אור החמה על ספר הזהר א:יז

עבד משיחא וגו' היינו סוד הרוחניות המתהוה ומתאצל על ידם מהספי' כדי שיתהוה מהם הרקיעין והארצות כנז' לעיל. ואי תימא וגו' פי' שלא יהיה אותם דברי תורה פועלים רקיעים וארצות אלא מבחינה א' כאלו תאמר יש דברי תורה פועל רקיע א' בבחינת חסד לבד וכיוצא לז"א שאינו כך אלא משטטי עלמא וזש"ה בקצה תבל מליהם יר' תבל לשון תבלין דהיינו שבוללים כל בחי' הספי'. וכיון דאתעבידו רקיעין וגו' ולא מלבוש לנשמה מאן שריא בהון: שמשא קדישא ת"ת שהוא רקיע ושריא ברקיעין ומדלא קאמר שמש בהם מורה שהוא שם בהם אהל משכנו בל יצען בל יסע יתדותיו וג"כ מהם בחינת אהל גג החופה דהיינו ואתעטר בהו בסוד כילת חתנים: כיון דשארי וגו' היינו שהוא מתקשט בדברי תורה ומתעורר להסתלק למעלה ע"י מציאות אור הנשפט עליהם מלמעלה וחדי והיינו ישיש דהיינו שפע הבינה עליו באותם הרקיעים: נפיק מנייהו דהיינו שאחר שנתעטר באורם הוא מסתלק ומאל ורהיט גו מגדלא וגו' היינו מה שהוא מתעלה במדרגות הבינה הנקרא מגדל הפורח באויר אבל אינו המגדל התחתון מ' הנק' מגדל עוז אלא מגדלא אחרא דהיינו סוד הבינה ולא במקום המ' אלא באתר אחרא דהיינו בינה למעלה יש מגדל ובה עושה ריצה כדרך שהוא רץ במ'. ואחר שהוא מאיר ומקבל שפע מהבינה וג' ראשונות הוא בא מלא שפע וזוהר והיינו מקצה השמים שהוא בינה מוצאו אחר שקבל השפע כנז':

ותקופתו מאן תקופתו ופי' שהיא מ' ותקרא היא תקופתו בכנוי אל הת"ת ר"ל תקופה שלו מפני שהת"ת נק' שנ"ה ואיהי נק' תקופת השנה. דאסחרת לכל שייפין יר' שהיא מקפת ומקבלת פעמים מחסד ופעמים מגבורה וכיוצא. ואתקשרת מן השמים ת"ת עד רקיעא דא דהיינו יסוד כי שם מקום המ' על נצח והוד שהם קצותם של ת"ת ויסוד: ואין נסתר מחמתו דההיא וגו' ירצה כי המ' כח הדין ואין מי שיסתר בעולם הזה מדיניה כנודע שהיא המנהגת התחתונים: דאסחר בכל סטרא וסובב קצוותיו וכלם משפיעים בה ואין מסתתר מכל דרגין עילאין מלהשפיע ולהאיר ואו' ואין נסתר מחמתו דההיא תקופה היינו חום התאוה שאין ראוי לזכור דינים ולא התחתונים דלאו בהכי מסקינן ושאר הפרטים כולם במ' שכולם סובבים להשפיעה כנז' ועל הדרך הזה יתבאר כל השמועה:

בגין אוריית' שהרי ע"י חדושי התורה הת"ת מסתלק ומשפיע כנז' לעיל והיינו דמפרש קרא בתר הכי תורת ה': שית זמנין וגו' הכוונה על ו' קצוות ואמר תחלה שית זמנין כתיב הכא ה' שם בן ד' שהוא בת"ת בעל ו' קצוות וזה יכריח כי שית קראי שיש מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה ג"כ יהיה הכוונה על ו' קצוות והיינו ממש בראשית וגו' הא שית אתוון המיוחסות לו' קצוות כדפי' בתיקונים: ברא אלדי"ם וגו' הם ג"כ ששה קצוות. והנה כפל ו' וששה בלי ספק יורה על ו' קצוות נעלמים וששה קצוות נגלים מתפשטים ואמר הא שית תיבין אחרנין לקבל שית זמנין ה' דהיינו כי התיבין והשמות הם מלות שוות כי התיבין יורו גילוי וכי השמות יורו גילוי כנודע ולכן השמות ראוי שיתייחסו עם התיבות אמנם קראי הוא ענין בלתי מתייחס עם שמות ולכן אמר שית קראי בגין אינון שית אתוון דהכא ויורו על הנעלמים:

עד דהוו יתבי וגו' באתר אחרא בדברי הימים: וכולא דזא חדא עם פסוק שבשמואל: רב ויקירא כמה דגלי ההוא סבא היינו שעלה למדרגתו בסוד הנבואה ומרכבה בסוד הת"ת בארץ מצרים כנז' לעיל: איש מדה כולא חד שהשכינה נק' מד"ה כדמפרש ואזיל והיינו פי' איש מראה הנאמר בפ' האחר ופי' ההוא סבא בעלה דמטרונית':

ומ"ט שאין ענין מראה ומדה שוים לא בעניינם ולא במשמעותם:

בגין דאיהו שבת וגו' ירצה שהשכינה נקראת מראה מפני שהיא מראה כל הספי' שהם מתראות בה דהיינו עצמותה היא הנקודה האמצעית דהיינו העיר והיא שבת נקודה אמצעית וכאשר מתראות בה שאר הספי' עושים לה תחום הביב סביב לה דהיינו ומדות' מחוץ לעיר אלפים באמה וגו' דהיינו סוד המראה להראות הספי' העליונות בה והיינו מדה מדת תחום שבת שהוא הוא המראה: והכריח שהמ' נקר' מדה מפסוק לא תעשו עול במשפט ת"ת במדה מ':

וע"ד איש מדה וגו' פי' יתייחס למרע"ה שם איש מדה כי אחר שהוא מרכבה למשפט הוא איש מדה: ואיהו ממש וגו' לא נפרש איש בעל אלא איש כמשמעו והכוונ' שהיה מרכבה לת"ת שהוא בעל שש קצוות מסוף העולם בינה ועד סופו מ' וא"ת איך א' מהנבראים כולל כל הו' קצוות כי לא שמענו אלא אברהם מרכבה לחסד יצחק לגבו' וכיוצא לכך אמר שאין זה תימה כי אדם הראשון הכי הוה וגו' וכתיב ויולד בדמותו כצלמו דהיינו שי"ת [צ"ל ש"ת] וקיימא לן משה שתהבל:

חמש באמה וגו' אינון ה' ספי' כלולות באמה בת ו' ספירות ת"ת והם מסוף העולם ועד סופו: וביד המצרי וגו' כמבואר בדברי הסבא ומה שהוסיף פסוק זה ואמר כמנור אורגים הכוונה להודיענו שמטה האלדי"ם שבידו חקוק שם המפורש בנהירו דצרופי אתוון פי' לא השם פשוט אלא בצרופי אתוון דהוה גליף בצלאל הנק' אורג ולזה נק' המטה כמנור אורגים ונק' אורגים דהיינו צירופי האותיות שמצרף אות זה בזה ומעביר זה בזה כדרך האורג שמעביר ומצרף החוטין אלו באלו וכוונת הענין שלא היה חקוק ממש במטה השם מצורף אלא היה השם פשוט ואותיות מצטרפות ומאירות מעצמן מכל ו' קצותיו וז"ש וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין דהיינו מאיר השם בו' קצוותיו והארתו לא פשוטה אלא בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש במ"ב גווני וגו':

ופתח ר"ש ואמר בראשית וגו' אית לאסתכלא ביה כמא דמסיק בשלהי סוגיין כי בראשית וגו' כתי' בקב"ה והארץ היתה תוהו כתי' בשאר אלהיא וגו': מיד ירצה בראשית תחלת כל דבר צריך שתדע כי ברא אלדי"ם את השמים וגו' ולא שאר אלהיא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. משיחא פי' משקל של בנאים: מדדי עילאי וגו' צריך להגיה מדורי עילאי ומדורי תתאי פי' כי הני מילי דאורייתא בכל הארץ יצא קום פי' עבדי משיחא למיבני מדורין אלו ואמר כי הלא בד"ת יש ב' מינים או פשטים ואגדות או רזי דחכמתא והנה מן הסודות נעשו רקיעים ומן פשטי התורה נעשו ארצות וזה נתבאר לעיל דף ד' סוף ע"ב ע"ש ואלו הם המדורים והבנינים הנזכרים עלאין ותתאין:

ואי תימא הא כתיב חמש באמה וגו' פי' כי הוא אמר כי איש מדה הוא מסייפי עלמא ועד סייפי עלמ' והוקשה לו כי הלא אמר כי מדתו היתה חמש אמות לבד. ותירץ כי כן הוא כי מדת העולם אינו אלא חמש אמות לבד שהוא חמש מאות שנה מן הארץ ועד לרקיע והנה אותיות חמש מאות הם כמו חמש אמות וכבר ידעת כי כל אמה כלולה ממאה בסוד עשר זמנין עשר: ואמנם נוכל לפ' ג"כ כי הם סוד חמשים שערי הבינה המתפשטים מקצה השמים ועד קצה השמים כנודע והם חמש תרעין העולי' לחמשין כנודע עכ"ל:

גליון אין אומ' וגו' שד"ת בכל הארץ יצא קום ר"ל שעושים קו ומדה בעולם העליון: ואו' מאן שריא וגו' ההוא שמשא קדיש' וגו' ראה והבין מה שרמזתי לך שהעליונים צריכים בקיומם לתחתונים כביכו"ל שע"י העסק בתורה נעשה רקיע והוא סיבה שההוא שמשא וגו' הוא באותו רקיע וזהו לשמש שם אהל שהיא כ"י משים בהם ר"ל ייחוד החתן עם הכלה וז"ש נפק מנייהו ורהיט גו מגדלא אחרא שזהו מגדל הפורח באויר שהוא היסוד שמתחבר עם כ"י וז"ש מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם שהיא כ"י ואין נסתר מחמתו ולית מאן דאתכסי מיניה וגו' הענין דע שקודם גילוי מ"ס היו כולם בעמקי האין ואין להם גילוי ואחר שרצה המאציל להאציל האצילות ועשה היכלות ליקריה ותושבחתיה לא היו העולמות נקראות בשם שכל דבר שלא נתגלה אין לו שם עד שעמד האור ונגנז בכ"י והארץ האירה מכבודו וחזר האור פנים אל פנים ונתגלו כל מה שהיה ממון ונק' בשם וז"ש ותקופתו על קצותם וגו' והמשל שאין אור השמש מאיר אלא עד שמכה הניצוץ השמש בארץ ובחזרת הניצוץ הוא מאיר ומ"ש ואין נסתר מחמתו כבר ידעת כל דבר שיוצא מגבורה הוא מוליד אש כך הכאת נצוץ אור בארץ הוא מוליד חמימות והיינו סבת חום השמש אע"ג שאין בה לא חום ולא קור הסבה שאור השמש מכה בארץ ובהכאתו מוליד החום והאור וזהו סוד הייחוד בכ"י בסבת הכאת ניצוץ השמש מעלה אדים בסוד ואד יעלה מן הארץ בסבת שמש ומגן ה' אלדי"ם שהוא פועל בה והיא עולה למעלה וממרחק תביא לחמה וזה בסבת יש' שהם למטה מקבלים ממנו ועושין כאו' גבורי כח עושי דברו שהם יש' במה שעוסקים בתורה ובמצות. מהגליון בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל: משיחא אינון מלין מדדי וגו' משיח' משקל של בנאים: ודורש קום מלשון קו המדה מדה א' מתרגמינן משחתא חדא: מאילין פירוש ממילי דחכמתא ומאילין ארץ פי' משאר מילין דאורייתא דמתחדשין כנז' לעיל דף ד': והאי קרא במתיבתא עלאה וגו' פי' תרין מתיבתי אינון מתיבתא עלאה ומתיבתא דרקיע' וקרא דאיש מדה האמור בד"ה במתיבתא עילאה אתמר וקרא דאיש מראה האמור בשמואל במתיבתא דרקיע' אתמר וכן בפ' בלק ר"ג ב' ומגבעו' במתיב' דרקיע' מלא ואו כתי' ובמתיב' עלאה חסר וא"ו: חמש באמה מסייפי עלמא וגו' אפשר שדורש אמה בהיפוך אתוון מאה כמו שדורש בתיקונים וז"ל והפוך דמאה אמה וגו' ואתיא כמ"ד בחגיגה פ' אין דורשין אדם הראשון מן הארץ עד הרקיע היה והיינו מהלך ת"ק שנה ובר"מ הנדפס בפ' קרח קע"ט א' אמה באתוי מאה וגו' ע"ש עכ"ל:

והרא"ג כ' עבדי משיחא יר' ע"י דברי תורה הם בוני' רקיע חדש אם הוא דרך סוד או ארץ חדש' אם דרך פשט ועושי' כדרך הבנאי' לנטות קו כמה אורכו של בנין וז"ש עבדי משיחא אינון מלין לעשות המדורו' העליונים ומדורו' תחתונים מדורות עליונים עושי' רקיעין וכפי שיעור החידוש כך גודלו של רקיע ושל ארץ כי יש חידוש הכולל דרושים רבים וענייני' גדולי' וכפי שיעורו כך שיעור הרקיע וכן לההפך ולכן עבדי משיחא: ואי תימא דאינון מילין וכו' הענין שהארץ הוא סוד ארץ יש' ותבל הוא שאר ארצות כנז' בזוהר פ' נח דף ס"ז ולז"א בכל הארץ א"י יצא קום ואי תימא שאותה משיחא לא עביד משיח' רק בא"י לז"א ובקצה תבל כלומר אפי' עד קצות תבל סוף שאר ארצות:

מאן שריא בהון יר' מה לנו ולאלו הרקיעי' אחר שנעשו ומה תועלת יש בהם לז"א לשמש שם אהל שהת"ת שוכן בתוכם. ואתעטר בהו וכו' היינו ממ"ש שם אהל מדאפקיה בלשון אהל ולא אמר משכן או בית לאשמועינן תרתי חד שנעשה אהל ומשכן ששוכן בו הת"ת ומדאפקיה בלשון אהל הוא לשון אור שהוא אור העטרה שמתעטר בה קב"ה כמ"ש בהלו נרו עלי ראשי כדין והוא כחתן יוצ' מחופתו וגו' יר' אחר שנתעטר באותם הרקיעים החדשי' שהם בתוך הו' קצוות דהיינו החופה יוצא משם להשתעשעבארצות החדשות שנעשו מפשטי התורה וז"ש והוא כחתן יוצא מאותם השמי' החדשי' והיציאה הזאת היא בשמחה ובמרוצה ואחר שנפק מנייהו עאל ורהיט גו מגדלא חדא אחרא דהיינו המלכות והיינו ארצות החיים כי כמו שמציאות שמים חדשים נעשו במציאו' שמים העליונים כנז' כך מציאות ארצות חדשות נעשי' במציאות ארץ החיים מלכות והחתן הזה יוצא מהשמי' החדשי' לשכון ג"כ בארצות החיים שהם ארצות החדשו' ויוצא בשמחה ובמרוצה וז"ש וחדי ורהיט באינון רקיעין ונפק מנייהו ר"ל שאחר שיצא מאותם הרקיעים עאל ורהיט ועושה הייחוד במלכו' וז"ש ורהיט שהוא כינוי אל מציאות רהיטת וזריקת השפע שהוא יורה כחץ ונעשה בשמחה ע"י חדושי התור' כנז' וז"ש ישיש כגבור לרוץ להתייחד בההוא אורח הנקר' מלכות ע"ד אומ' אורח כנשים: מקצה השמים מוצאו וגו' תנא והדר מפרש שהוא מפרש יציאתו מחופתו שאמ' ואמ' זאת החופ' שאמרתי היינו מקצה השמים מוצאו ודאי מעלמא עילא' נפיק ודוק מלת ודאי כלו' מה שאמרתי שהוא יוצא מחופתו פי' מקצה השמים הוא מוצאו ודאי דאיהו קצה השמים לעיל' היינו שהשמי' הם ו' קצוות המגיעו' עד הבינה כמדובר: מאן תקופתו דא קצה השמים לתתא היינו קצה השמים האחר שהיא המלכות שעד שם מגיעי' הו' קצוות: דאיהי תקופ' השנה דאסחרת לכל סייפין יר' שהמלכות הנקר' תקופת השנ' הסבה היא לפי שהת"ת יש לו י"ב גבולי אלכסון ומלכו' יש לה י"ב חדשים שהם י"ב גבולי' שבה והיא המסחרת ומקפת בבחינותיה אל י"ב גבולי הת"ת להיותה נשפעת ונכלל מכלם נמצא לפי זה שמתקשרת מן השמים דהיינו קצה השמים לעילא דהיינו הבינה כנז' עד רקיעא דא דהיינו קצה השמים לתתא דהיינו יסוד הנקר' רקיע המגיע עד המלכות וז"ש הכתו' ותקופתו מלכות סובבת על כל קצות' דהיינו שש קצוות האמורי': ואין נסתר מחמתו וגו' יר' כי כמו שהיא חוזר' ומבקשת להיותה נכללת מכל ו' קצותיו וי"ב גבוליו כן הת"ת מפיק רצונה והוא חוזר ומקיף אותה וז"ש ואין נסתר כלומר ואין לה שום אבר שיהיה נסתר מחמתו דהיינו הת"ת הנק' חמה וז"ש דההיא תקופ' דא מלכו' הרוצה להקיף אותה ותקופה דשמשא המפיק רצונה אין לך צד שבה שיהיה נסתר מאותה תקופ' של החמה הזה:

ואין נסתר מחמתו היינו פי' אחר שמפרש פי' אחר באומרו ואין נסתר שאין לך שום ספירה מג' ספי' עליונות שיהי' מסתיר אורו מלהשפיעו וז"ש ואין נסת' לית דאתכסי מיניה מכל דרגין עילאין דהיינו ג' ראשונות דהוו כלהו מסחרן ואתיין לגביה ואמ' וכל חד וחד ירצ' שהיל"ל ואין נסתרים מחמתו שאחר שפי' מכל דרגין עילאין שהם ג' ראשונות היל"ל בלשון רבי ואין נסתרים לז"א וכל חד וחד לית מאן. אין נסתר לית דאתכסי מיניה שכלם משפיעי' משפעם הגדול:

מחמתו בשעתא דאתחמם וכו' פי' אחר במל' מחמתו מלשון חימום והכונה שהמדות חוזרות אל שורשם העליון ליקח חוזק והשפעה וז"ש בשעתא דאתחמם ותב לגבייהו דג' ראשונות לינק מהם בתיאובת' שלים באותו החימום: כל שבחא וכו' שית זמנין כתי' הכא ה' וגו' אפשר סוד הייחוד שש קצוות שבו בו' קצוות שבה והענין שו' קצוו' שבה הם פסוקי' מהשמים מספרים עד תור' ה' תמימ' שהענין בהם שהיא מתקשטת ע"י אור סודות התורה כנז' וע"י אלו השש קצוותיה המקושטים שהם סוד מ"ן שהם מתקשטים תחלה אמר אח"כ שבאין אליה השש קצוות שבו דהיינו שית זמכין ה' שמתחילים מתורת ה' תמימה וז"ש שית זמנין כתי' הכא ה' שהם ו' קצוות שבו המשפיעים בשש קצוות שבה שהם שית קראי מן השמים מספרים: ועל רזא דא כתיב בראשית וגו' כלומר הרמז הזה הוא רמוז בפסוק בראשית כי השש קצוות שבה הרמוזים מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה הוא רמוז במלת בראשירת שהם שש אותיות ומשמעות המלה בעצמה רמז שהוא ענין התחלה וראשי' שקודם שיבוא להשפיע בה השש קצוות שבו קודם מתקשטים בחינותיה וזה רמוז במלת בראשי' ואחרי כן באים השש קצוות שבו להשפיע והם השש פעמים ה' שהם שש קצוות שבו והם רמוזים בשש תיבות מברא אלהים את השמים ואת הארץ וז"ש שית קראי בגין שית אתוון דהכא שית שמהן בגין שית תבין דהכא:

דמלה דעתיקא קדישא איהו היינו מה שפי' למעלה רב פעלים מקבצאל דרגא עילא' סתימאה וכו' ואינו ע"ד הפשט ממקו' הנקרא' קבצאל. א"נ היינו כינוי אל רב המנונא סבא שהוא סבא קדיש' ור"ל נראין הדברים כמפי אומרם א"נ שהוא דבר סוד שכן אמ' למעל' כל מלין דרזין סתימין אינון וכו': ההוא דסתים מכלא היינו מה דאמר לקמן והאי קרא במתיבתא עילאה אתמר שהב"ה פי' בו פי' זה: באתר אחורא [נ' דתיבת אחורא מיותר] אחרא היינו בדברי הימי' ויש הפרש מעט בין זה לדסוף שמואל: איש מדה כלה חד איש מראה כלומר פי' איש מראה שפי' למעל' שהוא בעל דההוא מראה יצדק ג"כ במלת איש מדה בעל דההיא מדה ומ"ט מדה כלא חד פי' ואמר כיצד איש מרא' ואיש מדה כלא חד ותירץ ואמר כי מדה היא ע"צ המלכות שכן אמר קרא ומדותם מחוץ לעיר וגו' וכתי' לא תעשו עול וגו' בגין דאיהו שבת היינו המלכות נקר' שבת ושבת זה יש לו מדה ותחום אלפי' אמה לכל רוח כפשטי' דקרא ובבחינ' זו שהיא יש לה מדה ותחו' נק' איש ובעל מאותה המד' שיש לה מדה ותחום וכתי' לא תעשו עול וגו' רצה להכריח יותר מפ' זה שמדה היא המלכות שמפסו' ומדותם אינו כ"כ ראיה דהתם אמר ומדותם מחוץ לעיר מלכות אלפי' אמה לכל רוח שעד סוד היכל לבנת הספיר מגיע תחו' שבת ולפי זה יהיה פי' איש מדה בעל מדה אחת שיש לה מדה ותחו' חוצה לה ולזה הביא פ' לא תעשו עול במשפ' במדה ר"ל שכבר נודע כי משפט הוא ת"ת א"כ יוכרח שבמד' שאמ' הוא המלכות ממש:

ואיהו ממש איש מדה הוקש' לו כי אם פי' איש מדה ר"ל בעל אותה מדה מה אמ' אח"כ חמש באמה לז"א הא והא איתנהו איהו איש מדה בעל מאות' מדה ואיהו בעצמו הוא איש מדה אדם שיש לו מדה שאורכיה מסייפי עלמ' ועד סייפי עלמא אדם הראשון הכי הוה כמו שאז"ל אדם הא' מסוף העול' ועד סופו ואחר שחטא ותשת עליו כפכה שנתמעט עד מאה כמנין כ"ף וצ"ע מה ענין לו כאן:

ואי תימא והא כתי' חמש באמה א"כ איך אמרת שהוא מסוף העול' ועד סופו אינו כי אם חמש באמ' ותירץ ואמ' אינון חמש באמה הם מסוף העולם ועד סופו א"כ יצדק בו חמש באמה אף אחר אומרו שהיה מסוף העול' ועד סופו כי הכל חד והכונה הוא כי עולם היא הבינה עד העולם מלכות ובין שתי העולמות הוא הת"ת הכולל חמש ספי' המגיעו' מן החסד עד הוד שהם חמש מדות דאימא עילאה עד הוד אתפשטת כי יסוד הוא בכלל הת"ת כי גוף וברית חשבינן חד א"כ יצדק לומר שהחמש אמות אלו הם מסוף העולם בינה. ועד סוף העולם מ' ובספרים חסר תחלת התירוץ והוא אינון חמש באמה מסייפי עלמא וכו': וביד המצרי חנית כד"א כמנור אורגי' נר' שיבוש בגרסא וכצ"ל וביד המצרי חני' כדאמ' פי' כמו שפי' רב המנונא סבא שהחנית הוא מטה האלהים כמנור אורגים חוזר לתפוס לשון הפסו' שהכל פ' א' לא שייך לומר כד"א ואמר שאותו המטה היה חקוק וכו' דאיקרי אורג וכו' חקיק בשמא גליפא מפרש וכנז' בפ' בשלח דף מ"ח: ה"ג כנהירו דצרופי וכן לקמן דאמ' כנהירו דחכימין בכף והענין מפרש מלת כמנור אורגים מה הוא כי כבר פי' חנית זה שהוא המטה שהיה חקוק בו השם הקדוש וחזר לפרש כמנור אורגי' היינו שהיה חקוק באותו המטה כאותו הנהירו דצרופי אתוון דהוה גליף בצלאל שנק' אורג ויהיה פי' כמנור מלשון מנורה שהוא לשון אורה ופי' ואמר שהיה אותו המטה חקוק כמנור' ואור צרוף אותיות שהיה חוקק בצלאל:

ומתיבתא דיליה הוכרח לומר זה כי אורגים הוא לשון רבים ואם היה בצלאל לבדו היל"ל אורג: שמא גליפא בכל סטרין יר' שהיה חקוק אותו המטה מארבע צדדיו ומצד א' היה חקוק עליו השם הקדוש שם מ"ב בארבעין ותרין גווני והיינו ששם מ"ב יש בכל אות ואות ממנו סגולה נפלא' וענין בפני עצמו כנודע: הא נטיר עילא ותתא יר' לעילא היינו שום גזרה רעה שיגזרו עליו יתבטל. ולתתא כלומר עם זה יהיה שמור למטה כי מאחר שהגזרה מתבטלת מלמעל' אין כח למטה לעשו' לו שום דבר: ויפוק שתא בשלם אפשר שהוא מעת לעת עד ליל שבועות אחר ואפשר ג"כ עד ראש השנה כלומר ויצא שאר השנה בשלם:

פתח ר"ש ואמ' בראשי' וגו' האי קרא אית לאסתכלא דכל מאן וכו' אפשר לומר כי פתיחה זו שפתח בבראשי' לא בא לפרש ענין כלל בפסו' זה אלא הביאו כעין פתיחה כדי לבא לפרש פ' כדנא תאמרון להון ואמ' שמכאן יש לנו מבואר שהב"ה ברא שמים וארץ והמכחישים זה יכרתו מן העול' ובא ותראה מה נאמ' בהם כדנא תאמרון להון וגו' כי האלוהות שלא עשו שמים וארץ יכרתו מן העול' כי לא עשאם כי אם האל ית' ב"ה והולך ומפרש עקר הכתו' שהביאו לזה. וכל זה דוחק כי לישנא דהאי קרא אית לאסתכלא לא משמע הכי כי הוא לשון קושיא והקושי' ליתא. ואפשר ג"כ לומר כי אומרו פתח בבראשי' והו' כמו וכו' שבפסוק זה ובפ' והארץ היתה יש להסתכל ודהיינו מאי דכתי' כדנא תאמרון להון וגו' והיינו [פסוק בראשית] מורה על בנין והשלימות ופסוק והארץ מורה על החרבן ועל ההפסד ובמדר' תירצו בזה הרבה תירוצים וכאן הרשב"י ע"ה דריש ליה כמה דדריש בפ' כדנא תאמרון להון והכי מסקנא דמלתא לקמן דאמ' בהב"ה כתיב בראשי' וגו' במלכותם כתי' והארץ היתה תהו וגו' ונמצא לפי זה כי הארץ היתה תהו ובהו היינו יאבדו מן ארעא עכ"ל הרא"ג: