אור החמה על ספר הזהר א:קלט

אמאי קריב עולה וגו' ירצה לפי שאמר כי זה המזבח הוא שהקריב בו אדם הראשון ולזה יוקשה כמו שקרבן אדם הא' תודה כמאמרם ז"ל על פ' אהללה שם אלדי"ם בשיר וגו' ותיטב לה' משור פר וגו' מתוך מרז"ל נראה כי הקרבן שהקריב אדם הא' הי' תודה על אור הבקר כנז' פ"ק דע"ז [דף ח'] ולז"א דא הוא מזבח דאקריב ביה אדם הא' קרבנא וממנו למד נח להקריב קרבן. א"כ נח שנעשה לו נס וניצל ממי המבול וכל הד' הצריכים להודות איתנהו ביה. א"כ קרבן תודה היה לו להקריב לא עולה שהוא בא על עון כדמסיק. ותירץ כי נח לא הקריב קרבן תודה להיות שהיה מבול בדין קשה על העולם ולא היה עת תודה אמנם אדרבה היה על כפרת עון וז"ש נח הרהר ואמר הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב ועל ענין החורבן היה הרהורו דילמא פקע וגו' א"כ אגב אורחיה למדנו שלא היה ראוי להקריב קרבן תודה:

ולא אשתאר זכותא. אפי' לגמר ההצלה. וזה עון גדול שנאמר שרצה הב"ה להצילו והתחיל בהצלתו ובאמצע ההצלה נגמר זכותו ולא השלים הצלתו. זה ודאי עון ח"ו מבלתי יכולת ח"ו. וז"ש מיד ויבן מזבח כלומר מיד כשיצא וראה שהרהר רעה הוצרך לתקן המזבח הנזכר להקריב על עונו. כי במזבח היה שוה לאדם אבל לא בקרבן וז"ש ההוא מזבח אבל לא ההוא קרבן:

אי הכי וגו' אמאי וגו' אי אמרת בשלמא דלא הוה ההוא מזבח ניחא כולי האי וניחא נמי לישנא דויבן שלא למד מאדם הא' ולא ידע מעניינו דבר אלא מעצמו בנה. ואפשר שלא ידע סוד תודה. אלא לדידך מאי ויבן הרי בנוי ועומד. ואם על תיקונו וירפא הוה ליה למימר. אמנם מלת ויבן מורה בנין חדש. ותירץ אלא לעקור האוקמתא דלאו על המזבח התחתון אהדר אלא גם על המזבח העליון אהדר. שבו שייך ויבן כענין ויבן ה' את הצלע כי תיקונ' וקישוטה נקרא בנין עם היות שבגשמי לא שייך בנין:

דלא קיימ' בדוכתה כי אלו הרעים דבקוה למטה בחצונים והפרידוה מן הספירות. והיינו לא קיימא בדוכתה דאמרינן:

עלת כתיב הענין דע כי לכל בהמה ובהמה בחינ' בפני עצמה ולכל עוף ועוף בחינה בפני עצמה למעלה. ואין לך מי שיכלול כל הפנים יחד אלא אדם לבדו. דכתיב ודמות פניהם פני אדם ולזה כדי לעשות עולה אחת שלימה מכל הפנים יחד הוצרך מכל הבהמה ומכל עוף ואל תשיבני מקרבנותינו שהרי מין א' דשאני דידן שהם נשלמין ע"י כהן לוי וישראל. ולזה עם היות שאמר הכתוב ויקח מכל הבהמה ומכל העוף עלת כתיב שהיא בערך הבחינה בנסתר עולה אחת תמימה בכל בחינותיה נגד בחינת הזכר:

לעולם עולה סלקא דכר. הוצרך זה משום דהוה אפשר לפרש עולה הוא אשה דהיינו מלכות עולה למעלה ולא הוה קשה מידי. לזה נשמר ואמר לעולם עולה סלקא דכר. ואי כדס"ד לא משתמיט בחד דוכתא למהוי נוקבא אלא לעולם סלקא דכר וזה הכרח גמור שהעולה בזכר מדת נח: והשתא קשה דא"כ מאי ויבן נח מזבח לה' אחר שהקרבן הי' למדת * [נ' דצ"ל מדת הזכר]: הזכר לכך פי' פסוק עולה הוא אשה ודקדק או' אשה דהיינו נקבה א"כ נמצא דפליג דידיה אדידיה עולה דכר אשה נוקבא הא כיצד ואמר אלא אע"ג דעולה אתקריב דכר ולאו ממש דכר אלא עולה דהיינו אימא דסלקא לגבי דכורא או לגבי היסוד. דהשתא ממש עולה הוא היינו אשה שהיא המלכות דסלקא דהיינו פי' עולה לגבי דכורא דהיינו לה'. ומטעם זה לאתרי' דדכור' אתקריב אמנם היא מלכות העולה לגבי דכור' כדפי':

ואע"ג דאשה לשום אישים כלו' ואין הכרח כלל למה שפירשנו שאין מלת אשה במלכות אלא במלאכים הנקראים אישים עכ"ז הוא הכרח שסוף סוף מלת אשה אשה ממש כמשמעו כדפי'. ועוד כי כל הכחות ההם נכללים עמה:

ונח אצטריך וגו' קשיא לי' הן אמת שנח חטא בהרהור סוף סוף היה לו להקריב עול' על ההרהור ותודה על הנס. ותירץ ונח אצטריך לי' למקרב עולה מפני היות מדתו בזכר. דהא איהו באתרא דדכורא ביסוד להראות המלכות עולה אל מדתו: וא"ת לטעם זה למה לא הקריב העול' מעת היותו מרכבה למדה זו אלא בגין דעביד ליה קב"ה לאתחבר' ולאעל' בתיבה והענין שאעפ"י שלא חטא היה צריך אל העולה מטעם דעבד ליה הקב"ה וגו' ועם היות שהקריבה על חטא כדפי':

עולה הוא אשה וגו' קשיא לי' תרתי חדא כי הוא פי' לעיל כי עולה אשה היינו המלכות שהוא אשה. עולה למעלה לגבי דכורא נמצא כי ענין קשר המלכות למעלה לא אתיא מלישנא דעול' אלא מלישנא דאשה. ובנח לא אידכר אשה ב' כי נח בתיבה היינו דבקות' דדכור' בנוקבא דנחית לתתא. ועול' הוא סליקו דסלקא נוקבא לגבי דכורא. ולזה פי' כי אשה הוא אש ה' שמורה קשר הנקבה בזכר דהא נוקבא מסטרא דשמאלא קא אתיא אמנם מלת עולה היינו קשר הזכר בנקבה. וז"א ודכורא מסטרא דימינא דהיינו וימינו תחבקני. באתדבקותא דא בדא דהיינו קשר הזכר בנקבה עול'. א"כ נמצא כי חלק הזכר המתייחס אל נח הוא עולה לא מלת אשה שהוא מצד הנקבה וז"ש ובג"כ אתקרי נוקבא אשה כלומר תדע שאין בענין אשה חלק אל הזכר כלל כי בג"כ אתקרי נוקבא אשה בלי זכר כי אדם שם משותף לשניהם אמנם אשה לנקבה לבד:

וא"ת היאך אפשר זה שהרי אש"ה מורה על חלק הייחוד קצת לזה אמר אשה קטירו ברחימו דאחיד בה שמאלא לסלקא לה לעילא. וכל זה עדיין מצד הנקבה. אמנם נח בתוך התיבה הוא אחר היותה עול' למעלה היות הזכר נכנס אליה היינו עולה והיינו נח בתיבה: ומה שאמר הכתוב עולה הוא אשה לא להיות הכל ענין א' אלא להיות גם אשה חלק הייחוד אמר הכתוב עול' הוא אשה שפי' קשירו דדכר ונוקבא.

תננא ואשא וגו' אש הוא כח הדין והגבורה היוצא ממקור הדין שבבינה. ומלמעלה יוצא השלהבת והאש שהוא דין הדק הנאחז בענין היותר מתגל'. שהכחות התחתונים למטה הם אל הדין כמו העצים אל האש. והעשן הם כחות הגבורה המתפשטים לחוץ לפעול בגבורה ולפי האמת האש והעשן מחוברים כחדא מפני שכמו שא"א לעשן לימצא בזולת האש כן האש שהוא הדין אין פעולתו אלא ע"י העשן שהם שלוחי הדין וכחותיו ולכך הם מחוברים יחד: והכריח הענין כמה דכתי' והר סיני עשן כלו וגו' פי' הכתוב והר סיני היה מלא כולו כחות הדין בתגבורת הגבורה והטעם לזה מפני אשר ירד [עליו] ה' באש פי' התורה נתנה מצד הגבורה ולכך היו כחות הגבורה מתגברין:

ת"ח אש נפיק וגומר פי' האש הוא הדין היוצא מתוך הבינה שהוא סוד השלהבת הדקה שהיא קרובה אל המקור. תחילה נשפע אל הגבורה וז"ש אחיד במלה רגיש פי' אוחז בגבור' שאינ' דקה ששם כח הדין בפועל. וכדין תננא סליק דהיינו כחות הדין המתפשטין מהגבורה ולמטה:

מ"ט בגין וגו' וסימנך חוטמא וגו' הכוונה לפרש פסוק וירח ה' את ריח הנחוח. ואמר כי הענין הוא כמו הנשימה החמה שהיא עשן ויסודה האדומה והאש המתלהב בגוף בלב מהדם הנכנס לתוכו והלב בינ' ושמאל החוטם גבור' וממנו יצא העשן וכאשר האדם מריח בריח הריח ההוא מחזיר הנשימה עד המוח דהיינו חכמה ונמצאת הנשימה דהיינו כחות הדין חוזרים אל מקורם ולמעלה ממקורם שהוא המוח שהוא החכמ' למתק דינ' בכח הכתר השופע בחכמה. וז"ש וחוטמא אתכניש וגו' כדפי':

וכדין ריח נחוח וגומר ירצה ריח העושה נחוח שע"י הריח דהיינו חזרת הדין אל מקורו וקריבתו אל החכמה בזה נח רוגזא:

כדין הוא נייחא וקשירו חד וגו' דהיינו שכלם יונקים מצד הימין והחסד. ואמר נייחא דכולא פי' אפי' גבורה והוד שהם מדות הדין ואצ"ל החסד והת"ת שעיקרם רחמים:

חדוותא דכולא הענין כי עתה בחזרת הדין אל מקורו להתבסם. הדין ההוא מתהפך לשמחה ונכלל ונמזג בחסד ות"ת בענין שכולם שמחים. וז"ש חדוותא דכולא ובזה נמצא נייחא דכולא פי' אפי' הגבורה נשפעת מן הרחמים כללות ימין בשמאל:

חדוותא דכולא אפי' החסד ות"ת נשפע מן הדין היפה המשמח. כללות שמאל בימין:

נהירו דבוצינין הענין כי הספירות מצד אש הגבורה יקראו בוצינין שדרכם להדלק. ונהירו אור קו האמצעי.

בוצינין אור שמאל.

אנפין באור ימין והכוונה כי הכל יקרא וישתתף בשם נהירו שהוא הרחמים מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אי הכי אמאי ויבן וגומר הוקשה לו כי אם כבר בנאו אדם איך אמר הכתוב כי נח בנאו ותירץ כי אחר שבנאו אדם. הרשעים הבאים בדורות ההם ובדור המבול סתרוהו וכאשר בא נח חזר ובנאו. וסוד הענין מזבח זה הוא סוד הורדת השכינה בתחתונים ועיין פ' תרומה דף קמ"ו ע"א בס"ת דאתא נח ואשלים לי' וגומר ע"ש. עכ"ל:

גיליון ואע"ג דאשה לשום אישים וגומר פי' אע"ג דפשטיה דאשה לשום אישים כדתנן ס"פ ב"ש בזבחים לשם ו' דברים וגומר מ"מ דרשינן אשה לשון נקבה:

וירח ה' את ריח הניחוח וגומר עיין בפרדס שער מהות והנהגה פ' י"ג:

תננא ואשא להלן עמוד ב' אומר בפי' דתננא איהו דינא דלתתא:

ת"ח אש נפיק וגומר נשא קל"ז קל"ח.

וכדין ריח נחוח דנח רוגזא וגומר עיין באדרת האזינו רצ"ד א':

פתח ההוא ינוקא ואמר ישקני וגומר עיין בפרדס שער מהות וההנהגה פ' כ"א. עכ"ל: