אור החמה על ספר הזהר א:קמז

אר"ש באלין לבושין ידעי וגו' פי' הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים:

דהיא אולפא לאומנא היאך שראן. הוסיף נס על ענין המנורה דאלו ענין המנורה תחלתה היו יודעין מפי מרע"ה. אלא שהיו מתקשים וע"י נס אוליפא לאומנין תוספת ידיעה מה דלא הוו ידעי. וז"ש כיון דשראן למעבד וגו'. אמנם הבית שלא הי' בו דבור הנבוא' לא היה כך. אלא דהיא אולפא לאומנין היאך שראן אפי' תחלת הדבר היה צריך לימוד. והיינו שהיה מצוייר רוחני לפני כל א' וא' ובו היה מסתכל ובונה ומעולם לא זז מלפניו וז"ש ולא אסתלק מנייהו וגו': ומציאות זה הציור הוא רוחניות הבית. לא השכינה אלא ממש כח האבנים וקדושתן והוא נעשה נשמה אליהן לכסא הכבוד החופף ושוכן בו.

אבן שלמה ודאי כי אבן היא המלכות. עם היסוד דהיינו שלמה שמדתו אחיזת מלכות ביסוד:

דאתנטילת. מלמעלה מהת"ת. ושריא ואתיא וגו' בסוד הצפצוף שפירשו בזוהר [פנחס רנ"ד א'] שאנו עושים בזמירות למיצד צידה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון אקרי ההיא מחשבה אלדי"ם חיים. פי' בינה ועיין קנ"א א' מסטרא דיובלא דאיהו אלדים חיים עכ"ל:

והרא"ג כ' אמר ר"ש בהני לבושין ידעי בהו חברייא רזא עילא'. נראה שהכוונה שכשראה הרשב"י ת"ק ורבי אלעזר שהיו סוברים שהיו לבושין דאדם הראשון. לא הקשה להם אבל ברמז אמר להם דחברייא הוו ידעי בהו רזא עילא' ר"ל עומק הדרוש אבל לא הם ר"ל רבי אלעזר דהיינו אותם החברים ששאלו לו אותם שאלות בפרשת בא אל פרעה [ל"ט א'] שהם רבי חייא ורבי יוסי ששם דחה הרשב"י סברת רבי אלעזר ות"ק דהכא. והעמיד בהקדמה אמתית דלבושין דאתלבשו אדם ואתתי' לא אתלבש בהו בר נש אחרא. ואפשר כי כשבאו ר' יוסי ור' חייא באותם השאלות לא היה שם ר' אלעזר בנו ולכן לא היה יודע סברת אביו בזה:

מתני' ויהי כל הארץ שפה א' וגו'. ר"ש פתח והבית בהבנותו וגו' וכי לא הוה בני לי' שלמה וכו'. הענין שהפעול' תתיחס לבעל הפעול' אע"ג שלא עשאה בידו כאומרו ויבן שלמה את הבית. וכן תתייחס לאומן כמו ויעש חירום וגו' וכנגד שניה' הקשה ואמ' לא' וכי לא הוה בני ליה שלמה ר"ל ברשותו. ולב' אמ' וכלהו אומנין א"כ היה ראוי שייחס הבנין לאיזה מהם ואמאי והבית בהבנותו. אלא כך הוא כד"א וכו' כלומ' במה שנקשה עוד קושיא אחרת בפסוק אחר יתורץ הכל. אי היא מקשה מהו תיעשה ה"ג. כלומר בשלמא אי הוה כתיב תעשה הוה ניחא שהיה מצוה האל יתב' למשה שיעשה המנורה. מקשה כולה עשת א'. אבל מקשה ותיעש' אי אפשר. אוליף לאומנין. הדבר ההוא שהיו מתחילים לעשות הוא ממש היה מלמד אותם מה לעשות היך שראן למעבד כלומר כד שראן למעבד: * והגי' שלפנינו במלאכת המנורה דמשה כיון דשראן למיעבד ובביהמ"ק של שלמה הגי' היאך שראן למיעבד וכן הי' גירסת הרמ"ק ז"ל: ולא אסתלק מעינייהו רשימו דההיא עבידתא פירש איך היתה המלאכה ממש מלמדת האומנים ואמר כי היתה המלאכ' מצטיירת בציור רוחני והיו מסתכלים האומני' באותו ציור ולא היה אותו ציו' מתראה ברצוא ושוב אלא מצטייר ועומד והיו האומני' מסתכלי' ועושים עד שנגמר כל מלאכת עבוד' הקדש ע"ד שנאמ' במשכן וראה ועשה בתבניתם וגו': אבן שלמה. מדכתי' חסר שלמה רומז לשכינ' דהיינו חכמת שלמה. והיא היא אשר היתה הסבה שהבית תבנה מאליה וה"ק והבית בהבנותו מעצמו. הסבה הית' אותה הנקר' אבן שלמה כדקאמרן. והא כיצד מסע דאתנטיל ואתיא וכו' שהית' אותה אבן נוסעת ובאה ושריא עלייהו. מסע דאתנטיל ידין ועביד עבידתא י"ס דלא גרסי ליה ואפשר ליישב גרסת הספרים והוא פי' אחר במלת מסע והוא שהידים היו נוסעו' בלי שום עצלות והתרשלות. וה"ק אבן שלמה דהיינו השכינ' שהיה שורה עליה' היה גורם מסע פי' שהיו ידי האומנין נוסעות בלי עצלות: מסע דאנטיל ידין למעבד דלא מדעתייהו הוא פי' ג' למלת מסע והוא שהידי' של האומנים היו נוסעות מאליהן בלתי ידיעתם אל המקו' שהיה צריך לאותו דבר. שאם היו רוצים לשים אבן א' במקום א' הי' הידים נוסעו' אל מקום אחר יותר מכוון בלתי ידיעתם. ויליף זה בג"ש כתיב הכא מסע וכתי' התם ולמסע את המחנות שהיו נוסעים ולא היו יודעים היכן יחנו. לפי שארון ה' הולך לפניהם כאשר יחנה שם יחנו. כן ג"כ היו הידים נוסעות מעצמם אל מקום אחר בלתי ידיעתם: ולא אשתמע קלא דלא אצטריכו וכו' ה"ג. ופי' הטע' דלא אשתמע קלא בגין דלא אצטריכו לשאר מאנין דהיינו כלי ברזל לכרות או לחצוב כי השמיר היה עושה הכל והדבר שלא הי' יכול ליעשות עם השמיר באת וניסא הוה אתעביד. דרגין תתאין חיצונים הכורתים ומשחיתים. תליין בה גרסינן והדר לאבן שלמה דקאמר. ולא אשתמעו ולא אתקבלו פירוש לא נשמע כמו וישמע שאול לשון קיבוץ ואסיפת עם. וז"ש ולא אתקבלו * נ' דצ"ל אשתמעו: לא נתאספו ונתקבצו למעל' המקבות והגרזן. כשהיא עולה ומתייחדת. כי לכך אנו אומרים ועד במקום אחד כדי שלא ירגישו החיצונים וירצו ליטול חלק בייחוד. שאז הוא הבנין שהיא נבנית משש קצוות כאומרו והיה המשכן אחד וזהו שאמר ודא הוא בהבנותו. ה"ג כלהו סטרין קיימי וכו' והם כל העולמות התחתונים. ויהי כל הארץ שפה אחת כלומר כל העולמות היו ביחודא חדא וכו'. עכ"ל הרא"ג: