אור החמה על ספר הזהר א:קלב

א"ר אלעזר בכל זמנא דבני נשא יתאחדון בברית דא שיהיו נמולין:

ולא ישבקון ליה שלא יפגמו אותו.

אתתקף בברית קיימא שנולד מהול ולזה לא אמר אתקיף בברית קיימא שהוא מעצמו לא החזיק בה אלא שהחזיקוהו בה שנולד מהול.

ונטיר ליה שלא טמאו.

וכל בני דריה לא נטרו ליה. תימה כיון שלא הי' בהם מצות מילה א"כ לא טמאוהו. וי"ל כי הפגם הוא כיון שמשך הזרע לבטלה הם פוגמין וז"ש והא אתמר בההוא חובה ממש וגו' שהכוונה שפגמו בזרע לבטלה: מאי וירפא הו"ל למימר ויבנה. שבקו ליה לקב"ה בע"ז. ושבקו ברית קיימא שלא נימולו או שפגמו בערוה.

ואעברו האי ברית. מלכות דהיינו שהעבירו הגברת ממקומה והיא ג"כ נקראת ברית:

קריב מלה לדוכתי'. ייחוד המלכות ביסוד.

אתסי כולא. מה שפגמו ביסוד ומה שפגמו במלכות:

דהוה שביק מעלמא. שנסתלק ונפגמו המלכות והיסוד בבת אחת ולכך רפואתם בתיקון המלכות והכנתה. וירידת היסוד אליה. וכן עשה תקנה בסוד י"ב אבנים שהוא סוד מרכבתה כדכתיב והים עומד על י"ב בקר. ישראל ת"ת. לאסתלקא לעילא אל הת"ת כדי להמשיך ממנו היסוד למטה למלכות. והיינו אומ' אשר היה מקודם דבר ה' שהיא מלכות אליו ע"י היסוד:

ס"ד דבגין פנחס הוה. פי' ס"ד דנותן לו אהדר לפנחס מאי קטטה וגו' אלא לא אהדר אלא למלכות והיתה קטטה שנסתלק ממנה השלום בעון שטים שפגמו ישראל ברית. ות"ת קאמר הנני נותן לו למלכות שהוא את בריתי והיינו ממעלה למטה וז"ש ודאי [ומאי] אתן לו להאי בריתי דהיינו המלכות שלום. וגדר מלת שלום ירצה שיהיה שלום מלמעלה ומלכות מצד השלום מלמטה ושלום בין שניהם. אמנם העיקר היא המלכות וז"ש ולאתחברא מלכות הנק' בריתי לאתריה דהיינו שלום. דהיינו מקום אחיזתה וז"ש וע"ד להיות עיקר הפגם בה ולא בת"ת שהשלום עמו לעולם. אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. ולדרך זה שהעיקר הוא ייחוד המלכות עם היסוד וז"ש ומאי שלום דאיהו אתריה של המלכו' לאתחבר' בהדיה מה דאתפרש מיניה. פי' יסוד שנסתלק מהמ' שיתקשר עמה.

מכאן ולהלאה וגו' פי' והשתא ניחא אומרו והיתה לו דאי כדס"ד מעיקרא. דהנני נותן לו אהדר לפנחס. היה לו לומר והיתה לזרעו אחריו דלו הא כתיב הנני נותן לו. מה ענין והיתה לו אלא השתא הוא תחלת ברכת פנחס מפני שגרם היחוד דהיינו הנני נותן לו דאהדר למלכות. בזכות זה והיתה לו ולזרעו הרמ"ק זלה"ה.

גיליון אר"ש מלה סתים וגו' עיין בפרדס שער אבי"ע פ"ו: דא הוא תקונא דמזבח ה' וגו' פי' י"ב גבולי אלכסון החקוקים באילן הקדוש כולם מאירים בעטרה בעת שהיא מתייחדת למעלה בת"ת. ועיין ביתרו פ"ו ב' ולהלן בס"ת פ' ב'. עכ"ל:

והרא"ג כ' והקימותי את בריתי אתך אמר רבי אלעזר מהכא קיומא דברי' לעילא בקיומא דברי' לתתא משמע דכתי' אתך וא"ר אלעזר מכאן וכו' ה"ג וחסר בספרים ופשוט הוא. בההוא חובה ממש היינו השחתת זרעם ברותחין. בההוא גוונא אתמחון שהרתיח הקדוש ב"ה את התהום והיו מתפשטים מעורם כנז' לעיל בסמוך. ואעברו מינייהו האי ברית ה"ג. לאתקנא מלה לדוכתיה היינו המלכות כי היא נק' ברית והתיקון הוא ויקח אליהו י"ב אבני' כדלקמן בסמוך. ה"ג דא ברית קיימא דהוה שביק מעלמא. למספר שבטי בני יעקב הכי גרסי' והכי כתיב בקרא. והוא כי להיות שעזבו הברית לא היה לברית העליון מלכות שום תיקון וקשוט כדי להתייחד עם הת"ת. וזה נקר' הריסת המזבח מ'. כי הקליפו' פרצו גדר ונכנסו פנימה בסוד את מקדש ה' טמא בשביל עזיבת הברית. והתיקון הוא סוד י"ב אבנים י"ב בקר שתחת הים שהם סוד תיקון המלכות וקישוטיה בסוד מעשה התחתונים הנחתם בהם. ולכן בא אליהו ועשה הייחוד למעל' ורפא את מזבח ה' שגרם בעבודה זו שעשה למטה שנתחברו ונתייחד י"ב בקר. ונעשו נקודה א' בתוך המ' ונסתמו הפרצות אשר פרצו החיצונים וז"ש דא הוא תיקונא דמזבח ה'. ישראל יהיה שמך מ"ט אדכר הכא ישראל אלא ודאי לאסתלקא לעילא וכו'. ופי' לאסתלקא לעילא היינו אל הת"ת הנקרא בסוד הדעת ישראל כשיונק מהחכמ' והבינ' וזהו ישראל שי"ר א"ל כנזכר בתיקונים דף ג'. וזה שאמר לאסתלקא לעילא ולאתבא ברית קיימא לאתריה דהיינו המלכות אל הת"ת בסוד כד ירית תרין עטרין מאבא ואמא ולכן הזכיר ישראל בתקונו זה. והיינו דכתיב כי עזבו בריתך בני ישראל כלומ' כמה רעה עשו שעזבו הברית שהיא מ'. אותם הנק' בני ישראל שהי' ראוי להם כיון שנקראים על שמו. להיותם תמיד יומם ולילה מיחדים ומקשרים יש' העליון עם הברית מלכות והם הפרידוה אתמהם. דהא מקיים לההוא אתר מלכות. מעמידו ומחזיקו שלא יגעו בו החיצונים וזהו הנקר' רפואה. כי החיצונים בכח קטרוגם על ישראל מכים בחצים אל המקום הזה. דכיון דקיימי לקטרגא על ישראל על ה' ממש קיימי כדאית' בריש בא אל פרעה ובתיקון זה נרפא המזבח והיה לו קיום וחוזק. דמהימנותא תליא ביה. כל המדות דרך כלל הנקרא מהימנותא כלם תלוים בה. שא"א לשום ספירה לפעול שום פעולה אלא על ידה נמצאו כלם תלויים בה. ת"ח אוף הכי פנחס ה"ג אתקין להאי ברית באתריה ה"ג בכל * ב"פ באתרי' דכתיב וב"פ בדוכתיה: באתריה בבי"ת. אתקין להאי ברית שנתקלקל בטמאם אותו בבנות מואב וז"ש לקמן מה דאתפרש מיניה בחובייהו. הכא אתקשר מלה בדוכתיה ברית שהיא מלכות עם שלום שהו' יסוד. ה"ג הנני נותן לו את בריתי ומאי אתן לו שלום לאתחבר' ברית באתריה וע"ד הנני נותן לו את בריתי שלום. ומאי שלום דאיהו אתריה: כלו' מי הוא זה השלום שאמרנו בו דאיהו אתריה לאתחבר' בהדיה ההוא [מה] דאתפרש וכו' דהיינו היסוד הוא מקומו של המלכות בסוד המחזיר שכינתו לציון. מה דאתפרש מיניה דהיינו המלכות שנתפרש' ונפרד' מהיסוד בחובייהו דישראל על שטמאו אות ברית קדש בבנות מואב. בגיניה דפנחס אתחבר: ה"ג אלא בגין דחבו בחבילו דאורחייהו על ארעא. ואע"ג דהוו מקפחי דא לדא כדכתי' ותמלא הארץ חמס וכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניה'. מ"מ ותשח' הארץ לפני האלהי"ם והנני משחיתם מדה כנגד מדה בחובא דחבלותא. ואית דאמרי דלא אשתלי' קסטייהו פי' לא נתמלאה סאתם אלא בחובה דחמ' דהוו מקפחין דא לדא דהוו רע לשמי' ולבריו'. ת"ח כמה אינון וכו' וחסר הוא בספרים. עכ"ל הרא"ג: