אור החמה על ספר הזהר א:קלג

ר' יהודה פתח לדוד מזמור וגו' דאמר שירתא ולבתר וגו' פי' לדוד מזמור תחילה הקדים דוד בהכנתו אל השיר. ואח"כ מזמור שהיא השכינה ורוח הקדש דשראת עליה רוח קודשא וגו' והיינו מזמור התעוררה לדוד: ובמדרש הפך לזה. לה' הארץ ומלאה הארץ התחתונ' מילואה היא השכינ'. וראי' לזה דכתיב מלא כבוד ה' דהיינו שכינה את בית ה' דהיינו בית המקדש. ונודע שממנו שכינה מתפשטת לכל העולם והיינו ומלואו מלואו של עולם: והנה מכאן ראי' אל היות שכינה סתם בתחתונים. האמנם היות שכינה מלאה מאור הת"ת צריך פסוק שני שאמר וכבוד ה' מלא את המשכן ונוכל לדייק דלא קאמר מילא וגו' כדמפרש ואזיל: ומה שלא הכריח הכל מפסוק זה משום דממשכן אין ראי' לכל העולם מפני שהיו ישראל שם כולם יחד בתוך ענני כבוד. ואיכא למימר דלא הות שכינתא מילואה של עולם. אמנם בית המחדש כתיב ביה ויעש אל הבית חלוני שקופים אטומים וכדפי' רז"ל [מנחות פ"ו ע"ש] ומשום דקרא כי מלא לא דייק ענין מילואו של כבוד הביא וכתיב מלא את המשכן. לא כתיב מילא דלהדר למשכן אלא מלא שפי' כבוד ה' מלא הי' במשכן. והיינו מלואו של כבוד ה' דהיינו שכינה סיהרא מן שמשא. אמנם מדקאמר מלא לשון מילוי אם על אור השמש סתם בלבנה. מאי מילוי דקאמר אלא לשון מילוי הורה על ענין חדש הממלא. לזה אמר סיהרא שלים בכל סטרין דהיינו לבנה במלואה כזה # ולא כזו #(. דהיינו אור החסד. ולא כזו #.) דהיינו אור הגבורה. ולא כזו # דהיינו אור הת"ת. אלא מכל סטרין מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום. והיינו דאתמלי' מכולא דקאמר והיינו אומ' כאספוקא.

ועל דא כתיב לה' הארץ ומלואה. ומלת מלואה משלים למילוי הארץ מן השכינה. ומשלים למילוי היותה מלאה כדפי':

ארעא קדישא. מלכות ונקראת ארץ לשון רצון וז"ש דקב"ה אתרעי בה. ומלואה אין הכוונ' על הת"ת שבה דהיינו לה' שהוא הת"ת אלא הכוונ' על הנשמות. והנה הנשמות שתי בחינות הא' הם נשמות שכבר היו בעולם הזה ואלו ממלאים השכינ' מעצמם במעשיהם התחתונים. וז"ש דכלהו מליין לה בלכתם שם בתיקונם. והב' הם נשמות שעדיין לא באו לעולם ועליהם אמר ואתמליא מנייהו כאם המעוברת מתולדותי' וזה בכח הזכר וז"ש בחילא דעמודא חד וגו' דהיינו יסוד: על ימים וגו' הם ז' ימים דכל נהר ונהר עושה בה ים א' וכולם ע"י היסוד בענין שהכל ענין א':

מאן הוא דא קב"ה אפשר לפרשו על הבינה ואפשר לפרשו על הת"ת:

ומליין לה הכוונה הם משפיעים בה והיינו מליין לה. והיא לא לבד מקבלת שפעם אלא ממש בה מתמצאים מציאותם וז"ש ואתמליא מנייהו. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון פי' מזמור דא רוח קודשא ככתוב בפ' תרומה ק"מ א' ולדוד מזמור הוא שדוד הי' מכין עצמו קודם לומר שירה ואח"כ שורה עליו רוח הקדש דהיינו מזמור עכ"ל:

והרא"ג כ' דמסרי דינא על חבריהון מלת מפניה' קא דייק כי כל המוס' דינו לשמים הוא נענש תחל'. וכן הכא נענשו הנגזלי' ונענשו הגזלנים וזהו מפניהם. כלומר בשבילם בשביל גזלנותם ובשביל צעקת ומסר' דין לשמים שאם היו דנין למטה לא יהיו נדונין למעל':

ויאמר ה' לנח וגו' מאי שנא הכא דאתמר ה' שמא עילא' וכו' כלומ' מאחר שלא הזכיר עד כאן אלא שם אלהי"ם אשר הוא ידוע לעולם שהוא במלכות * ע' זהר יתרו פ"ג ב': ואשתמיטתיה קרא ושנה ואמר שם יהו"ד הגם כי לפעמים ימצא במלכות. מ"מ הכא לא שייך כיון שבפסוקים שעברו לא קאמר אלא אלהים א"כ ודאי ברירא ליה מלתא דהאי שם ההויה אינו כי אם בת"ת: ולזה שייך קושיתו דאמ' מאי שנא וכו': עד דבעלה דתיבה * תיבה היא כו': היא המלכות בעלה דתיבה ת"ת. אלא ברשו בעלה דאתתא ה"ג. ת"ח מה כתיב כי אותך וגו' הוקשה לו וכי טרח רחמנא וכתב ללמדנו מוסרים. לז"א ת"ח וכו' כלומר מוכרח אתה לומר זה שהרי אומרו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה למאי איצטריך. אם הכוונה לומר שהיה צדיק כבר נודע זה מאח' שצוהו לעשות התיבה וכיוצא. אלא ודאי קרא יתיר' טרח רחמנ' וכתב כדי לאשמועינן מוסר. וכמו שזה מוסר ג"כ רישיה דקרא מוסר אתא לאשמועינן. ומקרא דא אוליפנא רזא דאורחוי וכו' כלומ' מלב' שמפש' הכתו' למדנו ד"א בעלמא מהאי ד"א ממש אוליפנ' רזא. ואע"ג דלא פריש מידי מ"מ רמז קא רמיז וסמך על חביריו המבינים וז"ש אוליפנא רזא דאורחוי דארעא. דאי אורחוי דארעא לבד אמר דאתא קרא לאשמועינן. מאי רזא מה סוד יש בדבר אלא כדפרישנ':

דאמר שירתא ולבתר שראת וכו' שיעורו כך. לדוד היתה התעוררות לשורר שירה כדי שיבא עליו המזמור שהוא רוח הקדש שכינה. ולבתר אמר לה. מלת לה ל"ג: על ארעא דישראל איתמר. ה"א יתירה דהארץ קא דרש ועוד מאי תבל ויושבי בה. כד"א כי מלא כבוד ה' הרי שמלוי הבית היה השכינ'. אוף הכא מלוי הממלא העולם היא השכינ'. מאי מלא בפתח (מוהר"ר צמ"ח מלא בקמץ) ולא כתיב מלא בחירק. אלא מלא ודאי דאתמליי' כלומר שמע מיניה תרתי דמדהיל"ל מלא בחירק ולא קאמר אלא מלא שמעינן תרתי חד דמילואו של משכן ושל בית המקד' היא השכינ' ומדאפקי' בלשון מלא ולא מלא בחירק ש"מ נמי שהמילוי הזה שהיה ממלא המשכן היה מלא כרמון משפע וברכות.

ד"א וכו' דא ארעא קדישא עילא' מלכות. דקב"ה אתרעי בה. מלת הארץ קא דייק מלשון רצון. דכלהון מליין לה בין נשמתהון דצדיקייא שבחיי חיותם בסוד נפילת אפים ובסוד חדשים לבקרים כמבואר בפרשת תרומה. בין נשמתהון דצדיקייא שכבר מתו כדאיתא בפ' לך לך דף צ"ב ע"ש. ואתמלי' מינייהו ע"ד חבלים נפלו לי בנעימי' אף נחלת שפר' עלי. צדק לבשתי וילבשני. וז"ש הם ממלאים אותה והיא מתרצית במילואם זה שממלאי' אותה: דעמודא חד יסוד. דעלמא קיימא עליה. היינו כל העולמות תלויים על השפעתו. א"נ עלמא מ': מאן הוא דא קב"ה בינה כדאית' בפסוק ועבד הלוי הוא [ויצא קנ"ו ב']. שבעה עמודים הם ו' קצוות ובחינת המלכות הדבוק בת"ת הם שבעה. דקיימא ארעא מ' עלייהו על השפעת' וז"ש ומליין לה. והיא אתמליא מנייהו ה"ג. אזלו מים מני ים דא ארעא קדישא דאשתקיא כלומר ה"פ אזלו מים מארץ העליונ' אשר היתה נקר' ים מרוב ההשקאה דאשתקיא משקיו דלעילא. ונהר יחרב ויבש כמ"ד הצדיק אבד דקשיא ליה דהיל"ל ונהר חרב ויבש מאי יחרב לז"א פי' יחרב אינו חוזר לעצמו של יסוד שהו' חרב בעצמו. אלא בערך שאזלו מים מני ים שאינו משפיע במלכות כמ"ד הצדיק אבד אבד לאחרים וכמו כן יחרב כמו יחריב ויבש לזולתי. וי"ס דגרסי לאתנהרא מיניה כד"א הצדיק אבד ול"ג בינתים ונהר יחרב ויבש ושפיר הוא: ה"ג ואי תימא הא נח די הוה ליה לאגנא על גרמיה ולאפקא. וה"פ ואי תימא הא נח שהיה מגין על הדור ואמאי עציב קב"ה. תירץ ואמר די הוה ליה לאגנא על גרמיה כי כל זכותו היה צריך אליו. בדור הזה דייקא שכלם היו רשעים גמורים ובמעט צדקות שהיה בנח היה נרא' כפלים כפי ערך עונותיהם של בני דורו. ולכך לא היה לו כל כך זכיות שיגין על הדור. עכ"ל הרא"ג: