אור החמה על ספר הזהר א:קמ

תרין שרגין והיינו עולם תחתון בעשן ההתעוררות העולה. מעורר עולם עליון כנודע. והיינו דקאמר ר' חזקי' הכי הוא ודאי דעלמא עילאה תליא בתתאה שצריך ההתעוררות מן התחתונים וע"י המעשה הישר הספירות העליונות הם מתייחדות:

ועלמא תתאה תליא בעילאה. שאין לו חיות לתחתון אלא משפע העליון ותחלה עולה ההתעוררות ממטה למעלה. ואח"כ יורד השפע ממעלה למטה:

בההוא סטרא. בקליפה מקום הקללה שטובתן והשפעתן קללה:

יניקו דכולא. כל מעשה בראשית וההיכלות נעולים לבלתי תת שפע כלל. וא"ת א"כ תפילתנו וייחודינו ומצותינו מה תהא עליהן כבר תירצתי ענין זה בספ"ר בשער מהות וההנהגה ע"ש:

ישר' לא שראן בארעא. והם תחת השרים החיצונים ודאי. חוצה לארץ שהיא חוצה לקדושה בתוך הקליפות ושליטת השרים וזה טעם לקללה. וטעם לסילוק הברכה הוא לפלחי * לא פלחי: פולחנא:

לא אוסיף הענין כי המדות התחתונות אין ביכולתם לפעול לעולם אלא כפי מה שנשפע מלמעלה. ואם מלמעלה משפיעים ומוסיפין הוא נפעל לעולם ואם מלמעלה אין משפיעין מתעכל * נ' דצ"ל מתעכב: הדין ומתבטל אחר פעולתו. ולזה אמר לא אוסיף וגומר מפני שהדין שבמדות התחתונות נפעל וכלה בעוד שאין מוסיפין מלמעלה:

אמר ההוא ינוקא שמענא וגו' ופליג אדר"ש וסבירא ליה דלא אוסיף לקלל אקללת הארץ שנתקלל' בעון אדם קא מהדר. ולפי זה קשה א"כ למה לא נתקן העולם מהקללה שנתקללה בעון האדם אחר שהב"ה אמר לא אוסיף וגו'. ותירץ כי מההוא יומ' דקריב נח קרבנא וגומר אתייהב רשו ואין הנחש שולט בה. וזה טבע הקרבן וסגולתו. תדע דעלדא מקרבין ישראל קורבנא דהיינו בר"ח. ומה שלא יצאה הארץ מקללת'. שהיה הדבר תלוי עד שיבאו ישראל ויזכו לה והיינו דמסיק ר' חזקי' יאות הוא והוה תלוי ואז נגמר הדבר ויצא העולם מכל קליפתו לולי שפגמו בעגל:

ור' ייסא פליג אתרוייהו דאינהו אמרי שע"י הקללה שולט הנחש ואיהו אמר דלאו הכי. אלא שליטתו מיום ד' שהוא זמן מיעוט הלבנה. והקללה היה ביום ששי שבו חטא אדם הא':

אתלטיא בגין למילט עלמא פי' נשפע במלכות קללה להשפיע קללה לעולם והכוונה סוד הדין החזק הנשפע עליה ויונקים החיצונים והארץ נשפעת משם קללה. וכבר היה אפשר שישלוט הנחש בלא קללה. ושליטת הנחש בלא קללה היינו היות אחיזה לנחש בדברים התחתונים וברכה נמצאת * נ' צ"ל לא נמצאת: בעולם. ויבחן הדבר מתיקונו כי קללת האדמה שהיה ביום ששי נתקן בקרבן אדם כשר צדיק כנח. אמנם קיימא ארעא בגרעונה שהוא שליטת הנחש בר בשעתא דקרבנא אשתכח שאז נתקן גם השנית. והענין כי מיום שהקריב נח נתרצה הדין ונמתק. אמנם המיעוט הוה עד שהיתה הלבנה במילוא' בימי שלמה. ואז היו ישראל על אדמתם איש תחת גפנו וגו' ובית המקדש מל מכונו והיינו אומרו בר בשעתא וגו':

לאעברא רוח מסאבא. כחות הטומאה דכתיב בלע וגומר.

לאנהרא לסיהר'. ולא שיהי' אורה בא אליה בשפל המדרגות. אלא ולאפקא' לה וגומר דהיינו להגביה [אותה] על נצח והוד למעלה מהחשוכים אשר היא ביניהם. ששם אחוזים הכפירים השואגים לטרף.

ההוא אור דגניז וגומר לא לבד מה שנתמעט ממנה ביום ד' בזמן הקטרוג. אלא אור יום ראשון שגנוז לצדיקים לצדיק ולצדק שאותו אור מהבינה דהיינו לעתיד לבא שהיא עולם הבא והוא גנוז שם. ונזרע ע"י היסוד במלכות וז"ש אור זרוע וגו':

ברכת ה' דא שכינתא דאיהי אתפקדא. כלו' לב' סבות השכינה נקראת ברכת ה'. הא' מפני קבלת' כל הברכות הנשפעות מלמעלה וז"ש דאיהי אתפקד' על ברכאן וגומר וזהו לשון בריכה ובית קיבול בערך העליונים. הב' מפני שכולם נשפעות למטה לתחתונים ע"י וז"ש ומנה נפקי וגו' והיינו בערך התחתונים ומלת ברכה יובן ממש ברכה: ואו' לכולא ר"ל כי למעלה אין הברכות הנשפעות נחלקות למשפחות. ר"ל משפחת המלאכים כך והשרים כך אלא שפע סתם והיא המחלקת השפע למשפחות ולמחנות לכל א' כפי הראוי לו וז"ש ומינ' נפקי ברכאן לכלא לכל א' כפי הראוי לו. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון לא אוסיף לקלל וגו' מאי הוא א"ר ייסא וגו' ע' בפרדס שער מהות פי"ב: