אור החמה על ספר הזהר א:קכב

ביאור המלות:

טופסיסא מרבדים:

דקומרא מכסה:

דקולפא עצים: והענין מרבדים אחוזים בעצים ומכסה על העצים מלמעלה כדמות חופה:

גיליון. אמרתו מ' אדנ"י שהיא לבוש לשם הוי"ה ת"ת. וענין בזע עניינו הפירוד ולא לבד היה שפשט לבושו והסיר מעליו אמרתו. דהיינו שלא נתייחדו יחד שם יהו"ד בשם אדנות. אלא בזע פורפירא דיליה פרץ פרץ באותיות אדנות וקרעם לקרעים. דהיינו שנתבטל גם הייחוד של שם אדנ"י שהוא סוד ושמו אחד שאין מדרגות השכינה בעצמ' נקשרות ומיוחדות והיינו הן אראלים צעקו חוצה מלאכי וגומר:

ופקיד ליה וגומר כלו' משפיעו ופוקדו. ולשון צוה הוא כמו לשון מצוה שפי' סוד היחוד כנודע. והיינו צוה ייחדו והאירו מימי קדם שהם ו' קצוות כנודע. ובמקום אחר פי' בזוהר כי ימי קדם הם מלמעלה מהחכמה ורצה בזה כי במקום שהי' משפיעו ומאירו מימי קדם בצעו עתה בגלות:

וביומא דאתחרב וגו' בזע לי' וא"ת למה בצעו אז ולא בדינים אחרים שנעשו בעולם לזה אמר שלא הי' אפשר לבית המקדש ליחרב אם לא בצעו וז"ש בגין דהאי פורפירא יקרא דיליה כבוד החופף בבית המקדש:

ותיקונא דיליה שכל צורת הבית ותכונתו נעשה לרמיזתה. ולכך להורסו צריך קודם לבצוע אמרתו: ואפשר דתיקונא דיליה דקאמר אהדר לקב"ה והכי קאמר יקרא דיליה בין הספירות להתיחד עמה ואין לו תיקון זולתה. ויקרא דא היינו כבוד מהחכמה. ותיקונא היינו כונן שמים בתבונה מהבינה ודאי. ואין לת"ת יניקה מי"ה אלא בהתייחד ו"ה בענין שגם לת"ת נמשך חלול כבוד:

הה"ד עשה ה' אשר זמם. שהי' ירא שלא יהיה כן במחשבתו:

מאן יקר ובי מקדשא ופורפירא הכל ענין א' והכל רמז לשכינה:

מסתכל ביה להשפיעו וחביב עליה בסוד אהבה כנודע אל הייחוד:

ויחרב בי מקדשא ויהיה נמשך מזה פירוד לשכינה כי זה תלוי בזה כדפי':

דהוה אתי לגביה. ג' פעמים בשנה יראה וגו':

לביש ההוא פורפירא סוד היחוד:

בקדמיתא יתבא בראש אמיר ולשון אמרתו הוא לשון אמיר לשון רוממות. והענין כי אילן נאה הוא הת"ת והיא עטרה על רישיה המ'. נמצא יתבא בראש אמיר האילן ומאמר זה הוא בספר הבהיר. ובזה היתה נשפעת מימי קדם כדפי' לעיל וז"ש והיה מימי קדם ודאי:

הן אראלים וגומר היינו בזע פורפירא כדפי' לעיל שאין היחוד וקשר אל הנערות הראויות לה שהם ז' היכלות והם בתי בראי ג"כ בוכים כולם:

היינו בזמנא דאתחריב וגו' קשיא ליה כי ענין זה אינו דוקא בזמן שנחרב הבית. אלא ג"כ בכל עת שהוא עושה דין ברשעים כדתנינן דלית חדווא וגומר כדלקמן. וא"כ נמצא דבזע פורפיר' דקאמר או יהיה בכל עת שיהיה דין. או לא יהיה ג"כ עתה. לזה אמר כי אדרבא בעת שעוש' דין יש יחוד למדה זו שהיא מתרוממת עם בעלה ע"י מעשה הדין. וז"ש אבל בזמנא וגו' וזהו ובאבוד רשעי רנה כדפי'. ומאי דקשיא לך הא תנינן לא קשה מידי דהיינו כאשר אין מדת הדין צודקת בכל כחותיה שאז אין הת"ת מסכים עמה בדין ההוא ולכך אין יחוד גמור. ואין רנה. וזהו כדין לית חדוה:

דמשתתפי בהדייהו דישראל. ואין עניינם תלוי עד שתמלא סאתם של המרעים אלא הדבר תלוי בתשובתם. ומצרים יוכיחו כי היה להם ד' מאות שנה. ומפני שישראל נתעוררו בתשובה מיד ספו כרגע עם היות שלא נתמלא סאתם של אומות:

ארבעים לאלקאה וגומר הענין שהאדם נברא מד' יסודות והם נגד ד' אותיות שבשם י' מים ה' אש ו' רוח ה' עפר וכל א' כלולה מעשר לכך הם מ' ולפי' המכות היו ארבעים והיו חסר חד. מפני שהם ל"ט קללות שבהם נתקללו אד"ם חו"ה נח"ש אר"ץ. והארץ לא היה לה כי אם ט' קללות כי סטרא דשמאלא לא סלקא מ' שלמות אלא חסר חד. כי אחד הוא הכתר שמצדו אין חצונים והוא האחד השלם ה' למבול ישב דלא אזיל עם דינא אבל היו י"ג י"ג י"ג כדפי' במשנה במסכת מכות [דף כ"ב] דהיינו מלכות עם קו החסד יסוד המים [ג'] שהם חח"נ. ומלכות עם קו הדין (שהם) יסוד האש. ג' שהם בג"ה. ומלכות עם קו הרחמים ג' יסוד הרוח שהם דת"י. ולפי' הם ג' של עפר במים וג' של עפר באש וג' של עפר ברוח היינו ג' פעמים י"ג. והם סוד ג' שמות שהם מלך מלך ימלוך כנודע שהם ב' חג"ת * נ' דצ"ל ברג"ת: והיינו ג' דיינים הא' ת"ת תורה קורא הפסוקים. הב' בגבורה אומר הכה. הג' חסד אומר והוא רחום מונה שלא יוסיף להכות לרחם עליו: שליח ב"ד * שליח ב"ד מ' מכה כו': מכה והם עשר נגד כל א' מהדיינים וט' לשליח ב"ד ג' משתתף בכל דיין ודיין ולפי' י"ג לימין י"ג לשמאל י"ג לפניו ת"ת:

ובירוש' דרך אחרת דהיינו עשר לימין אדם. עשר לשמאל חוה עשר לנחש חוט השדרה תשעה לארץ לפניו המביט לארץ ואין אנו צריכים אלא דרך המשנה כדפי' כי העיקר הוא לייחד הארץ עם השלשה על הדרך שפירשנו דהיינו י"ג י"ג י"ג כי תשעה של ארץ לכפרתה נוטל אדם ג' מהם וחוה ג' מהם ונחש ג' מהם וארץ יוצאת מקללותיה. ואחר שקבל ל"ט נתכפר והרי האחד שנשאר שלא קבל הוא פן יוסיף בסוד המוסיף שהוא האחד המייחד והוא שורה על המ' בסוד כתר שבה והוא להשפיע בה ברכות לתקן הקללות. לכן לא יוסיף פן יוסיף ונמצא סוד המוסיף ח"ו מקלקל לכך אין לחצונים אלא ל"ט: ולהיות האדם נברא מארבעים קדושים היחוד הקדושים צריך להלקות לתקן מה שפגם בהם וז"ש בגין דבר נש מד' סטרי עלמא אתברי. וא"ת הא תינח כאשר המלקות לתקן כדפי' אמנם כאן היה ממש להעבירם מן העולם ואין להם כפרה א"כ מאי ארבעים דלא שייך בהו הכי. לזה אמר ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי בעלמא כדי לבטל תכונתם ושורשם ולבטל הרכבתם מד' יסודות העליונים הוצרך להעביר ולגלגל עליהם מ' יום שבזה נמחו ד' יסודם. והשתא ניחא דלא הוו ל"ט הענין ארבעים * נ' צ"ל במנין כו' כמנין המלקות: חסר א' כענין המלקות ממש משום דהתם לא יוסיף כדי שישאר המוסיף לתקן. אמנם כאן שהי' ביטולם מכל וכל כל ארבעים הסכימו לרעתם. דהיינו ארבעים יום מדת יום מדת לילה מ' לילה. ואל תשיבני מדלקמן דקאמר ה' למבול ישב ישב ולא אתא עם דינא. דאדרבה זה הי' הסכמתו שאם היה בא היה פועל רחמיו אמנם הסתלקו גרם שנפעל הדין בחזקה והיינו ההסכמה. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כתב רבי אלעזר אזל לגביה דרבי יוסי וכו' אתקין ליה ה"ג: תופסיתא דקומרא נראה כפי הענין הם מצעות חשובות של משי ורקמה שיושבים עליהם הפחות והסגנים: אפשר דשמעת מאביך וכו' הוקשה לו בכתוב תלת חד עשה ה' אשר זמם וכי מלכא חשיב קודם לאבאשא לבנוי כדלקמן. ב' בצע אמרתו מה פתרונו אם בצע ר"ל השלי' כמו והיה כי יבצע ה' כדפי' המפרשים. ואמרתו ר"ל אמירתו ודבורו היל"ל אמרתו בחירק ולא בסגול. ואם נאמר בצע מלשון מדלה תבצעני שהוא לשון בציעה וחתיכ' אינו צודק גבי אמרתו וכן נמי א"א לפרשו כמו מה בצע. ג' אשר צוה מימי קדם מאי קאמר: דבצע פורפירא דיליה ר"ל קרע את לבושו וכן פי' הערוך אדרת שנער פורפיר בבלא'. דהיינו המלכות והקריעה דשייך בה היינו ירידת בחינה מבחינותיה אשר למעלה במקומה קרי קריעה. שקודם החרבן היו כל נצוצי השכינה כאחד אבל עתה אחר החרבן הוצרך לרדת ניצוץ ממנה בתוך הגלות ובתוך הקליפות. נמצאת כביכול קריעה לשנים. פקיד לה מאינון יומי קדמאי פקיד שתהיה נזונת ונשפעת מימי קדם ו' קצוות שקדמו לכל המציאות א"נ ימי קדם הם י"ג תיקוני דיקנא דאריך כנז' באדרא דף קל"ד והיא נזונת מהם: יקרא דיליה בסוד ובהיכלו כלו אומר כבוד כנז' בפ' פנחס דף ר"נ בענין קידוש החדש וכן נק' כבוד כאומ' כי מלא כבוד ה' את בית ה': ותיקונא דיליה כי כל השרוי בלא אשה אינו אדם ולא אתתקן: א"ל חמוי עשה ה' אשר זמם ה"ג ופי' ר' אלעזר לא חש לתרץ כי אם הקושיא העצמית ובתירוצה חשב שכבר הבין חמיו. והוא לא הבין עדין כי הוה ס"ד שהם ב' דברי' א' עשה ה' אשר זמ' וא' בצע אמרתו ונתתרץ לו א' והוקשה לו האחרת. עד שחזר ליישב בדרך משל ומליצה שהכל א': הוה לביש ההוא פורפירא היה מתייחד עם המ' והיו מתלבשים ד' בגדי לבן בד' בגדי זהב כנז' בתיקונים דהיינו ד' אותיות ההויה בד' אותיו' אדני וה' בהיכל קדשו: האי אמרתו וכו' עד וגומר אינו מהזוהר כי אם מספר הבהיר כך שמעתי גם בפקודין איתא כי האי גוונא על פסוק נפלה עטרת ראשנו: ונר' לומר שהכניסוהו כאן בין הדבקים לפרש מציאות הקריעה הנז' דקאמר בזע פורפירו באיזו בחינה קרינן בה אתבזע. וה"פ בקדמיתא פי' קוד' החרבן יתבא בראש אמיר פי' אמיר הוא ענף גבוה שבכל האילן והוא משל אל הת"ת שעולה בסוד הדעת. ושם היתה המלכות בסוד אשת חיל עטרת בעלה וז"ש והא אתערו עטרה לרישא ה"ג כלומר והא אתערו חבריא בדרוש זה שהיא עטרת לרישא דת"ת: ואילן נאה לפניו שבהיותה עטרת בעלה תגא דס"ת נמצאת אילן נאה שהוא הת"ת לפניו למטה ממנו על דרך ריש לקיש הוה יתיב קמיה דר' יוחנן על שהיה תלמידו ולמטה ממנו קריה ליה לפניו. א"נ אילן נאה היינו היסוד דאיקרי יפה נוף וגו' היה לפניו כלומר למטה ממנה כנזכר: ואיהי מימי קדם כי בהיותה אז בסוד אשת חיל עטרת בעלה היתה נשפעת ונזונית מימי קדם כדפי': וכדין כלומר ועתה אחר החרבן עציבו קמיה וכו' כלומר ירדה במקום העצבון והדאגה וז"ש בבתי בראי בר מהיכלין כנזכר בתיקונים דף י"ו וכ"ב וזהו חוצה: קמי דקב"ה ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד ה"ג: או עד דלא אשתלים ה"ג: לית חדוה קמיה על דאתאבידו וכו' אלא אינון גרמין ביש לגרמייהו דהא לא עביד בהו דינא וכו' ה"ג: כימי יהושפט וכן כלהו דהא וכו' ה"ג: כי לימים עוד שבעה וגו' לכל חד עשרה א"ל האי קרא דכתיב ותשחת וגו' ה"ג עכ"ל הרא"ג: