אור החמה על ספר הזהר א:קכט

בההוא דינא דאתמסר ולא יהי' להם חלק אח"כ ברדת השפע כלל. ואל תחשוב שהכונ' בחלק הנתן להם לייחד ח"ו כי זה אינו אלא כולא ברזא דמהימנותא לתועלת המלכות וז"ש ולאסתלקא לעילא מאן דאצטריך דהיינו המלכות העול' עד אין סוף:

אר"ש ארימת ידא בצלותין. בענין נשיאות ידים פי' הרשב"י ע"ה בפ' יתרו [ריש פרשה] על פ' וישא אהרן את ידיו ידו כתיב דהיינו לתת נשיאות לימין על השמאל. לכן ארימית ידא דהיינו הימין על השמאל ולהיות העסק כאן בגילוי הדברים הנעלמי' מא"ס ועד התפשטות עשר ספי' לכך היו ידיו אמונ' עד תום החפץ בדרוש הנזכר ת"ח האי קץ כל בשר כמה דקשורא אשתכח לעילא. במעשה הקרבן נקשרות ומתאחדות כל הספי' כדפי' לעיל: אוף הכי נמי לתתא בחצונים בעצמם יש להם קשר ואחדות שניתן להם חלקם והם נהנים בחלק ההוא: וא"ת כי זה יגרום פגם שהם פוגמין הקדוש' באחדותם לזה אמר ובחדוות' ורעות' לאסתפק' כולא. אין צרות עין לא לחיצונים על הפנימים ולא לפנימים על החצונים והוא שניתן להם חלקם במקומם ולא שישלטו החיצונים בעולם אלא ואימא שהיא השכינ' עלייהו דישראל שהם גורמים הייחוד והיינו הפך כרמי שלי לא נטרתי וז"ש כדקא יאות והם ג' בחינות קדושת האצילות וייחודו בשמחה. וקדושת ישראל בשמחת חידוש החדש. ושמחת החיצונים בחלקם.

חולקא חד יתיר על קורבנא חלק נוסף על החלק אשר לו בכל קרבן וקרבן:

לאתעסקא בי' בעודו שהוא עסוק בקבלת חלק שפעו ומזונו אינו בא לערבב הקדוש' ובין כך וכך הייחוד נעשה:

וישתמש בחולקי' שכל כחותיו הם מתאחדים אלו באלו לינק אלו מאלו מהחלק הניתן להם והיינו שהם ממש משתמשין בו:

בגין דיתייחדון במלכיהון ואין החיצונים מפסיקין והקשר במדרגות הסולם מתקשר ומתאחד:

ודא הוא שעיר כלו' החלק הנוסף לחיצונים הוא השעיר. ואין ספק שהי' נקרב שעיר זה על גבי המזבח להוריד אליהם שפעם מפנימיות שורשם אשר להם בתוכיות הקדוש' וכדפי' לעיל [ס"ד א']:

ת"ח קץ כל בשר וגו' לכאור' נראה שהקרבן הבשר לחיצונים וזה א"א ח"ו דהא קיימא לן דהוא נאכל לאישים. אבל הכוונ' שעסק הכהנים בבשר ההוא בשחיט' והולכת בשר היות העסק בבשר הי' חלק הנא' לחצונים שהם נהנים בראותם קץ הבשר וניתוחו. אמנם גוף הקרבן לא הי' לו חלק כלל וז"ש ובגין כך תיקונא דבשרא תדיר לגביה אמנם בעלותו ע"ג המזבח ששם הי' נשרף ומתחלף לעשן * ע' לעיל מ"ה ב' בזהר. ובזהר חדש פ' צו: לקשור כל הכחות אין לו חלק בו כלל ועיקר והכי דייק לישנ' דקאמר וכד איהו שליט [שליט] על גופא דהיינו גוף האדם ולכך הוא מטמא בכמה מיני טומאות והטעם שלבוש הגוף הזה הוא עור הנחש הוא הולך לשלוט בנשמ'. ולכך רודף להמיתו ואח"כ הכסיל נשאר לו חלקו הרע שהוא ממש עצמותו הגוף הבשר. אבל בקרבן אמר רעותא סלקא לאתר חד והיינו לקשר הספירות ובשרא לאתר חד לא אמר לאתר דא כדקאמר לעיל. משום דלא אתיהיב לי' כלל אלא שהיא עולה מעצמ' תועלת לקליפה בהיות העסק בבשר. אמנם הכהן מקריב אותה למזבח בסוד קרבני לחמי לאשי.

זכאה איהו קורבנא ממש כי הקליפ' אוכלת הבשר ומעשה בראשית הנפש והמלאכי' הרוח והכסא הנשמה והאצילו' נשמת אצילות והיינו קשר כל הדברים והנאתם בקרבן. כי ע"י הבשר הקליפ' אין לה פתחון פה וע"י הנפש נמשך תועלת לכל מעשה בראשית שהם הרוחניים בעשיה. וע"י הרוח נמשך תועלת לכל ההיכלות בסוד המלאכים כי הב"ה מחדש אורם לשמחתה וכן כינו ענין זה בזוהר הלולא כעין הלולא ששמחים האחרים בשמחת החתן. וע"י הנשמה מתחדש אור בכסא וע"י נשמת האצילות מתחדשא ומתאחד האצילות כולו והיינו שהוא קרבן גמור. אמנם מי שאינו זכאי אדרבה הוא קרבן פסול הניתן לקליפות והיינו נפש בגיהנם וכ"ש הגוף ולא לרצון ודאי:

קץ כל בשר בא לפני לפי שהי' יודע שהם קרבנות פסולים וכולם חלק לחצונים לכן בא לפני לתבוע חלקו והנני משחיתם שאין בהם קרבן של ייחוד אלא של השחתה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב.

בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא וגו' זה תבין מפ' תרומה דף קס"ה ע"ב וביארתי זה ג"כ בפ' פקודי דף רכ"ו ורכ"ח. וענין ט' היכלין וגו' יתבאר בריש אדרת האזינו עכ"ל:

גיליון ת"ח קץ כל בשר כל רעותיה וגו' פ' שלח לך ק"ע א' וקע"ב ב' ובמשפטים צ"ו ב':

והרא"ג כ' ת"ח האי קץ כל בשר וכו' אוף הכי נמי לתתא בחדוותא היינו בין הקליפות שכמו שיש חידו למעל' בכחות קדושים בסוד כונת האדם כהנים לויים וגו' כדקאמרן. כמו כן יש חדוה בין החיצוני' לפי שכל רוחניות העולה מהאברי' המאוכלי' היה עולה אליהם. ורעותא לאסתפקא כלומר ולכן צריך שיהיה כוונת והרצאת הקרבן לאסתפקא לעילא ותתא כמו שפי' וי"ס דגרסי וחדוותא ורעותא בואו והיינו נמי מאי דפרישנא. ואמא עלייהו דישראל כי באותם הוידויי' שהיו מתודים על הקרבן הוא שחוזרים בתשוב'. ולהיותה רומזת לאימא עילאה לכך הית' עומדת עלייהו דישראל ומכפר להם והכי איתא בפ' צו דף ל"ב: לאו איהו אלא בבשרא תדיר פי' לתת קץ ותכלה לבשר האדם לפי שהבשר נעש' ע"י התעוררות היצה"ר ולכך נכספה וכלתה נפשו אליו: ובג"כ תיקונא דבשרא היינו הרוחניות הנעש' מאברי הבשר המתאכלים במזבח הוא עולה אליו כמו שפי' לעיל: וכד איהו שליט שליט על גופא הענין הוא כי כל מגמתו לכלו' הבש' ולתת לו קץ הוא אולי יוכל לטרוף נשמתו של אדם ואיננה בידו. כי אם בעת היציאה מהגוף כי אחר צאתה מהגוף פורחת מידו ונשאר הגוף הנגוף בידו הבשר שהוא נעש' על ידו וזהו סוד הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו שחובק את ידיו במרירו ואנינו בראותו שפרחה הנשמ' מידו. ולבתר ואוכל את בשרו בעל כרחיה דלית ליה רשו אלא על דיליה וכו' כנז' בארוכה פ' שלח לך. דף קע"ב ב' וז"ש נמי בסמוך נשמתא סלקא לאתרהא ובשרא אתייהיב לאתר דא: דרעותא סלקא לאתר חד וכו' דהיינו אל צד הקדוש' לאסתפק' ולאתזנא מיניה כל כחו' קדושים עד דסלקא עד א"ס ב"ה. ובשרא דהיינו בשר האברים המתאכלים לאתר חד דהיינו אל החיצונים וכדפי' והא דאמרי' בפ' פנחס דאתהנון מיניה ד' דיוקנין דחיות לאו אבשר קאי אלא אחלב ודם קאי כדמוכח התם:

איהו קרבנא ממש כלומר בעת פטירתו הצדיק עצמו ובשרו הוא הקרבן ממש לא הנשמ' בלבד. הפך קרבן הבהמ' שאינו קרב למעלה אלא רעותא דכהני וכו' כנז' לעיל:

ת"ח ויאמר אלהים וגו' עד כתיב ויעש נח וגו' ת"ח וכו' י"ס דל"ג ליה ולגירס' הספרי' בא להוכיח איך הצדיקי' מכפרים על העולם שכן נח להיות שלא היה צדיק גמור וכמ"ש ז"ל נח מקטני אמנה היה. לא היה ספק בידו אלא להציל את עצמו וזהו עשה לך בגין לאשתזבא בה ולא יכיל לשלטאה עלך דוקא עלך אבל לעלמא לא. אבל אם היה צדיק גמור כאברהם וכיוצא בו ודאי היה מגן על כלם: עכ"ל הרא"ג: