אור החמה על ספר הזהר א:קכא

א"ר יצחק * לפנינו הגי' ר' חזקי': וכי היך יכלין למעבד תולדות וגו' תימה וכי לא שמע מימיו שהנשמות מזדווגות בג"ע. ועוד והרי למעלה הת"ת ומ' מתייחדים ומולידים נשמות וע"ד זה אפשר שיהי' באדם וחוה. ועוד מצות פרו ורבו קודם החטא מה הכוונה בה. ולכאורה נראה שצדקו דברי ר' יצחק מז"ל בגמרא [יומא סט] שהתפללו אנשי כנסת הגדולה על היצה"ר ולא מצאו ביצה וגומר. נראה שעיקר פריה ורביה תלוי ביצה"ר:

לכן נ"ל שכאשר יאמר יחוד ברוחניים אינו רק הארה זה בזה עד יתקשרו הרוחניים ויתייחדו. וכן למעלה היחוד הוא היות הת"ת עילה למ' וישפיע העילה בעלול רבוי האור וההשגה. עד יתקרבו זה אל זה בהשגתם והשגחתם המאציל בהם עד שיעור לא יושג ויתעשה אז מייחודם זה הויה נמשכת בכח א"ס השופע בהם ע"י אותם האמצעים שהם ג' ראשונות הנשמה ההיא. שזהו הנרצה בזווג ת"ת ומלכות. וענין זה נדמה שיהיה סוד זווג הנשמות בג"ע כי מקרה השורש יקרה אל הענף ואחר שהשכינה ענפיה העצמיים הם הנשמות הנקבות והת"ת ענפיו העצמיים הם הנשמות הזכרים. כאשר יתייחדו ת"ת ומלכות יתייחדו ענפיהם ולא שיולידו כל זכר ונקבה נשמה אחת. אמנם הענין כי יוכללו הנשמות הזכרים בת"ת ונשמות הנקבות במ'. וכמו שיתייחדו ת"ת ומ' כן יתייחדו הזכרים והנקבות. ונודע כי זווגם גורם נשמה דוקא בסוד נקודת ציון לבד ושאר הבחינות נהנות באור מתוק אבל לא שכל בחינה ובחינה יוליד לעצמה נשמה א'. ולא אכחיש שכל א' וא' מהנשמות יתן חלק בנשמה ההיא כדמיון אברי הגוף הזכר שהם מתייחדים באברי הנקבה. ונהנים מהזווג ההוא ויתן כל א' חלקו בהויה ההיא כי הזרע כלול מכל האברים. ועכ"ז לא תתעבר הנקבה אלא בעובר א' וע"ד זה יהיה לזווג הנשמות שהם ודאי בחינות זכרים ונקבות כדפי': וע"ד זה היה יחוד אדם וחוה בג"ע כי היה ייחודם בדקות ורוחניות להמשיך ההויות הדקות בסוד ייחוד הנשמות או קרוב אליו לא פגישת גשם בגשם שהוא דבר בלתי מתקבל:

ודע כי ישראל לא נתבטל מהם יצה"ר מכל וכל שאם לא תאמר כן על איזה צד חטאו בעגל אם לא ע"י יצה"ר. אמנם ישראל הוו בקבלת התורה בינוניים פסקה זוהמתם דהיינו פגם אדם הא'. ונשארו כך תלויים ועומדים עד שיקבלו תורה שבע"פ ויזדככו מעט מעט ויכנסו לארץ. ושם יחזור הדבר לכשהיה אדם הא' קודם שחטא. והם החזירו העולם ע"י מעשה העגל לכמו שהי' אחר חטא אדם הא':

והנה ר' אבא אמר בריש דבריו שאם זכה אדם הא' היה מוליד בג"ע להוציא החוצה כדפי'. ולזה הקשה ר' יצחק כי דבר זה בלתי אפשר כי אין דרך לייחוד אלא על שני דרכים או בהיותם רוחניים ויולידו ברוחניות. או בהיותם גשמיים ויולידו ביצה"ר. אמנם אחר שנתגשם ויולד בלא יצה"ר א"א כדברי הגמרא שזכרנו וז"ש וכי היך יכלין למעבד תולדין תמן. כי אותה הדקות א"א שכבר נגשמו כדכתיב ותפקחנה עיני שניהם וגומר. וא"ת תולדות גשמיות לא היה אפשר תדע כי למה שהי' עונו בענין דאמשיך עלי' יצה"ר וחטא עם היות שנתגשם לא ימות ולא יוליד וימצא קיים באיש לעולם. וז"ש אתקיים איהו בעלמא בלחודוי ולא יעביד תולדות מפני שיצה"ר אין בו להוליד. והויות דקות אין בו כח כי כבר נתגשם וישאר בטל עד שהיה הב"ה נותן דרך לתולדות כפי חכמתו כגוונא דא ישראל וגומר. וא"כ איך אמרת שאחר שנתגשם יוליד שם להוציא החוצה זה א"א כדפי':

והשיבו ר' אבא ואמר אלמלא דחב אדם לא עביד תולדות כגוונא דא גשמיות. דודאי צדקת באומרך כי גשמי א"א אלא ע"י יצה"ר. ומה שאמרתי אם הי' מוליד בג"ע הוא ע"ד זה. אבל אם יוליד שם קודם חטאו שלא יחטא עד יעבור עליו זמן מה אחר בריאתו. בענין שיוליד שם קודם חטאו כי אז הם תולדות של קיום אף אם יגורשו מג"ע. וז"ש אלמלא לא חב אדם ולא אתרך מגנתא דעדן עביד תולדין מסטרא דרוח קודשא בסוד זווג הרוחניים הדקים קדישין כמלאכי עילאי. ואף אם אח"כ יגורש הוא ויגורשו עמו מפני עונו עכ"ז קיומם לא יתבטל לעולם. וז"ש כיון דחטא ואוליד בנין לבר וגו' כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:

וירא אלי"ם וגו' קשיא ליה אם העיקר השחתת הארץ לימא וירא אלי"ם את הארץ והנה נשחתה ולסגי. ואם עיקר השחתת בשר לימא וירא אלי"ם כי השחית כל בשר את דרכו וגומר ואם שניהם לימא וירא אלי"ם את הארץ והנה נשחתה והשחית כל בשר וגומר. לזה פי' שאינם ב' חלוקות אלא שניהם יחד. וזו נתינת טעם לזו וסבת נתינת טעם הוא כמה דאתמר. ואפשר במאי דמפרש לקמיה:

זכאין נשמרין מסור מרע:

ונטרין * אולי נשמט מכאן תיבות בועשה טוב: כי סור מרע לא יספיק ואם אינן זכאין עבירה מכבה מצוה ולכך צריך שתיהן:

ארעא אתתקפת הכוונה באו' ארעא בכל הסוג' לאו דוקא ארעא גשמית. ולא שכינה שהרי אמר דשכינתא שריא על ארעא. אמנם הכוונה על מציאות כח הארץ הכולל כל הכחות והכח ההוא משכן ובסיס לשכינה. והיא הנקראת ארץ ואתתקפת ר"ל שיש לה חוזק לשאול שפעה לפעול טבעה לתחתונים. והשכינה עליה:

וכל חידו היינו רבוי שפעה בשמחה לתחתונים. כי שמחת בעלי הטבע להיות טבעם שלם. המשל בזה שר הממונה על החטין בהיות זמן שהחטין נזרעין עד שנקצרין ו' חדשים משמש בשמחה ופועל. אבל אחר זמן קצירתו שאז אינו משמש הוא עטוי ואינו בשמחה. וע"ד זה לכל ולזה אמר כי בהיות הארץ פועלת טבעה דהיינו שתתן את יבולה היא בחדו:

מ"ט בגין. כלו' מה הנאה לארץ הטבעית בכשרון המעשים והיאך היא שמחתה. ופי' בגין דשכינתא שריא על ארעא ונודע כי שמחת הרוחניים בקורבתם אל סבתם ולפי' בהמשיך ישראל השכינה למטה בלי ספק כי הארץ הטבעית מתקרבת אל סבתה ואז היא בחדו:

וא"ת מה שמחת הארץ פוגמים העליונים * אצ"ל פועלת בעליונים: לז"א וכדין כולא עילא ותתא בחדוה. והטעם כי בהיות השכינה בתחתונים לוקטת מצות התחתונים בסוד מיין נוקבין. השפע מתרבה והוא הנאת העליונים ותחתונים ברבוי השפע ואור בכל:

מחבלאן אורחייהו. קודם בדברים קטנים עון דאדם דש בעקביו דהיינו השחתת הדרך באותם העונות. ואח"כ משחיתים יותר שאינם מקיימין מצות עשה והיינו ולא נטרין פקודי אורייתא. ואח"כ עוברים על לא תעשה וז"ש וחטאן קמי מאריהון:

כדין כ"ב יכול. מאי כ"ב יכול פשיטא. אלא הכוונה שהיא אינה רוצה ללכת והם דוחים אותה. ועוד לומר שהיא מצמצמת שכינת' מן התחתונים:

ואשתארת ארעא מחבלא כי כיון שאינה דבקה בסבתה אין לך השחתה גדולה מזו. וז"ש דהא שכינתא וגומר ופי' טעם פירוד בין עילה ועלול יור' פגם. ואמר מ"ט וגו' ותירץ בגין דשריא [וגו'] וזה אינו נכנס אלא בין פירוד וחיבור:

יכול אף ארעא דישראל כן. הן אמת שא"י עדיפא משאר ארעאן בעת שלום. אמנם בעת דין שמא תהי' שוה לשאר ארצות:

והא תנינן וכיון שבעת שלום אין בה ממנא. א"כ ראוי שגם בעת חירום תהי' עודפת על שאר ארצות:

ת"ח בארעא דישראל הכי הוא בשעת שלום. ועכ"ז בשעת דין וחירום נכנס. אמנם לפי שעה לבד אבל בשאר ארצות יכנס לזמן רב. והמשל בזה בא"י לא יעמוד אלא כדי מעשה העונש אבל בחו"ל כיון שהוא שעת חירום משכן * אצ"ל משהה: עצמו שם עם היות שכבר עשה מעשה:

עשה ה' אשר זמם וגומר הכוונה ודאי כי הרעה נפעל ע"י הרעים. אמנם החילוק בין א"י לח"ל הוא כי בא"י הב"ה עם המחבל כדי שלא יעשה יותר מצויו. וז"ש עשה ה' אשר זמם כי אתה עשית כיון שהיית עם המחבל ועושה ע"פ צוויך. ואין לומר שלא נכנס כלל המחבל שאינו. אמנם בחו"ל שכינה מסתלקת והמחבל עושה מה שעושה בשעה שנצטווה:

נשחתה ודאי כמה דאתמר שהשחתתה של א"י היא בהיות הדין נפעל בה ולא סילוק שכינה כדפי' בח"ל. ובח"ל נשחתה יהי' על הדרך ההוא כדפי':

הכי נמי. לטב * לטב הי' גירסתו: וגו' הכוונה להוכיח שגם לטובה הארץ בעצמה היא חדאת בעובדין טבין. ודבר זה אין בו ראיה מן הפסוק כי בשלמא לביש כתיב וירא אלי"ם את הארץ אמנם לטב לא כתיב וירא אלי"ם את הארץ אלא וירא אלי"ם את מעשיהם. לזה הוכיח כל א' מחבירו ושתיהם מן השכינה כדמפרש ואזיל והוכיח הטוב מן הרע ואמר וירא אלי"ם את הארץ והנה נשחתה הכוונה הארץ עצמה וכמבואר וז"ש נשחתה ודאי כלו' בזה אין ספק שפי' שממש הארץ נשחתה בעצמה כדאתמר. אמנם לטוב צריך הכרח וז"ש הכי נמי לטב הארץ בעצמה היא מתתקנת. וירא אלי"ם את מעשיהם ועם היות שלא אמר הכתוב וירא אלי"ם את הארץ והנה הוטבה כי שבו מדרכם עכ"ז בלי ספק הפי' יהיה כך תדע דהא כדין ארעא כשהיא בעל מעשים טובים קראת לעילא כדי שישפעו'. וסלקא בסליקו עילאה כדי שישפעוה הכוונה שהיא מזדככת ומתקרבת אל סבתה כדפי' ומקשט' אנפהא והיינו אל השכינה כי דבר זה נאות אליה. והיינו דקאמר הכי נמי ארעא דהא גדלת בנין זכאין למלכא שהוא הת"ת ומן הארץ העליונה מ' יש להוכיח לסתם הארץ התחתונה ובמלכות לביש שלא נתבאר פי' ואמר והכא דלא תבו דרא דטופנא מה כתיב וירא אלי"ם את הארץ והנה נשחתה כאתתא דאסתאבת ואסחרת אנפהא וגו' דהיינו שאין לה מעשים טובים אל הזווג והיא אז מקבלת מן השמאל להשפיע החוצה. ולכך היא אסתאבית והיינו פירסה נדה דאמרן בכמה דוכתי. וענין זה למלכות מיד בהעדר מעשים טובים והיות מעשים רעים. וכן למטה בארץ התחתונה:

ובזמנא דסגיאו חובי בני נשא באתגליא וגו' כלו' כשעוד הוסיפו לחטוא בגלוי. אז הארץ הנזכרת העליונה מ' והתחתונה כמשמעו. שויאת אנפהא כנוקבא דלית לה כסופא מכולא. והיינו אחר שהיא מתעוררת לדין בעולם להרוג הרג רב לנקום נקם. ובארץ התחתונה כתיב והארץ חנפה תחת יושביה כזונה מופקרת ממש. והיינו בהיות מעשה התחתונים בגלוי ועל זו נאמר והנה נשחתה והטעם כי השחית כל בשר בגלוי. דהיינו את דרכו על הארץ לפני הכל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כתב אלמלא דחבו ישראל בעגלא ואמשיכו עלייהו ה"ג: ואי אפשר לון לאתקיימא דסטר' אחרא אתערב בהון אבל וכו' ה"ג: כגוונא דלעילא ולא הוה אשתכח בהו יצה"ר כיון דחטא וכו' ה"ג: ולא זכה לאפקא לון מתמן הכונ' שאדם הוליד בנים בג"ע כמ"ש ז"ל עלו למטה שנים וירדו ז'. * במדרש רבה פ' כ"ב ובסנהדרין ל"ח איתא וירדו ד': והיו נעשים ברוחניות אח"כ כשחטא אדם לא היה יכול להוציאם משם לפי שהם היו רוחניים ולא היו יכולים לצאת לעולם הגשמי. לכך הוצרך אח"כ לידע את אשתו כמ"ש וידע אדם את חוה אשתו. * כלשון הזה ליתא בקרא וע"ש. וע' בפי' הרמ"ק ז"ל ודו"ק: ועשה להם גופים גשמיים ונתלבשו באותם גופים וז"ש ולא זכה לאפקא לון לעלמא. ממורי נר"ו. אפי' לאשתרשא בעלמא דא כלומר להיות להם בעה"ז שורש וענף ובנים אחריהם. אלא כלם נשטפו במבול הם ובניהם וכל אשר להם:

עד דאתא נח דאיהו צדיק ועאל וכו' ומתמן אתבדרו כלומר אפי' שחטאו לא נמחו מן העולם כראשונים אלא אתבדרו והיינו דור הפלגה שכיון שיצאו התולדות הראשונים מגו תיבה. הועיל להם שלא נמחו אלא אתבדרו:

וירא אלהים את הארץ וגו' אמאי נשחתה כלומר בשלמא בני אדם שפיר שנשחתו אבל הארץ מאי השחתה שייך בה: בגין כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ר"ל שהיו משחיתי' את זרעם ושופכי' אותו על הארץ נמצאת הארץ ממש נשחתה ונטמאה. ולכך ג' טפחים של מחרישה נטשטשה כדי להמחות אותה טומאה שנבלעה בה. והכי מבוא' לקמן ריש דף ס"ב ע"ש וכדלקמן בסמוך ואשתארת ארעא מחבלא וכו':

לטב בגין דלא אתמסרא תחות שאר ממנן ה"ג כלומר להיות שהקב"ה שולט עלה אינו נכנס בתחומה שום ממנא. ובזה כל דיירי עלמא שהם כל ע' אומות המתגאים ומתנשאים לאמר אני אמלוך ואני גדול ממך. יכספון מעובדייהו שכשיגיעו לשלוט על הארץ הקדושה יבושו ויחתו מגבורתה ולא יוכלו לה: בגין דלא יחדון כלומ' שלא יקבלו שמחה כדרך מלך א' שכובש מדינה ששש ושמח בכבישתו. אלא קודם שיכבשוה הקב"ה משפילה עדי ארץ יגיענה עד עפר כמרז"ל שבכל יום היתה חומת ירושלם נבלעת במקומה כמה טפחי'. וכן מרז"ל על ממרום שלח אש וגומר ששלח הקב"ה ד' מלאכים ועמדו על ד' זויות החומה וזרקו האש. וכן אמרו עמא קטילא קטלת וכו' הכל כדי שלא ישמחו בכבישתה כדלקמן: ואי לאו שלטין אינון ממנן לא אתחרב בי מקדש' כי ברקיע יש פתחים ומקומות לכל ע' שרים והמקום של כל שר ושר הוא מוגבל מכאן ועד כאן. ומשם והלאה לא שלטא אפי' כמלא נימא ואין שום א' נכנס בתחומו של חבירו. בר כד אתייהיב ליה רשו לשלטא' חד על חבריה כדין שלטין מלכי די בארעא חד על חבריה. ובאמצע כלהו רקיעים יש פתח אחד שנקרא גב"ילון ותחת פתח זה יש שבעין פתחין. וע' שרים עומדים מרחוק אלפים אמה שאינן מתקרבים אל הפתח הזה. והפתח הזה עולה למעלה למעלה עד כסא הכבוד. ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיע עד תרעא דפתחא דאיקרי מג"דון דתמן איהו סיומא דרקיע' דתחומא דארץ ישר' וכו' כמבואר בפ' ויקהל דף רט. נר' שאינן שולטין ברקיע שנגד א"י שום שר ומאחר שאני רואה שיכלו ליכנס בשערי ירושלם ודאי שלטו למעלה ונכנסו בתוך תחום אותו הפתח. והיך אמרת דקב"ה שליט עלה הן לטב הן לביש:

ת"ח כתיב כי אתה עשית כלומר לעולם אימא לך דלא שלטו עלה ולא נכנסו בתחום הפתח שברקיע שעל ארץ ישראל. ועכ"ז יכלו השונאים להחריבה כי אתה עשית עשה ה' אשר זמם: הכי נמי לטב וירא אלהים את מעשיהם וגומר דהא כדין ארעא קראת לעילא וסלקא בסליקו עילאה ומקשטא אנפהא כנוקבא דמקשטא לגבי דכורא. הכי נמי ארעא דהא גדלת בנין זכאין למלכא והכא דלא תבו דרא דטופנא מה כתיב וירא אלהים וגומר ה"ג ופשוט הוא עכ"ל הרא"ג: