אור החמה על ספר הזהר א:קל

ועל דא עשה לך תיבת עצי גופר בגין וגו' שאתה צדיק קרבן שלם ואין ראוי שיהיה מיתתך בעת מיתתם שאתה קרבן שלם. ובעת סילוקך יש ייחוד ועתה לא עת ייחוד אלא עת רעה וצריך לעשות המצאה לאשתזבא כדפי':

בן שש מאות שנה שגם היסוד כלול מהם בסוד וא"ו זעירא והם מאות בסוד הכללות עשר מעשר. וא"ת כיון שהם בסוד היסוד וא"ו זעירא יספיק היותו בן ששים שנה. וי"ל בזמן היותו בן ששים לא היו לו בנים ועוד לא נתחייבו בני דורו. ולכך מן יומא דאשתלים חובייהו שהי' בן ארבע מאות ושמנים אוריך לון קב"ה מאה ועשרי' שנה כדכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה עד דאשתלים נח וגו' בג' דברים. הא' בשנים שיהיו רומזים ביסוד והטעם כי הימים והשנים החולפי' על האדם בעבודת ה' הם מציאיות מאירים בו וכפי ימיו כן מאוריו המאירים. ובהיות נח בן שש מאות שנה הם שש מאות מאורות מרכבות לכל בחינות היסוד. הב' ואשתלם בדרגיה כדקא יאות היינו מעשים הגונים כאו' עשה לך תקן עצמך כי עדיין לא זכה אל המדה ההיא בשלימות וזהו ג"כ ויעש (לו) נח שתקן עצמו כנז': הג' והוה צדיק שלים כי עד עתה הי' צדיק כובש יצרו ושומר בריתו אבל לא הי' שלם בכל בחינות היסוד. אמנם בהתמדת הזמן נשלם בכל פאות היסוד וז"ש והוה צדיק שלים ואפשר כי מלת צדיק מורה צדיק יסוד עולם ולכך היה צריך שיעמוד בזכותו העולם ולכך בזכותו האריך הב"ה ק"ך שנה כדפי' והרי נעש' צדיק מעמיד העולם עד שהרעו יותר מדאי ובכן [וכדין] עאל לתיבותא וגו' כלו' ואגב חדא תרתי או תלת שעושה א' כוללת כמה:

וכולא כגוונא דלעילא וגו' בכל בחינות הענין אם בשנים אם בתיבה אם בכניסתו בה אם באריכות ימי המבול.

אלא אני ואנכי כולא חד פי' שתיהם במלכות. ופי' אנכי בכף מורה יותר גילוי על הנוק' אמנם אני מורה דקות יותר והיינו מ' מוכנת לקבל עלי' נשמתא דהיינו ת"ת:

אני דקיימא וגו' פי' דמלת אני ג' בחינות ולפיכך פעמים ימצא בטובה ופעמים לרעה. הא' היא בינונית לא לימין ולא לשמאל אלא שקולה ועומדת וז"ש אני דקיימ' למנדע ירצה לדעת אם לשמאל אשמאילה ואם אל הימין ואימינה. או ירצה מקום הגלות וההשגה: הב' אני כורסייא פי' כסא למה דלעילא דהיינו מצד החסד דכתיב והוכן בחסד כסא ומשם הייחוד ובהיותה מן הימין מקבלת עליה כל העליונים: הג' אני דעביד נוקמין וגו' דהיינו מצד השמאל והדין לנקום נקם: ואני בייחוד וא"ו מורה ממשות הת"ת עמה. הנני היא בחינה שכבר אינה ואני. ומה שהיתה ואני נעשית הנני כדפי':

את המבול לאסגאה. אם היה אומר את המבול לחוד הוינא אמרי דהיינו רבוי מים השתא דקאמר את המבול מים אמינא מים גשמיים כמשמען את המבול לאסגא' מלאך המות.

ובגין כך אבטח וגו' מן הטעם שפירשתי שיש למלכות ג' בחינות כנז':

דלא ידעין הם כת רשעים עמי הארץ ולא משגיחין הם כת רשעים יודעים תורה:

ולא מסתכלי * הגי' לפנינו אלא כו' במילי דעלמא וגירסת רבינו הי' ולא וכו' דההוא כו': וגו' כדפי' רז"ל (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וגו' אם נצחו וגו' ואם לא יעסוק בתורה וגו' ואם לא יזכור יום המיתה ואלו שיודעים את התורה ועכ"ז הם רשעים הי' ראוי שיסתכלו במילי דההוא עלמא ויועיל להם וזה סבה שהב"ה מחשיך עיניהם מהתור' כדכתיב חיל בלע וגו' וז"ש ואתנשי מנייהו רזא דחכמתא ואית דגרסי רוחא דחכמתא הכוונ' התעוררות הקדוש' שעליהם מסתלק מהם מפני רעתם הכל ענין אחד:

כד בר נש וגו' עד עתה הי' עוסק ברשעים הגמורים עתה נתעסק בצדיקים אלא שחוטאים לפעמים והיינו אומרו זמנין דסטי * נ' דלהמחבר ז"ל הי' לו גירסאות אחרות כאן: וגו'. ויש כת אחרת שהם צדיקים גמורים ועלייהו קאמר כד בר נש זכאה הוא וגו'. וכנגד כת צדיקים גמורים אמר חדל היינו שחדלו עצמם מגיהנם ע"י מלחמת היצה"ר וכנגד השתים אמר חדל דהיינו שחדלו עצמם בתשוב' אם רשעים גמורים תשוב' מעולה ואם צדיקים שחטאו תשוב' קצת:

יתיב לתרעא וגו' אין הכוונ' מבחוץ אלא פנימה:

צרורא דחיי המ' צרור של חיי היסוד הנק' אל חי והת"ת הנק' עץ חיים והבינ' הנק' אלדי"ם חיים והיא צוררת ואוצרת ג' חיים אלו ולכך נק' צרור שאין צרור פחות משלשה:

אספקלריא דנהרא ת"ת:

זהרא דאספקלריא דנהרא יסוד:

דנהיר מאתר עילאה מהבינה דהיינו סוד צרור החיים שפי'. יסוד זיהרא. ת"ת אספקלריא. בינ' אתר עילא'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ונח בן שש מאות שנה וגו' לקבל שית סטרין וגו' פי' כי הוא אמר שהי' נח רומז ליסוד הנכנס לשמש בתיבה היא כמ' והוא כולל שש קצוות הנרמזים בשש מאות שנה כנודע כי כל מדה נק' שנה וכל א' כלולה מעשר עשר הם ק' הרי הם ת"ר שנה. והנה כנר' שהי' ראוי שיאמר כבן שש מאות כלו, דוגמת הת"ר שנה דלעיל הם ו' קצוות דוגמת ויסעו בני ישראל מרעמסס כשש מאות אלף רגלי שפי' כמו אותם הת"ר אלף המלאכי' מחנה שכינ' אמנם עכ"ז במ"ש כי נשתלם באותם השש קצוות עצמן בג"כ לא אמר כבן שש מאות רק בן שש מאות שזכה בהן עצמן:

ת"ח בכל אתר אני אתעביד וגו'. הענין כי ידעת כי הנשמה מבינה הנק' כסא הכבוד כסא רחמים ומלכות נק' גופא דכרסיא הנק' כסא דין. והנה סוד אנכי ר"ל אנ"י כ' ר"ל כי אני היא כסא המלכות ונעשית כסא אל הבינ' המכונ' באות כ' כי סוד הכ"ף בבינ' לב' טעמים הא' כי כ' הוא כתר כנז' פ' פנחס דף רנ"ח ע"א וכל כתר מסטר' דאימא הוא. ועוד כי הכ' הוא כסא שהוא הבינ'. הנה ב' כסאות נרמזים באנכי אך אני הוא כסא התחתון הנעשה גופא אל כסא עליון הנק' נשמה ועיין פ' יתרו דף צ"א ע"א. או אפשר ידבר בת"ת ומלכות וידעת כי מלכות נק' גופא ות"ת נשמ' בסוד אדנ"י נרתק יהו"ד ועי' בתיקונין דף ס"ג ע"ב ודף ס"א ע"א כי שכינ' גוף הת"ת. והנה אני הוא הכסא לת"ת ושניהם כאחד נרמזים במלת ואני אך אני לבד הוא המלכות כסא לת"ת וז"א ובג"כ אתרמיז באת קיימא כלו' כי המלכות היא כסא לזכר הנק' נשמה ולכן נז' סמוך ליסוד כנז' אני הנה בריתי שהם מלכות ויסוד. ובזה תי' הקושיא כי אמר ודאי הוא כי המלכות ביחוד עם הת"ת וז"א ואני הוא ובית דינו אמנם עתה איני רוצה להשתתף עם הרחמים רק הנני לבד מדת הדין אני מביא את המבול וז"ש לבתר אתרשים בלחודוי וגו' הנני מביא את המבול וגו' עכ"ל:

גיליון דכתיב יה בארץ החיים וגו' ויקהל רט"ו. ע"כ:

והרא"ג כ' כיון דאשתלים בשש מאות שנה היינו התכללות היסוד בשש קצוות כלולות מעשר ועשר מעשר עד היות כללותם עולה שש מאות. כי השש קצוות נקראים שנים ועד היסוד הזה אינו נכלל מכלם לא ייעול לתיבותא שהיא מלכות. שצריך היסוד ליכלל בכל כללות האברים העליונים כדמיון השפע שהוא נכלל מכלם. וז"ש בסמוך לקבל שית סטרין דעלמא שבכל שנה ושנה היה משלים עצמו בבחינה אחת:

ונח בן שש מאות וגו' אלא אני אנכי מלה חדא והיא במלכות ונ"ל שמלת אנכי טעות דמאן דכר שמיה וצ"ל הנני וכדמפר' ואזיל תרווייהו אני והנני. (מוהר"ר צמח ומלשון הזוהר משמע שבא לפרש שאני הוא מלכות והיא גוף אל הנשמה הנקרא' אנכי ועיין בביאור הרב זלה"ה על פ' אנכי ה' אלהיך ואמ' כי כשפנימיו' המלכו' בתוכה נקרא אז המלכו' אנכי. והנפש לבוש אל הנשמ' בסוד אני אנכי. וההכרח כי לא קאמר פסוק ואני אלא אני * אני אלא ואני: ר"ל שתי בחינות אני אנכי) אתעביד גופא כלומר לבוש והיכל אל הנשמ' דהיינו ת"ת המקבל השפעה מלעיל' מהבינה: אתרמיז באת קיימא אות ברית נקר' המלכו' כדאיתא בכמה דוכתי. ונקרא ברית שכמו שהברית צריך שיהיה מגולה כמו כן המלכות כלומר שמשיגים בה יותר מכל הספי'. וזהו ממש אני כלומ' מזומן ומושג וז"ש אני דקיימא וכו' אני כורסייא וכו'. כליל דכר ונוקבא ו' דכר אני נוקב': לבתר אזדמן בלחודוי היינו הנני האמור בכתוב כלומ' הנני אני נתייחדתי לבדי כדי לפעול הדין להביא המבול מים על הארץ. והענין כי בהתייחדה עמו מתמתקת ואין שום דין שולט ולא היה מקום למבול לבא לעולם. לכך הוצרכה ליפרד מדודה כדי לפעול הדין ע"ד ה' למבול ישב כנז' לעיל: ה"ג דאע"ג דמיא הוו מחבלא הוה אזיל וכו': אני ה' הכי תנינן וכו' כלומר לא תאמר כי מלת אני לעולם דין כנז' לז"א אני ה' הכי תנינן וכו' ובג"כ אבטח לון לצדיקייא באני. כלומר אין משמעו' אני מדוייק לצד א' לבד אלא אני ר"ל אני מזומן ומוכן לכל דבר והפכו לשכר ולעונש: לשחת כל בשר כמה דאוקימנא וכו' כלומ' השתא דפרישנ' דאת לאסגאה מ"ה דהוה אזיל בגו מיא ומחבל עלמא אתי שפי' אומרו לשחת כל בשר דדא הוא מחבלא דעלמא. כי כל מגמת פניו לתת קץ ותכלה לבשר אשר נתן באדם כי ממנו ומחלקו נתהוה כנזכר דאי לשחת כל בשר אהדר למיא לבד היל"ל להמית כל בשר:

וע"ד כתי' ולא יתן המשחית בה"א הידיעה אותו הרגיל להשחית שנאמר בו לשחת כל בשר דהיינו קץ כל בשר. דאמר לן גרסי': בעוד דאיהו קאים רוחא וגופא קודם שימות כאלו המתטרפים בדעתם סמוך למיתתם או מתעלפים. אז הוא עת פקודת החובות וכתיבתם וחתימתם והכי נמי איתא דף ע"ט ע"א: וחמי מה דחמי רואה תלת שליחין דאתיין גביה וחשבי יומוי וחובוי כנז' בדף ע"ט ובפ' נשא: אלא יושבי חלד יש גירסאו' שמוסיפין בגין דלא הוו כחולדה הגוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת אלא יושבי חדל כד"א חדלו לכם מן האדם דאתמנע לון וכו': מאן יכיל למחמי י"ה דהיינו החכמה: אלא סופא דקרא אוכח דכתיב יה בארץ החיים דהיינו המלכות הנקר' ארץ החיי' שממנה מסתכלין ונהנין מזיו אספקלריא העליונ' כדמפרש ואזיל. צרורא דחיי מלכות. אספקלריא דנהרא ת"ת. דנהיר מאתר דלעילא מי"ה העליון דהיינו חכמה ובינה. עכ"ל הרא"ג: