אור החמה על ספר הזהר א:קסד

ואיהו צדיק ודא אשקי לעלמא וגו' אשקי מצד הימין ששם מים.

רוי מצד השמאל ששם יין:

זן מצד קו האמצעי ששם לחם:

זן כולא שייך לכולהו עלמיו שנוטלים השפע יותר עב והוא זן מזון. ואשקי יותר דק מרוי. ורוי יותר דק מזן:

אמרו צדיק פי' רוממו אותו עם המדו' העליונות לקבל מהם. והטעם כי פרי מעלליהם של המדות עליונות שבו. יאכלו התחתונים שבמלכות. ופי' כי טוב מתייחד עם הת"ת הנק' טוב. דכתיב טוב ה' לכל שהוא יסוד ורחמיו דהיינו רחמי ו' קצוות שבו. על כל מעשיו שהם במלכות:

א"ר יצחק וגו' להשיב לשאלת ר' יהודה דלעיל. הא כתיב והפסוק עצמו פי' שהשפע שהוא קיום העולם ייוחס לעמוד א'. דא הוא סמכא יסוד כדפי' ר' יוסי דעלמא קאים עליה כדכתי' להשקות את הגן דהיינו מלכות. ומשום דקרא קאמר ונהר יוצא מעדן ולא שייך זה אלא בבינה יוצאת מעדן חכמה או בת"ת יוצא מעדן בינה. עכ"ז שלהי דקרא דכתיב להשקות לא שייך אלא ביסוד דהיינו להשקות את הגן. וז"ש ואיהו אשקי לגנתא לא הת"ת. ומשום דאפשר לפרש הוא הת"ת ומשקהו ע"י שליש לזה אמר ואיהו אשקי לגנתא וגנתא אשתקיא מיני' לא שהוא משקה ע"י אמצעי אלא ממש אשתקי מיניה דהיינו יסוד המשפיע למלכות.

פרחין בעלמא. מהמלכות אל הגופות המוכנים להן בעולם הזה.

ואינון קיומא דעלמא שבזכות מעשיהם מקיימין העולם והיינו קיום העולם ע"י היסוד שהוא סבת הנשמות הנמשכות ממנו:

קיומא דאורייתא. בסוד עסקם בתורה למטה. ועוד עשו סייג לתורה ומפרשים אותה לדורות הבאים:

נשמתהון דצדיקייא סלקן. לפום מה דמפרש לקמיה ר' יוסי שאלו הם אותם שכבר מתו או אותם שעדיין לא באו. ירצה סלקן שבחצות לילה מסתלקות במעלה וחופה יותר גבוהה:

במאן פי' באותן שכבר מתו או באותם שהם חיים עדנה או אותם שעדיין לא באו לעולם:

ור' יוסי תירץ בכולהו בין אינון דיתבי במדוריהון בהאי עלמא. דהיינו אותם שהיו בעולם ומתו שהם יש להם מדור בעולם הזה בנפש האוחזת בגוף אשר בקבר וברוח אשר בג"ע של מטה. ואין לפרש דעל אותם שעדיין לא מתו קאמר דאי הכי מה בא ר' ייסא להוסיף: בין באינון דמדוריהון בההוא עלמא שהם אותם שעדיין לא נבנו בגוף בעולם התחתון.

ת"ח עלמא דלעילא. לתת תוספת מעלה אל הצדיקים שכבר מתו מאותם שעדיין לא באו לעולם. מפני שהם מלמט' ע"י מעשיהם גורמין ההתעוררות.

ור' ייסא הוסיף אפי' אותם שהם חיים עדנה כדמפרש ואזיל:

כד קטל וגו' ומן הראוי שלא לקבל שירה כענין מעש' ידי טובעים בים וגו' ועכ"ז הוו אמרי הלילא וקב"ה הי' רוצה בשירתם ומצילם: ומשום דאיכא למימר שירה שע"י נס שאני אמנם שאר שירין ותושבחן מנא לן לזה אמר ת"ח דוד וגו'.

בעמידה אפשר כדי שלא לישן.

שירין ותושבחן דאורייתא לקרוא בניגון בקול רם.

חי לעלמין. כי אפי' שינה שהיא א' מס' במיתה לא השליט בו כדי שלא לפגום מדתו שהיא רגליה יורדות מות.

ואפי' ביומי מלכא משיחא דוד איהו מלכא. מה שנראה לי אני בענין מלך המשיח אומר. כי בן דוד ירצה ענף הנמשך מנשמת דוד. כי זה עיקר כינוי ב"ן בסוד גלגול כנודע כי הגלגול ראשון יקרא אב והגלגול שני יקרא בן ולכן יכונה משיח צדקנו בשם בן דוד להיותו ענף מנשמת דוד. ואולם זה הניצוץ נתלבש בגוף ביום שנחרב הבית מטעם שבו ביום היו ראויים לגאולה אם זכו: ואולם כח דוד המלך ר"ל כח נשמתו כולה נשפע עליו במלך המשיח כדי שיוכל לנקום ולפעול הפעולות ההם. וזה בסוד העיבור ימשיך ויאיר נשמת דוד במלך המשיח בענין שדוד ובן דוד בענין הגאולה עניינם א' וז"ש ואפילו ביומי מלכא משיחא דוד איהו מלכא. ואין לפרש שלא בא להודיענו אלא שמלך המשיח יקרא דוד דהא זיל קרי בי רב הוא דכתיב ודוד עבדי נשיא להם וגו'.

ואי מן מיתייא פי' בסוד תחיית המתים אחר זמן הגאולה דוד שמיה שגם יהיה עיקר דוד ממש וזה כא' מבניו כענין שהיו שלמה ורחבעם ואסא וגו' וכיוצא והיינו דוד חי וקיים לעולם שלעולם עומד ופועל בעולם הזה. ועדיין בכל זה צריכים אנו למודעי בדרוש זה.

אתו מלאכי עילאי. הם המלאכים בחדוש' שהם משוררים מחצות ליל' ואילך וצריך לומר שקודם בתחלת הלילה לקה ע"י המלאך שהי' עמו * נצ"ל עמה. אמנם אלו נוספו עליו אחר חצות וז"ש רשימו למה דאנא וגו' דהיינו ויהי כחצות [בחצי] הלילה וגו'. ואלו לא היו צורך הצלת שרה אלא רשימו לבד. ואם יאמרו איך מלאכים קדושים ירדו למצרים המלאה גלולים לזה אמר להם רשימו למה דאנא זמין א"כ דיו לעבד להיות כרבו:

ת"ח מה כתיב לפרש מלת על דבר. מהרמ"ק זלה"ה. וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' ודא אשקי לעלמא היינו סוד עונה שמשקה אותה מערוגות מטעיו. ורוי עלמא בסוד * נ' דנשמט בהעתקה מלת כסות. דהיינו לבושין דשכינתא דכמה לבושין אית לה לבושין דחול יצירה. לבושי' דגלו' עשיה. לבושין דשבת וי"ט בריא'. וזהו ורוי עלמא בשובע גדול. וזן כלא היינו סוד שאר השפעת מזון ושפע לה לעצמ' ולכל החיות והמרכבות אשר תחתיה וז"ש וזן כלא. אמרו צדיק כי טוב כנגד עונה. כי פרי מעלליהם יאכלו כנגד כסותה. טוב ה' לכל היינו מזון לכל כמ"ש וזן כלא.

אמר ר' יצחק הא כתי' וכו' הקשה לו דלמה לו למנקט פסוק דנביאים אמרו צדיק כי טוב וג"כ אינו כ"כ מפורש. לינקוט פסוק דאורייתא שהוא יותר מבואר וז"ש הא כתיב וגו' דא הוא סמכא וגו' פי' שמשמעותו מפורש דנהר יסוד וגו' להשקות את הגן מלכות. ואיהו אשקי לגנתא דעדן וגנתא אשתקי מניה שכמו שחושק העלה להתקשר בעלול. לפי שצריך לו בסוד שכינה בתחתוני' צורך גבוה כמו כן חושק העלול להתקש' בעלתו. ומניה עביד פרין המלכות עוש' פירות מהיסוד ממה שקבלה ממנו. פרחין בעלמא פורחות לעה"ז ליכנס בגופים. במאן א"ר יוסי וגו' לפי שר' יצחק הזכיר בדבריו ג"ע ולא היל"ל אלא כשמתהון דצדיקייא סלקן ואשתעשע בהו קב"ה ולשתוק מגנתא דעדן ולפי שהזכיר ג"ע ואמר לאשתעשע בהו א"ל במאן. נפקי מהאי עלמא בשע' פטירתם. ובג"כ דוד מלכא * לפנינו הגי' חי לעלמין: לעלמין שכמו שלא הפסיק בשינה שהיא סוד המות כמ"ש ז"ל שינה א' מס' במיתה ולעולם לא הי' נאים שתין נשמי. לכך לא נפסקה מלכותו תמיד ולעולם מלכותו קיימת. ואיהו הוה אתער בצפרא וכו' יר' הגם כי הוה קם בחצות ליל' גם לא היה ישן כל הלילה. עכ"ז לא היה ישן בפנות בקר אלא הוא הי' מעורר השחר עד דלא ייתי כי מדרך מי שאינו ישן כל הליל' באשמורת הבקר השינה מבקרתו וכו'. רשימו סימן לבניו. אלא מלה דא אתמר ה"ג. ולא הוה ממלל עמיה כדין ידע ה"ג. א"ר אבא כל כך למה כלומ' הגם כי הוא סימן לבניו מ"מ כל כך למה וכי ג"כ חובה הוא שהלוייה ג"כ יעש' לו כדי שיהיה סימן לבניו די לו במכו' וז"ש ולמאי אצטריך. בשלמא המכו' איצטריכו אבל הלויי' למה נעש' סימן לויהי בשלח פרע'. למה לן לא זה ולא אותו. עכ"ל הרא"ג: