אור החמה על ספר הזהר א:קמד

דעד ההיא שעתא לא שוי לה אחרא כוותיה שהוא הקימה והרימה וייחדה עם הת"ת ברשות בעלה. והיינו תפלת ערבית רשות כדפי' בתיקונים. אמנם קישוטי המלכות בעצמה לא נעשה מרכבה ליה * נ' דצ"ל ולא נעשה מרכבה לה כו': אלא דוד עצמו:

שמן על ראשה. היינו שפע החכמה הנשפע ע"י הת"ת שהוא בעלה:

ושוי עלה קדש הקדשים דהיינו הבינה נוסף על יחוד הת"ת: וז"ש יהי' בית אלדי"ם דהיינו אימא עילאה. והוא עשאה מצבה בת"ת. וע"י שלמה יהי' בית אלדי"ם:

תיאובתא דיליה בה תדיר. ולכך חושק ואומר וראיתיה אעשה לה דרך להתקשט כדי שאראנה אל הייחוד. והיינו לזכור ברית עולם:

ומאן דלא אתחזי בה כלומר מי שיהיה מרכבה למדה עליונה ממנה אי אפשר אם לא יאחז בה ודרך בא יכנס לפנים. והיינו וראיתיה וע"י אזכור התחתונים:

והתוית תיו אותם שהיו לחיים ג"כ כדי שע"י יזכרו לחיים:

ואיכא דאמרי שגם אות ברית נרמז בה ועל זה נאמר יראה כל זכורך ע"י:

ודאי כולא הוא שגם * אצ"ל שגם זה נרמז: הרמז בה. אמנם הקשת הוא ממקום גבוה ממנה דהיינו שהם קישוטי' בגוונין עליונים א"נ * אצ"ל א"נ ג"כ הם בה: הם בה והם הגוונין העליונים המקשטין אותה כדמסיק:

והשתא דאתחזיא בגוונון חשוכין. יספיק שלא יתעוררו דין יותר וז"ש לזכור דלא ייתי מבול. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ויצוק שמן וגו' שמן ההוא דנגיד מבינה לימינא ויין ההוא דנגיד לשמאלא. ונ"ל שמצאתי בזוהר דמאי דנגיד לת"ת הוא אמצעיתא איקרי טל. עיין דף קמ"ג ע"ב עכ"ל:

גליון מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר עלמא וגו' פי' דורש מלת וראיתיה לצדדין עם שאר הפסוק. וה"ק כד אתחזיא בגוונין חשוכין והיינו וראיתיה לשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת. המה יביטו יראו בי. אז היא לזכור דלא לייתי מבול ולא יותר. וכד אתחזייא בגוונין נהירין דהיינו וראיתיה ראייה לטוב אז היא לזכור ברית עולם. וכן דורש בפ' בשלח פסוק ויראו את אלקי ישראל ע' שם ס"ו ב' ועיין בחייט ס"ט ב' עכל"ה:

והרא"ג כתב דהא ביעקב תליא מלתא כנזכר בפ' חיי שרה דף קל"ב ע"ש: דחיקא לי שעתא. שעה היא המלכות הנקר' עת לכל חפץ והיא היתה דוחקתו בעניות וכן פי' בתיקונים דף ק"ג: מאי שבחא דא. כלומר כיצד נמשך ותכון מלכותו להיותו יושב על כסא דוד אביו ומה קשר יש בין רישא לסיפא: אלא דאתקין אבן שתיה היינו כסא דוד מלכות: ושוי עלה קדש יסוד דנטיל מאינון קדשים ודריש מלת ישב כמו ישב. דהיינו הושיבו והציבו והעמידו ליסוד על המלכות ובזה ותכון מלכותו מאד שהיה לה התכוננות מחמת הקליפות. ואפשר דס"ל דשלמה היינו היסוד ישב על כסא דוד העליון ולכן ותכון מלכותו מאד: א"נ אפשר לומר מאי שבחא דא. כלומר אחר שכבר אמר לעיל וגם ישב שלמה על כסא המלוכה למה חזר וכפל השבח הזה. וז"ש מאי שבחא דא ולא אמ' מאי שבחא איהו. ותירץ ואמ' אלא דאתקין וכו' כלומר הפסוק הראשון מדבר בשלמה בעצמו שישב על כסא המלוכה. ושבחא דא לאשמועינן הסוד למעלה כדפרישנא: כתיב וראיתיה בלאו"א גרסי' * צ"ל בלא וא"ו גרסי' היינו כתיב: : כמו והתוית תי"ו פי' הת"יו מורה על המ' ופי' תחיה. אלא מדת הדין קטרגה ונהפך לתמות וכמו כן נמי פירוש וראיתיה שכל אדם הבא ליכנס לפני המלך העליון לא יתחזי אלא בה כי היא סימן ואות. דא רשימו דאת קדישא פי' מלת וראיתיה לאו אקשת קאי אלא אברית החתום בבשר אדם. והכונה שבזמן שהקב"ה רואה בריתותיה' של ישראל שמקיימים אותם ואינם מטמאים אותם אז הקב"ה זוכר ברית עולם לבל תבא עליהם שום רעה בעולם: א"ר יהודא ודאי כולא הוא. כלומר הכל דבר אחד כי מי שיש לו ברית טהור ובא להתראות לפני המלך היינו ממש שמתראה עם שכינת עוזו כי היא והברית היא דבר א' וראיתיה לזכור ברית עולם שייך אתרווייהו דאינון חד: ברזא עילאה קיימא וכו' הענין כי הוא מורה סוד ייחוד עליון שמתקשרת המ' שהיא מציאות הקשת כלול בג' גוונין שהם חג"ת. ועכ"ז אין ייחוד זה שלם לפי שכשזה הייחוד מתגלה הקליפות תובעים חלק. ולכן אנו אומרים בחשאי בשכמל"ו כנזכר פרשת תרומה ולכן בא בגוונין חשוכין. אבל כד יפקון ישראל מן גלותא זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונין [נהירין] בלתי התלבשות הקליפות כמו שהיא מתלבשת עתה כנזכר. אלא תתפשט מהקליפות וזהו תגלה ותראה מלכותו עלינו דוקא וכו': ה"ג עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגוונו נהירין ויתנהיר עלמא. מנאליה דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם כלומר כשראיתיה מקושטת שאז היא ראויה להתראות אז יהיה לזכור ברית עולם קיים לעולם שלא תמוט עוד לעולם ועד. בגוונין חשוכין היינו שהיא מלובשת בקליפות כדפי' לעיל: ה"ג מתחזיא לדוכרנא והיא לזכור וכו' וכפי זה יהיה פי' הכתוב לזכור ברית עולם מה שנעשה מימי עולם שלא להביא מבול עוד:

ויהיו בני נח וגו' ר' אלעזר אמר כיון וכו'. ה"ג דלא ישתכחון ביני אנשא בגין דלא חיישו כל חכימן וכו'. וטען במילן אחרנין. בחכמות חיצוניות והשבעות לעשות חפציהם וכיוצא בהם כמו שהיו עושים בדור אנוש. לאפקא מרשו עילאה וכו' מרשות היחיד לרשות הרבים דהיינו מהקדושה והייחוד אל מקום הקליפות והפירוד: דכד אתער היינו כשמדת המ' מעוררת וכל ההתעוררות בא מצד התחתונים הן לטוב הן למוטב. חדוה בבינה: דכל חדוון. היינו שבע מדות הנקראים שבע שמחות שכלם אנפין נהירין והבינה היא שמחת כל השמחות. נהיר לימינא מאירה ומשפעת לחסד. במשח רבות עילאה בכח החכמה ששם השמן הטוב. ונהיר לשמאלא ג"כ מאיר ומשפיע הארה לגבורה כחדוא דחמרא מבחינתה הנז' יין המשמח והיא מהקו שלה. ה"ג נהיר לאמצעיתא בחדווא דארגוונא בתרין סטרין. ופי' נהיר לת"ת שהוא קו האמצעי. בחדוה דארגוונא דהיינו כללות ג' אבות ששלשתן נקראין ארגוונא וזה שפירש בתרין סטרין דהיינו אמצעיתא דא בתרין סטרין. עכ"ל הרא"ג: