינו הבינה דאיהי עלייהו דאינון שבעה דקאמ'. ואלין תרין אתוון דהיינו מ"י כליל לון בגויה והיינו סוד השפע' החכמ' הנקרא י' המתעלמת בבינה מ' פתוחה מתמשכת אל המלכות להאירה ולהשפיעה ובזה היא נעשית י"ם ומגדלת נונין ואבין וכו': ואיקרי י"ם דההוא רקיעא ירצ' אחר שלא נעשית ים אלא ע"י הבינה מ"י לכן נקר' ים להורות מהעושה מ"י ומהנעשה י"ם. בכל זמן שתאמר י"ם תזכור מהיפוך האותיות מ"י מי שעשה אותה י"ם וז"ש ואקרי י"ם דההוא רקיעא עילאה דאיקרי מ"י. ואל תתמה לומר מה שייכות לבינה עם המלכות מן הקצה אל הקצה לז"א בגין דכל אינון רקיעין ו' קצוות אתעבידו נחלין ויוצאין מהבינ' ועאלין בגווה א"כ שפיר איקרי ים על שם מ"י כי מהמ"י יוצאים נחלים וממלאים לי"ם כנז': וכדין איהו ים עילאה יר' שאין המלכות נקרא בבחינת י"ם אלא כשנכנסי' בתוכה אותם נחלים אמנם בזמן שאינן נכנסי' בה לא איקרי ים אלא יבשה ארץ כנז' בפרש' בראשי' וז"ש וכדין וכו': ועביד איבין היינו נשמות הצדיקים שמשפעת לעולם הנקרא איבא עובדוי דקב"ה כנז' לעיל: ונונין לזנייהו כדפי' בפ' וארא דף ל' מאן אינון נונין אינון שליחן בעלמין וכו' והם כמו הדגים שרצי' ושבי' כמו כן רצי' ושבי' לעשות רצון קונם. לזנייהו כלומר למיניהם כי יש מלאכים משוני' אלו מאלו בבחינ' הנהגת' כי כל א' ממונ' על פעולתו איש על דגלו באותות והכרי' כן מדכתיב זה הים גדול וגו' חיות קטנות עם גדולות.

וע"ד כתיב מי העי' ממזר' צדק הכריח כל מה שפי' בפסוק זה מי שהוא בינה התעורר מצד מזרח שהוא החכמ' או העיר לשון עירוי פי' מי * מי בינה הריק כו': הריק מצד שתופה עם המזרח חכמ' אות' נחלין ומבועין לצדק אשר יקראהו תמיד לרגלו בסוד למען יזמרך כבוד ולא ידום להשפיע לה כדי שתעש' ים רבת היכול'. ולכך קראה סתם צדק בעלת הכח והיכולת: ה"ג מי העיר ממזרח דא אברהם. צדק יקראהו לרגלו דא שרה: ד"א צדק יקראהו לרגלו דא הוא רקיעא וכו': הנה אגב דאתא לידי' הפסיק בפי' שהיה בו ופירש פי' ב' דא אברהם ושרה אגב אורחיה ואיידי דזוטרתי היא הכניסו בין הדבקים ואח"כ חזר לפירושו הראשון דא ההוא רקיעא וכו' והוא פשוט מי העיר ממזרח זה אברהם. שנתעורר ממזרחו של עולם ובא לחסות תחת כנפי השכינ'. צדק יקראהו לרגלו דא שרה פי' רגלו היא שרה. והכוונ' שאותו צדק דהיינו שכינה יקראהו אברהם ג"כ לרגלו בעבור רגלו דהיינו שרה אשתו שתהי' עמה שכן היא ג"כ נתגיירה כמוהו. ד"א צדק יקראהו לרגלו דא ההו' רקיעא וכו' זה הוא סוף פי' קמא מי בינ' העי' מצד החכמ' אינון נחלין. לאיזה מקום לרקיע תתאה דהיינו צדק העומד לרגלו. רקיעא תתאה מדה אחרונ' דוגמת הרגלי' שהם סוף הגוף. ולמה העיר כי היכי דתתעביד ים וזהו יקראהו דוגמת הים שהוא מתנועע והומים גליו. ולכן העירו ממזרח כי היכי דיקראהו דוגמת הים הקור' ונוהם תמיד. ובהשפע' זו שהעירו לה ממזרח יתן לפניו דהיינו לפני המד' הזא' גוים דהיינו השרי' העליונים. ה"ג וקב"ה הוה קטיל לון. ומלכים ירד אלין ממנן רברבין דלעילא דכד עביד קב"ה וכו' וכן נמצא בספרי' ישנים. ה"ג דלא הוה אזיל קמיה דאברהם לא מלאכא ולא שליחא וכו' וה"פ ירדפ' כשהי' רודפ' עבר לפניו שלום דא קב"ה כי המלאכים שהם רגליו לא יבא שום א' מהם באותו אורח לעבור עמו וכאלו אמר רגליו באור' לא יבא וכיוצא בזה הרב'.

בגין דזמין יעקב פי' מזרח הוא יעקב סוד ת"ת וה"פ מי העיר להביא אברהם לעול' מסב' מזרח להבי' יעקב לעול' וכן יעקב הוא בת"ת הנקר' מזרח. דקב"ה הוי קרי ליה תדיר כמו שרז"ל שהיה אומר הקב"ה ברוך ה' אלהי ישראל אמרו מלאכי השרת מאן הוא ישראל זה בא אדם וכו' בא נח וכו' בא יעקב אמר הב"ה זה הוא וכו'.

דא אברהם דלא נטיל בדל"ת גרסי'. פלח ליה כל ההוא יומא [וגו'] אין הכוונ' דפלח ממש אלא נתן אל לבו לעובדו והיה עומד באות' כוונ' כל אותו הליל'. אלא שחזר השמש לזרוח והטרידתו. והוא מוכרח דאלת"ה וכי עד אותו היום לא זרח השמ' ולא האירה הירח כדי שיבא לו אותו יום לחידוש לעבו' לזה ואח"כ לזה. אלא ודאי שכבר ראה הכל אבל כיוון אל לבו לשוט בשכלו על שליטת כל דבר ודבר לראות מה יקרה לו ואח"כ לתקוע בו אמונתו. וכיון שראה בשכלו שזה נופל וזה קם אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו וכו'. דכתיב צדק יקראהו לרגלו דמליל עמיה לפי פי' זה לרגלו ר"ל לסבתו דהיינו סבתו שהיה משוטט בשכלו באיזה מקום יתקע יתד אמונתו לכך בא הצדק וקראהו ומליל עמיה. א"נ מלת לרגלו היינו הדיבור כמו לא רגל על לשונו וז"ש צדק יקראהו לרגלו דמליל עמיה ואתגלי עלוי. וה"פ צדק קראתו לדבר עמו. עכ"ל הרא"ג: