אור החמה על ספר הזהר א:קנא

בההוא ספרא דיליה שנתן לו רזיאל כדפי' בפ' בראשית.

נפק מיני' ישמעאל. הענין בירידת אברהם למצרים הוא נכנס לקליפה ונכנס בשלום ויצא בשלום. ומשם הביא הגר שהיא החיצונית משועבדת לקדוש' ועכ"ז סוף סוף נזדקק לה ויצא ישמעאל מצד קליפת החסד. והי' ראוי שיאחז בחסד במקום שאין שם אחיזה כלל לקליפה. וכן יצחק נאחז בגבורה ונטה לצד הגבור' ששם אחיזת הקליפות והיה ראוי שיאחז במקום שאין שם אחיזה כלל לחיצונים. וכן יעקב אחז בת"ת בבחינ' שהוכרח לשמש בשתי אחיות שתי ההין. ואם הי' אוחז בו * יותר נ' לגרוס והי' ראוי שיאחז בו כו': כמרע"ה שנשתמש בכל דרגין ועכ"ז לא סטא אל מקום שיוכרח מצד המרכבה לצאת מדיני התור' כיעקב או להוליד שלא כראוי כאברהם ויצחק. או לקלקל ממש כנח. או לפגום ממש כאדם. ואלו כל א' וא' יותר מחבירו אדם חטא ממש נח קלקל כדפי'. אברהם ירד למצרים ויצא בשלום אך שנשא אח"כ השפחה ויצא ישמעאל. וכן יצחק נעשה מרכבה לגבור' בצד שהוצרך לפגום קצת זרעו. יעקב שלם בזרעו אך הוכרח מצד מרכבתו להוליד בשתי אחיות י"ב שבטים. והי' אפשר לאברהם יצחק ויעקב שיהיו מרכבה כל א' במקומו שלא יפגמו. ומרע"ה יוכיח דכתיב בכל ביתי נאמן הוא:

ת"ח בגין זעירו דחכמתא. למטה בחיצונים:

מקדמונו של עולם. הם היו בארץ ישראל ראו ששם השגחת קב"ה. נסעו מהשגחת קדמונו של עולם ורדפו אחר החצונים. ולז' תחלה נסעו מקדם דהיינו מקדמונו של עולם להתיישב לעבוד ע"ז באשר ימצאו. וימצאו בקעה בארץ שנער דהיינו דאשכחו תמן מרזי דחכמתא חצוני' מחכמת דור אנוש. והיינו וימצאו בקעה שמצאו בקיעה וקיצוץ בארץ שנער שכל מתי מבול ננערו שם. ומהם מצאו שם חכמה וסוד לידבק בחלק בחירתם. וכאשר בנו לא בנו סתם אלא על פי אותה חכמה בהשבעות וטנופת [לעיל ע"ד ב'] היו בונין הבנין להצליח בבנין ההוא לע"ז ולחצונית כדרך המכשפים המעוננים. ובחירתם עיקרית היתה לסרבא בקב"ה. וידיעה שמצאו הי' לידבק בחצונית ע"י השבעות וענין שמות הטומא'. בעת הבנין הנותן החומר הי' מזכיר הזכרה ידוע' להמשיך כח החיצוני שם. והנותן הלבנה הי' מזכיר השבעה ושם הטומא' להמשיך כח החיצונית שם. והיו משביעים השבעות ומזכירים לחשים בבניינם ובונים בהמשכת הכחות הטמאים. ולזה היו פועלים ע"י הלבנ' וחומר שהם כח לילית וסמאל והיו נעזרים לפעול בחזקה מפני שני עניינים. הא' היותם כולם כא' באגודה א' שמורה קשר המדרגות העליונות ואחדות'. והב' בלשון הקדש שהיו מושכים עזר לחיצונים ממקום כניסת הקדושה והיו מושכין קדש בטמא ומערבין ומפרידין מלמעלה והיינו עם א' ושפה א' וז"ש ובגין דאינון בלבא וגו'. הרמ"ק זלה"ה:

גיליון דכתיב והי' מחניך קדוש מאי קדוש וגו' אפשר משום דמשמע ליה דמחניך לשון רבים אי משום דמלא ביוד כתיב והיינו יוד הרבים ומחנך דקמיה חסר כתיב אי משום דנקוד בסגול דהא כי רב מאד מחנהו דיואל ובאש מחניכם דעמוס תרוייהו בצרי דהוו לשון מחנה יחידא:

ושכינתא לא אעדיאת מניה פי' שהיוצא לדרך השכינה מזדווגת עמו כדי שימצא זכר ונקבה ככתוב לעיל מ"ט ב' עכ"ל:

והרא"ג כתב לבתר מה כתיב וישת מן היין כבר נתבאר לעיל בפסוק ויחל נח: יעקב נסב תרין אחתן דאע"ג דלא נתנה התורה מ"מ כבר היה יודע שהתורה היתה עתידה לאוסרו ובודאי שהיה יודע איסורו מאברהם שאפי' ערובי תבשילין לא הניח אבל ק' דמריש פ' תרומה משמע שיעקב מוכרח לישא שתי אחיות בסוד הבריח התיכון ואיך כללו כאן בכלל העונות: שמש בכלהו דרגין כלומר אסתכל בסוד הנהגותיהם של הקליפות וידע לון בעצם ולא נתפתה לבו למדרגה א' מהנה. ואמר דחד מינייהו לפי שיש מדדיגות בקליפות שהם מתוקים בסוד נופת תטופנה שפתי זרה ושם מתפתים הנפתים. אבל משה בשום א' מהנה לא נתפתה כראשונים וזהו בכל ביתי נאמן הוא כלו' בכל הנהגות הבית דהיינו המלכות המנהגת העולם ע"י הע' שרים והחיצונים נאמן הוא שלא נתפתה ללכת ולהתדבק אחריהם: אמר שלמה אתי אל כלומר אל עמי ואוכל כאו' אני ארבה ולא אסור והיה חושב שאדרבה בהיותו נושא אותם היה משעבד הקליפות תחתיו. ובכן יוכל לעשות ולדרוך בחוקותיהם ואוכל ולא אתפתה אחריהם: מתהלך נוקבא מלכות: דכתיב וה' הולך וגו'. אע"ג דשם יהוד הוא ועקרו בת"ת מ"מ היא נקר' בשם הת"ת כשמתייחדת עמו כנז' בפ' ויקהל דט"ו: ה"ג מאי דכיו דא דכתיב וכו' קדושים מבעי ליה שכך מחניך ביוד כתיב לשון רבים. אלין שייפי גופא דגופא אתחבר תרץ מחניך לישנא דסגיאין וקדוש לשון יחיד כי כן האברים הם רבים ומתייחדים בגופא ומתחברים בחבורא חדא. ולז"א והיה מחניך קדוש האברים שהם מחנה רב יהיו כלם קדוש בקדושה וז"ש ובג"כ והיה מחניך קדוש: דא מלתא דעריין ה"ג ושב מאחריך דלא ייזיל בהדך טרח וכתב דלא ייזיל בהדך שלא נפרש ושב מאחריך כלומר ושב השכינה מאחריך שעד עתה היא לפנים ואתה אחריה. ועתה בזה שעסקת בערות דבר שהוא נבלות הפה תשוב היא לאחריך ואתה תלך לפניה בסוד התהלך לפני הנז' בפ' שלח דף קס"ו. שזה אינו אלא לצדיק אלא לא ייזיל בהדך כלל לא לפניך ולא לאחריך ותהיה בלתי שמירה כלל וז"ש נמי וייתוב מאחריך כלומר אפילו מאחריך: ואנן הא אזלינן קמיה לא רצו להחזיק עצמם כצדיקים גמורים לומר שהם היו הולכים אחריה והיא לפניהם כדרך הצדיקים וג"כ לא החזיקו עצמם כרשעים ח"ו שאינו הולך עמהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם וגם כן לא החזיקו עצמם בערך אותם שהולכים עם השכינה דומיא דנח שנא' בו את האלהים התהלך נח. אלא אמרו ואנן הא אזלינן קמיה באורחא ובכן בעסק התורה נזכה בבחינה יותר מעולה שהי' דשכינתא לא אתעדיא' מינן. ועכ"ז לא כינו הדבר לעצמם אלא דברו שלא לנוכח דהא אורייתא אתעטרא על רישיה דבר נש ושכינתא לא אתעדיאת מיניה ולא אמרו לא תתעדי מינן: ויראו מבעי ליה כי לשון מציאה אינו נופל כי אם על חפץ הבא לידו של אדם פתאום כדרך המוצאים שהולכים לדרכם ופוגעים לפניהם בסמוך איזו מציאה. אבל מציאה בבקעה לא שייך כי הם היו הלוך ונסוע ומרחוק ראו בקעה טובה או סמוך לה וא"כ ויראו מ"ל: אשכחו תמן ופירושא דקרא וימצאו בבקעה מציאה מצאו בה עכ"ל הרא"ג: