אור החמה על ספר הזהר א:קכו

ענתות אתר דמסכנותא. קשיא ליה כפל הכתוב עניה ענתות. ותירץ כי עניה היא הוראת חסרון השפע. ענתות הוא הוראת היות הנאחזים בה העניים וממנה העניות וז"ש אתרא דמסכנותא והם הנולדים בחסרונה בענין שזה מורה על עוצם העניות כי כל העניים אחוזים בה. ויש גורסים מסכנא דמסכנותא שהוא חוזק העניות וכפל המלות לחוזק הפעולה:

כד"א מן הכהנים וגו' וכתי' ענתות וגו' הכוונה לבאר כי ענתות אינו שם מקום כי אם מורה על עניות ולא זו בלבד אלא שפי' ענתות גורם עניות אחרים. והנה אפשר שנפרש ענתות שם מקום כמו מן הכהנים וגו' וזה א"א כמו שמפרש לקמן כי אביתר לא הי' אלא מנוב לא מענתות א"כ נשאר לשון עניות וזה העניות הכריח שהוא פי' הגורם עניות. והנה א"א לפרש ענתות עני והכוונה עני לך על שדך כדי שתתפרנס שאינך כדאי לכהונה גדולה זה א"א לו' שהיה אביתר עני כי המלך אדוניו עשיר והוא יהי' עני א"א. אלא בודאי כל זמנא דדוד מלכא הוה קיים אסתלק אביתר בעותרא והי' עשיר. ובכלא. א"כ אחר שלא הי' עני אמאי קרי לי' שלמה ענתות אלא כיון שלעניות עצמו אינו צריך שאינו צודק תנהו ענין לעניות אחרים. וז"א אלא אמר לי' ביומך הוה אבא במסכנותא בערך הראוי למלכות ב"ד ואתה ענתות איש גורם עניות לאחרים והשתא לך על שדך כדי שלא תגרום עניות לעצמי וטעם הדבר שמפני היותו מבית עלי בזמן כיהונו היה הלבנה בפגמותה גורמת עניות לנתלים בה. ולכך דוד שהי' נתלה בך הי' עני בערך מלכי בית דוד והשתא בימי שלמה הלבנה במלואה אין ראוי שיכהן:

השתא אית לומר וגו' ר"ל אחר שהכרחנו שאינו על עוני של עצמו נשאר לומר שהוא שם מקום וגם זה א"א כמו שהכריח אלא ודאי על מסכנו דדוד דהוה ביומי' איקרי לי' הכי:

א"ר חייא במסכנותא הוה עלמא שנסתלק השפע ממלכות שהפרידה מהספי' העליונות בעונו:

ואתיישב עלמא שייחד מלכות למעלה ע"י הקרבן כדכתיב וירח ה' את ריח וגו':

לא אתיישב עלמא תדע כי בפגם אדם הא' גרם התפשטות זוהמת הנחש בכל הנמצאים התחתונים ולא נפקא עלמא מזוהמא דנחש והא בהא תליא. ובעוד שזוהמת הנחש שולט אין הייחוד בספירות:

ואתאחדו באילנא דחיי כי ישראל למטה בעולם הזה אחוזות למעלה בשורשם והם מייחדות הספירות ו' קצוות דהיינו ת"ת עץ החיים במ' ע"י נשמותם ס' רבוא נשמות האצולות משם:

אתיישב עלמא וגו' על כוונת בריאתו הראשונה:

לא הוו מייתין דהא אתפסק וגו' הענין כי המיתה היא אל הגוף הזה המזוהם מזוהמת הנחש ותיקונו מיתתו להיותו חלק המיתה:

אתברו אינון לוחין קדמאי שהי' אור אותם הלוחות פשוטות מכל גשמות והי' שטר בידם שלא להפסיד גופם והיו קיימים באיש:

ועכ"ז ליכנס פעם ראשונה הנחש ביניהם עדיין לא הי' לו מקום עד שהתחילו הלוים שהם מצד הגבורה במיתה וההרג ועכ"ז עדיין לא הי' יכול מלאך המות לשלוט בהם מפני קישוטין שקבלו מהתורה שהיו רוחניים מעין התורה והלוחות וז"ש בגין דהוו ישראל מזרזין וגו':

ת"ח מה כתי' לראי' מיד שאמר מרע"ה הורד עדיך כתי' ויתנצלו:

דקבל מטורא דחורב דהל"ל בהר חורב מאי מהר חורב אלא פי' אותו העדי שקבלו מטורא דחורב כד קבילו אורייתא והיינו אומרו כד אתייהבת אורייתא ואתא קרא למימר מהר חורב לחלק בין עדי הנזכר לעיל באומרו ולא שתו איש עדיו דלאו היינו עדיו מהר חורב. והנה אל המעיין יקשה כי נראה שמרע"ה בשבירת הלוחות ובאו' הורד עדיך ובאומרו הרגו איש את אחיו לבני לוי גרם לישראל את כל הרעה הזאת כי לולי שבירת הלוחות וכל זה לא הי' שולט הנחש. אמנם טעם הענין קבלתי ממורי נר"ו וזה כי נודע מה שפי' ז"ל [מד"ר פ' לך] אם לא כי צורם מכרם על אברהם שבחר לבניו שעבוד מלכיות ואינו לנקמה ח"ו אלא להצילם מגיהנם. ומזה יצא טעם נכון לזה והוא כי המיתה לא נקנסה על האדם לנקמה על העון רק לתיקון ודרך זה לכל קנסות שבתורה ועונשיה: והענין כי המחלל שבת פגם נשמתו ולא נטהר אם לא ע"י המיתה הנאמרת בתורה וכן המלקות על העובר על לאו וכיוצא בזה. וכן מיתת אדם הא' כי הוא קלקל ומשך עליו הקליפה הקש' ההיא אחר החומר ותיקונו הוא ע"י המיתה והבשר כלה. וזהו סוד כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואם הי' חי לעולם הי' עומד לעולם בטינופו ובפחיתותו וז"ש ועתה פן ישלח ידו וגו'. וכן ישראל כשעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן וע"י הלוחות נעשו חירות מהכל. וראה משה שאם לא ישברו הלוחות הרי ישראל אין מלאך המות שולט בהם ולא שעבוד מלכיות שולט בהם והם לעולם בסיגים והיינו קלקול ככוונת הבורא שאמ' ועתה פן ישלח ידו. ולכן שבר הלוחות והשליט עליהם מיתה ע"י הלווים:

א"ר חייא נח דהוה איש צדיק וגו' כלו' כיון שהוא תקן העולם ממה שנתקלקל בחטא אדם הא' כדפי' לעיל בפ' אלה תולדות נח פסל וגו' והוציאם בתוך תיבה * לעיל ס' ע"ב מגו תיבה נפקו: וכול' כשרים תחת ידו והי' ראוי שיבטל המיתה מן העולם וז"ש נח דהוה צדיק וגו': ונתן לזה ד' סבות הא' כי המיתה אינ' מתבטל' אלא בהתבטל זוהמה וכיון שלא הכינו עצמם כ"כ כדי שתתבטל הזוהמ' וא"כ אם יפסק מהם המיתה אדרבה קלקול להם כדפי' לעיל. הב' כי אלו שבדורו לא היו אחוזים בקדושה וז"ש לא הוו מהימנין בי' בקב"ה ואם הי' סתם ניחא אבל הי' הסבה היות אחיזתם בחיצונים שהם טרפי אלנא הם הכחות האחוזים בה למטה ואם תתבטל המיתה מהם ימצא קיום ותמידות אל החצונים: הג' כי אם היו בצאתם מן התיבה מזדככים מדרגה אחר מדרגה היו משיגים מדרגה זו אמנם אדרבה היו לאחור א"כ האיך תתבטל המיתה מהם וז"ש לבתר אוספי למחטי וגו'. הד' ואורייתא קדישא וגו' כי ביטול המית' אינו מצד המלכות אלא מצד הת"ת שהוא אילנא דחיי ולהיות התולדות קיימים היו צריכים אל התורה וזה * ועדיין אינו כו': אינו נמצא בהם לכך לא זכו אל מדה זו. והנה ארבעתם זכו ישראל בהיות' בסיני הא' פסקו זוהמתן הב' נאחזו למעל' בעץ החיים הג' עלו מדרגה אחר מדרג' ראשונ' במלכות בצאתם ממצרים ואחר כך בת"ת בקבלת התורה הד' קבלו התור' חרות על הלוחות אלא שקלקלו במעשה העגל:

וד' זינין דעימי' * לפנינו הגי' וזינין: עם הלולב הם ארבע' לקטפא דילון * גירסתינו לקטעא לון: למצוה שיהי' עקירתם מן הקרקע לשם מצוה:

אמאי אנן צריכין לון בחג שיהי' רצוי המים בתפלה או בענין אחר ד' מינין למה. והתייחסם בחג למה. שיהי' בזמן ר"ה וכיוצא. ותירץ לשניהם ואמר הטעם שהוא בחג ולא קודם. מטעם דהא בחג זמנא הוא לשלטאה הוא זמן נודע אל שליטת השרים וא"ת ולמה זמן שליטתם זה ולא זמן אחר וי"ל כי עד יום הכפורים הם עשרה ימים עליונים שאין יניחה לשרים מפני שהם זמן יניק' ודין לימים העליונים. ואחר שדנו למעלה מה יהי' משפט כל שר ושר וקבלתו ומעשהו ונחתם גזר דינם ביום הכפורים יש ד' ימים אחרים להתפשט בד' סטרין ענין גזירות השרים ביום * נ' דצ"ל ומיום א' כו': א' לסכות ואילך עד ז' ימים נכנסים השרים אל היכל המלך לקבל מנת חלקם להנהגת העולם. ונכנסים יום א' י"ד שרים יום ב' נכנסים י"ג שרים וכן כנגדם אנו מקריבים לקדוש' על המזבח ע' פרים. והם פרים מסטרא דפני שור והם על המזבח שהיא קדושה. ולכן ביום זה אנו צריכים ענין זה ולא בזמן אחר. וטעם למה במינים אלו. ובגין לשלטאה עלייהו ויהיו כפויים תחה ידינו ולא נהי' אנחנו נוטלים תמציתם אלא אדרב' הם נוטלים תמציתנו. אנו באים ברזא דשמא קדיש' שהם ד' מינים אלו סוד ד' אותיות שבשם י' הדס ה' ערבה ו' לולב ה' אתרוג: וא"ת כיון שהכוונה בשם יהי' ממש בשיר ושבח דבר שירמוז בשם: וי"ל כי כיון שהם שרים תחתונים אנו צריכים דבר גשמי ממש לשלוט עליהם ע"י אלו שהם גדלים בעולם הגשמי. והם רוחניים ואין שר שולט עליהם אלא הב"ה כדפי' בזוהר פ' ואלה שמות. וכן אנחנו האחוזים בשם אין אנו תחתם אלא אדרב' הם תחתינו:

לרצויי לי' לקב"ה הם ג' דברים הא' לרצויי לי' לקב"ה פי' מהדין להפכו אל הרחמים מן השמאל אל הימין. והיינו לרצויי פי' להמשיך בו משך הרצון העליון שהוא מקום הרחמים והרצון. וע"י כל המדות מתלבשות ברצון ורחמי' כנודע. הב' להמשיך שכינתו על ישר' וז"ש ולשלטא' עלייהו ברזא דשמא קדיש' פי' שיהיו ד' אותיות אלו כולם על ישראל. וע"י זה אנו שולטים על השרים לא הם שולטים עלינו וז"ש ולשלטאה עלייהו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' ומה שאמר לישה היינו ל"ג ליה בספרים ישנים: מסכנא דמסכנותא כלומר היא עניה ומקומה עניה שענתות היא כפר של עניים כמבואר שם בפ' ויחי דף ר"ן רמ"ט ב' וכן לקמן: מאי איריא בא להכריח כי ענתות הוא כינוי אל מסכנות שכן כתוב ענתות לך על שדך שכן שלמה לאביתר קראו ענתות ומאי איריא למה קראו כן: אסתלק אביתר בעותרא וא"ת וא"כ למה קראו ענתות שהוא כינוי אל העניות הרי אסתלק בעותרא ובכלא וי"ל כי בתחלתו כשהי' דוד בורח משאול היה עני מדולדל ודוד המלך היה זוכה בו [מוהר"ר צמ"ח כנז' בדף רמ"ט ב' פ' ויחי ע"ש] ואפי' שאח"כ היה עשיר היה עושה עצמו עני כך פרשי לה בפ' ויחי בדף הנזכר ולכן א"ל שלמה ענתות לך על שדך כלומר אתה (מוהר"ר צמ"ח נ"ל עתה) שאתה עושה עצמך עני לך על שדך. אמאי קרי ליה שלמה הכי כלומר סוף סוף לא היה לו לשלמה שהיה חסיד לקראו בלשון זה שהוא דרך לעג וז"ש אמאי קרי ליה שלמה הכי ותירץ.

ביומך. הוה אבא במסכנו כלומר מה שקראו ענתות לאו כמה דס"ד עד השתא אלא ביומך הוה במסכנו ולהיות שבימיו היה דוד במסכנו קראו ענתות ע"ש עניות אביו ולכן אמר אלא שהוא עוקר הקס"ד. והשתא לך על שדך כלומר השתא שאני עשיר וקיימא סיהרא באשלמותא לך על שדך כי אין ראוי מי ששמש בימי העוני ישמש בימי העושר דהא נפקא סיהרא ממסכנו ועאלת לעותרא וז"ש והשתא. אמאי איקרי אביתר ענתות כלומר הניחא שכינוי ענתות אינו אלא על שהיה אביו במסכנו אבל סוף סוף מה לו לאביתר שיכונה העניות של דוד אליו ולא לאחר. אי תימא דהוה מן ענתות ולהיותו מן ענתות שהיו עניים כינה העניות של אביו אל העניים זה א"א דהא כתיב וכו' הא כתיב גרסי' בס"י ול"ג מלת תנינן שלא הקשה לו מכח משנה אלא מכח הפסו' וימלט בן א' גבי כשהרג שאול כל כהני נוב כתי' קרא דא שנמלט בן א' וכו'. ואעפ"י שאמרו דהוא נוב הוא ענתות והוה אתי שפיר שכינה העניו' של אביו אל אבית' שהי' ממקום עניות כנז' עכ"ז לא סבירא ליה דאי טעמא דנוב איקרי ענתות על דאתאבי' קרתא ואתאבידו כהני לא הוה ליה למקרי ליה ענתות אלא אבדון ע"ש שנאבד' העיר וכהניה או כינוי אחר שיהיה מורה הענין יותר מפורש ולא ענתות שאין לו משמעות כלל אלא ודאי דענתות לאו נוב היא אלא כפר א' וכי תימא הדרא קושיא לדוכתה אמאי קרי ליה ענתות בגין וכו': בגין דאמ' וכי התעני' בכל אשר התענ' אבי ענתות והתענית הכל משמעות א' ולכן קראו כן כי הוא מנוב הוה וענתות הוא כינוי אל העוני כדפי': וכי התענית בכל אשר התענה אבי שכל הימים שדוד היה נרדף מפני שאול והיה עני ומדולדל שכן שלח לנבל לאמ' שיתן לו איזה דבר היה הולך עמו אביתר והיה סובל כל אותם הסיגופי' והעוני וכמש"ה אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך וגו':

אמר ר' חייא במסכנותא הוה עלמא מלכות הנקר' עולם כי להיות שלא היה מי שמייחד אותה נמצא' היא לעולם למטה במקומה במקו' העוני שאם היה מי שמייחדה היתה היא עשירה שבהתייחדה עם העשיר ת"ת נמשך לה ממנו העושר:

עד דאתא נח וקריב קרבן וע"י הקרבן אתקריבת ה' בו' שזהו סוד הקרבן כנז' בכמה דוכתי. ואתיישב עלמא ר"ל היה לה נחת רוח והתיישבות:

א"ר יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקא ארעא מזוהמא דנחש כלומר לא היה התיישבות ונחת רוח לפי שלא פסקה הזוהמא דהיינו כינוי אל הדינין: ואתאחידו באילנא דחיי שאז נעשה ייחוד גדול וכל הדינין והמיתה אינם כי חרות על הלוחות חירות ממ"ה וכו' וכדין אתיישב עלמא והיה לה נחת רוח: כיון דחבו כדין אתבדרו וכו' ה"ג: בחגירו מזיינן פירשוהו בפ' פקודי דף רכ"ז וז"ל ועדים הוה רזין דשמא קדיש' דאעטר לון קב"ה ואתנטל מינייהו:

בגין דאתייהיב רשו לנחש לשלטאה כלומר היאך נתנצלו ע"י אחרים ע"י שנתן רשות לנחש לשלטאה נמצא שבאותו רשות ויתנצלו ונתנצלו על ידו: דקבלו מטורא דחורב הוקש' לו בהר חורב היל"ל מאי מהר חורב לז"א דקבלו מטורא דחורב: לא הוה בטיל מותא היינו לבטל המבול ע"י צדקותיו או ע"י תפלותיו. א"נ לבטל המות מכל וכל כי עתה היה העולם חדש ממש:

דעד לא סלקת זוהמא דעלמא פי' עדיין והכונה שאפי' שבימי אנוש עלה אוקינוס והציף שלישו של עולם בכל זה לא נסתלקה ונתבטלה הזוהמא ולכך לא היה יכולת בזכיותיו או בתפלותיו לבטל מעליהם המות: וי"ס דגרסי דעד לא נפקת זוהמ' מעלמא והיא היא. בטרפי אילנא לתתא היינו בכחות סמאל כמבואר בתיקוני' דף נ"ט ואומרו טרפי לפי שיש בקליפ' עצמה תוכיו' ורוחניות שיש בו צד קדושה דהיינו קליפת נוגה ואפי' בזה לא רצו להדבק אלא בכחות חיצונים המתפשטים ומסתעפין לתתא וזהו סוד ויתפרו עלה תאנה שנתלבשו באותם בחינות החיצונות הנקר' עלים. וי"ס שמוסיפים ואומרים בטרפי אילנא לתתא ומתלבשן ברוח מסאב ותו לבתר אוספי למחטי ולמהך בתר יצה"ר כדבקדמית'. ואורייתא קדיש' דאיהי אילנא דחיי אכתי לא נחית לה קב"ה בארעא. ותו דאיהו אמשיך ליה לעלמא לבתר דכתיב וישכר ויתגל והא אתמר והכי פירושו ותו לבתר אוספי למחטי כלומר אילו היו מכשירים מעשיה' מאותו יום והלאה הוה ניחא להקשות למה לא ביטל מהם המות. אבל אחר שכל מה שהיו הולכים היו מוסיפים לחטוא איך היה יכול נח למלטם. וז"ש ותו לבתר אוספי דהיינו אפי' אחר שעבר המבול לא קבלו מוסר והוסיפו לחטוא. ואלמלא השבוע' היו נשטפים פעם אחרת. ונכנסה הפלגה במקו' המבול. ולכן לא היה בו כח למלטם והטעם לפי שאורייתא קדישא דאיהי אילנא דחיי וכו' שאם היה להם תור' היה ספק ביד נח למלטם שאפשר שיהיה ביניהם מי שיעזור זכותו לבל ישטפו. וכן יהיו מלמדים לעם דרך ה' לשישובו. א"נ התורה בעצמ' היתה מגינה עליהם וז"ש דאיהי אילנא דחיי שהיא מטבעה נותנת חיים לעושה * אולי צ"ל למקבלה. : ותו דאיהו אמשיך ליה לעלמא לבתר דהיינו אחר שיצאו ומאחר שאח"כ קלקל. בודאי שלא היה לו כ"כ האמונה וענין לשיתפלל עליהם ויענה. וכמ"ש נח מקטני אמנה היה. דכתיב וישכר ויתגל צקמן נפרש לה בס"ד שהוא מקומו: והא אתמר לקמן דף ע"ג: ואתחזי י"ס דל"ג ליה: ארבע מינין * נ' צ"ל זינין: דלולבי פי' ד' מינין שבלולב. לרצויי על מייא ה"ג וכמרז"ל [סוכה ל"ז] שהנענועים לעורר גשמי ברכה וטללי ברכה ולעצור טללים רעים: אמאי צריכין לון בחג כבר אתערו בהו חברייא בפ' צו דף ל"א: אמר לן מלין חדתין ה"ג. דהא בחג זמנא הוא לשלטאה ע' אומו' שע"י ע' פרים המתקרבי' בחג הם מתגברי' ומתחזקי' כדפי' רז"ל [סוכה נה] וכמ"ש בסמוך ומתברכאן מסטרייהו לפי שהם צורך לעולם. כד"א המי' הזדוני' ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם וכי אית שינים למים אלא אינון ע"א ובגין לשלטא' וכו' ה"ג ופשוט הוא. ברזא דשמא קדישא שכן ארבעה מינין שבלולב הם כנגד ד' אותיות שבשם ב"ה: