אור החמה על ספר הזהר א:קסב

וירד אברם מצרימה לגור שם מאי טעמא למצרים. הי' לו לחזור לחרן או לדרד זה שהי' יודע בו:

ונחית חד נהרא וגו' הענין כי ד' נהרות הוא סוד ומשם יפרד. דהיינו מכסא הכבוד עולם השם * נצ"ל עולם השני עולם הבריאה: יורד הוא ומתפרד לד' ראשים. שהם ד' חיות נושאי הכסא וא' מהד' הוא מיכאל. והוא משתלשל מדרגה אחר מדרגה וסובב את כל ארץ החוילה עד שיורד לתוך שרו של מצרים. וכשראה אברהם נצוץ הימין זה ירד שם לכלול הניצוץ ההוא בו. ורצה להסתכל דרך השתלשלות הקדוש' ורדת הניצוץ זה למט'. והוא בסוד בדיקת נח בנטיעת הכרם:

ות"ח כפנא וגו' אהדר לעיל [פ' ע"ב] דקאמר מנא ידע:

רחמי יהו"ד:

מן דינא אדנ"י. והוצרך לזה דקשיא ליה לפי דבריו דקאמר שלא הי' מי שישפיע במלכות ויקשט אותה א"כ הי' ראוי שלעולם יהי' רעב. לזה אמר שעם היות שלא ימצא מי שיקשט אותה עכ"ז כפנא לא אשתכח בארעא אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא. ומטעם שאין מי שיתקן יחסרו דברים אחרים. ואם היה מקשט למטה לא היו הרחמים מסתלקין לעול'. כדקאמר ר"ש בשעת פטירתו כל יומאי אצטערנא דלא יוקיד עלמא בדינוי דצדק. והפסיק הענין בוירד אברם מצרימה מפני שהוא הכרח שהיה רודף אחר משך החסד. וראה שבא"י לא הי' לסבה הנזכרת וראה שהי' משך הנהרא לחוץ רדף שם ואחר שהכריח בזה חזר לתקן הענין ת"ח וגו':

אוף הכא כאשר הקריב וגו': תימ' דבשלמא התם לגבי פרעה שייך הקריב לאחרים אבל הכא דפריש קרב את עצמו א"כ לימא קרב מאי הקריב. וי"ל דאי לא קאמר הקריב אלא קרב לא דרשינן הכי והוה משמע קרב כמשמעו. אבל השתא דקאמר הקריב ודאי לדרשא אתא ושייך לשון הקריב דהיינו שהנשמה הקריבה הגוף לעבודת השם. והיינו אומרו דאקריב גרמיה ר"ל הקריב גופו:

לאשגחא באינון דרגין היינו שירד אל בין הקליפות להסתכל בהיכלות הטומא'. כמו שעשה נח ואדם. ומפני שאלו קלקלו נתפחד שלא יקלקל לכך הוסיף יראת השם בלבו קודם. כדי שלא ידבק בהם כמו שעש' אדם וגו' וזה בגשמי וברוחני. ברוחני לאתרחקא מנייהו ובגשמי לאתרחקא מעובדי מצרים:

א"ר יהודה וגו' לראי' שירד להסתכל בחיצונים שלא ברשות. ודחיקא ליה שיהי' זה ממש סבת הגלות במצרים והיות ארבע מאות שנה:

אמור לחכמה אחותי את היינו המלכות הנק' א"ת לשון נקיבה. וכתיב ואת תדבר לראי' שהשכינה נק' את דהיינו דבור דכתיב ואת תדבר:

ייטב לי קב"ה הבינ' ישפיע לחסד בגלל המלכות:

אורכא דחיי מצד אריך אנפין שהוא עולה עד א"ס:

ר' ייסא אמר הכריח שהי' עמה השכינ' ממקום אחר. הרמ"ק ז"ל:

והרא"ג כ' וירד אברם מצרימ' וגו' בעא למנדע כל אינון דרגין דאתאחדן לתתא. כל אותם המדרגות החיצונים המשתלשלי' למטה. ודוק אומ' למנדע כלומ' דוקא לדעת אבל לא לעשות חלילה. אבל אתה למד להבין ולהורות. והוצרך לזה כי לית טהור אלא ההוא דנפיק מגו טמא כי צריך לידע דרכיה' והנהגות' בחצריה' ובטירות'. ואח"כ יסתלק מהם ולא יתפתה אחריה' ולז"א א"א להשתלם בשלימות ולהתעלות במדרגתו איש ואיש כפי מעשיו אלא עד שירד אל החיצוני' כנז' ויסתלק מהם כנז'. ומצרים הוה נטיל מימינא כלומר הי' נוטל יניקתו מצד הימין של הקליפ' אשר נקרא שמו בתיקוני' בדף ל"ו [תיקון ס"ט] עוזיא"ל חזריא"ל שעריא"ל * ע' בפרדס בהיכלות התמורות פרק ד' ובס' אשל אברהם על הזהר בפתתיתו בציור היכלות הקליפה יעו"ש: ולהיות כי כבר השיג מדתו צד ימין למעל' רצה להשיג צד ימין למט' בקליפות ויסתלק ממנו. ויתקשר במדתו חסד ימין עליון בקשר אמיץ: ות"ח כפנא לא אשתכח וכו' בא לתת טעם למה ירד למצרים בזמן הרעב ואמ' כפנא לא אשתכח אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא. דהיינו ת"ת מעל המ'. כי אז גוברות הקליפות ונרגן מפריד אלוף ואז הרע נכנס בין ו' לה' ולכן ירד אז להצטרף שמה בזמן שגובר הדין והגבורות התחתונו' מתגברו'. ואז הם מראות כח וחוזק ממשלתם ואז היא הצירוף האמיתי בעצם. א"נ אז הוא עת שראוי להכניע' כדי שלא יטשטשו עלמא ולכן ויהי רעב וירד.

ויהי כאשר הקריב וכו' לאשגחא באינון דרגין ולאתרחק' וכו' כל תוקף הצירוף שם הוא זה כי אחר שחקר ודר' בענין הנהגת' ושליטתם לא יתפת' אחר שפתי חלקות נופת תטופנ' שפתי זרה אלא להתרחק מנייהו. כי זה הי' עון אבינו הראשון ונח שירדו אליהם בהשכלת' ונטבעו ביון מצולותיהם וישרו בעיניה' הנהגותם ודבקו בהם וגרמו מיתה לעולם. וכתב הרמ"ק זלה"ה ואמר שרמוז בתיקונים כי כיון שרא' הקב"ה שבהשפיע לראשוני' חכמה כל מה שהיו מתחכמי' היו מורדי' בו אז הסכים הקב"ה להגשים לבות בני אדם באופן שלא יתעסקו עוד בחכמות וחקירו' הללו. לפי שע"י יצאו מעולמם ולזה הכניס בלבם ענייני מקח וממכר ובנין בתים וכיוצא. ולמלכים לעשות מלחמות ולאסוף עושר וכיוצא בזה וזש"ה ותשלך את אבן העופרת אל פיה מלשון עפר וחומר. ירצה שיפנו מהיום והלא' בענייני החומר כנז' ולא יכנסו בחקירות כנז' שאם אותם החכמות היו נמצאות בזמן הזה ח"ו כסדום היינו. וכ"ש אם יהי' בחכמות ההם סגולה לאסוף הון ועושר אין גם אחד שלא ילכד במצודתו. כיון דנחת אברהם בלא רשו אשתעבידו בנוי אע"ג דלטוב נתכוון כדי להכניע החיצונים ולהצטרף שם כנז' מ"מ אחר שנאמר לו לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך לא הי' לו לצאת בלתי רשות. וכד קריב למצרים אתגליא נתגלת' ע"מ לכסות את עצמ' כראוי כדרך הנשים שכשנכנסות לעיר מתכסות היטב ואז חמא בה. א"נ על המעיין או כששתה מן הנהר ראה צורתה כדפי' ז"ל [במדרש תנחומא]:

ד"א הנה נא ידעתי דחמא עמה שכינתא כלו' עתה ידעתי שהדיוקן שלך יפה שלא נפגם אחר שעמך שכינה. א"נ הנה נא ידעתי כי המלכות הנקרא אשה יפת מראה הנקרא את. היא עמך: אמור לחכמה אחותי את היינו חכמ' תתאה: וכתיב בה את ונאמר כאן אחותי את מה התם שכינ' אף כאן שכינה. ייטב לי קב"ה. ת"ת. בגין דבדא. במדה זו מלכות. יסתלק בר נש לאורחא דחיי. ת"ת שמשם נמשכים החיים. רבי ייסא אמר ידע הוה וכו' ר' ייסא ס"ל כת"ק דשכינתא הוה עמה אבל לא מכח הפסוקים אלא מהסברא מוכרח לומר זה דאי לא תימא הכי אמאי לא דחיל וכו'. עכ"ל הרא"ג: