אור החמה על ספר הזהר א:יב

דרגא דכולא ביה היינו בינה שהיא כוללת כל האצילות ומקבצת אותו ממקום למעלה מהחכמה והיינו א"ל הנזכר בסוף מלה וז"ש וכניש בגויה מגו נהורא עילא' ובגופא דהאי אילנא וגו' דהיינו הת"ת גוף ודאי ליסוד קיימין כל עלמין מציאותם בת"ת וכולם כלולים בו וע"י שורש מציאותם שבו כל חילין קדישין מניה אתזנו והיינו שכל שפע היסוד מהת"ת כנז' בענין שאצילותם והנהגת' מהיסוד כנז' ומזונם וקיומם מהת"ת תרי מקדשין וגו' דהיינו רוחניות שני הבתים סוד ה' עילאה וה' תתאה כנז' בזוהר קיימי בגיניה שע"י הת"ת משפיעם שפע קיום: ואתזנו דהיינו שפע מזונם: והורה על דרך חורבנו ואמ' כיון דאיהו אסתלק היינו סילוק היסוד מהמ' בסוד הו"י או"י כנז' בפ' אחרי מות אחר שהוא מסתלק גם מהספי' מסתלק השפע לסיבת העדר השפעתם למטה והיינו ו"י כנז' שם וז"ש ונגידו דהוה נגיד מלעילא על הת"ת להשפיע אתמנע ולפי שהוא המעמיד והמקיים וסלוקו גורם ביטול כביכו"ל הוא הכה לון וחרב וגו':

וכורסייא קדישא שהיא המ' שכסא שלה המקדש נחרב נפלה לארץ לעפר: והכריח כל הנדרש בפ' והוא הכה וגו' מפסוק ואני בתוך הגולה ופי' ואני מ' בתוך הגולה אמאי פי' לאיזה סבה ופי' ואמר על נהר כבר פי' לסבת נהר שהוא יסוד דנגיד ונפיק והיינו נה"ר כב"ר פירושו היה מקוד' ולא עתה וז"ש דפסיק מימוי ומבועוי דהיינו מקורו מלמעלה ולא אנגיד כדקדמיתא והיינו לשון כבר כנז': והנה בבית ראשון נתמעטה הטובה ולא מכל וכל שנשארה ביניה' חכמה ונבואה אבל בבית שני יבש מכל וכל וז"ש חרב בבית ראשון ויבש בבית שני שהוא יותר:

ובג"כ פי' על ענין מיעוט שפעו וסילוקו נתייחס לו שממש הוא הכה וגו' ופי' הכתוב ואמר תדע לאיזו סיבה נייחס לו שהוא הכה את שני אריאל מפני שבקדמיתא מאב דבשמיא וגו' ועל שם סילוק אותו השפע נייחס לו ענין זה וז"ש דהא בקדמיתא מאב דבשמיא וגו' ועל שם סילוק אותו השפע נייחס לו החרבן כנז' וז"ש אתחריבו בגיניה ובסבתו וכן ראוי שנייחס לו החרבן ממה שאני רואה שנתוסף רעה על רעה שלא היה מניעת הטוב' לבד שא"כ הי' נחרב הבית וישארו יש' על אדמתם בני חורין כמו קודם בנין הבית בימי השופטים ואינו אלא שכל נהורין דהוו בימי קדם נהרין ליש' אתחשכו לזה אני אומר והוא ממש הכה כנז':

ותו הוא ירד והכה את הארי בזמנין קדמאין יר' שפסוק והוא ירד קודם לחרבן קודם בזמן לפסוק והוא הכה וז"ש בזמנין קדמאין לא בעת החורבן אלא קודם חורבנו והכריח כן מלשון הוא ירד דמשמע בזמן המשכו וירידתו וז"ש כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא. וביאר סבת הריגת האריה קודם החרבן ואמ' כי הסבה שהיה המלאך יורד היה לסבה שהיו ישר' רצויים לפני קונם וז"ש הוו קיימין יש' בשלימו דדבחין והיו הקרבנות לכפר לכך היה המלאך יורד לקבל קרבנם אמנ' כאשר גרמו העונות ואין קרבנם של יש' מכפר נהרג המלאך ר"ל שלא היה יורד לקבל:

דיוקנא דחד אריה מצד החסד ששם פני אריה אל הימין כגבר תקיף מצד הגבורה פני שור והוא היה אוריאל פני אדם בעצמו כדמסיק שבלאדן לאו בכלל אדם אמנם אוריאל בכלל אדם דהיינו ג' בחינות אלו על גבי המזבח התחתון במלאך המעלה ריח הקרבן על גבי המזבח העליון מ' דהיינו שמתייחדים ג' אבות במ' כנודע: רביע על טרפיה אכיל קורבנין היינו רוחניות מצות הקרבן העולה ומייחדת ומקרבת הספי' העולה ע"י זה המלאך כדרך שעומדים המלאכי' להעלות תפלתן של יש' כנודע:

וכל כלבין היינו שהקליפות נכנסות בגו נוקבא דתהומא רבא שלא היה להם חלק משפע הייחוד כלל וכמו שסגולת הקרבן לקרב הקדוש' כך סגולתו לרחק הקליפות והיא סגולת המלאך הוא אוריאל לקשר ימין ושמאל בקדוש' ולרחק משם החיצונים כנז' בתיקונים והיינו שאם היה להם עון מקוד' והיה להם אחיזה להתפשט ע"י בעול' היה הקרבן מכפרו והם היו נכנסים ומתטמרין:

כיון דגרמו חובין ולא היה קרבנם רצוי והיה נדחה לכלבים:

איהו נחית סוד ירידת הנהר לתוך הבור: והוא סוד צינור שביסוד המושך כח ודין חצוני הנשפע מהגבור' אל בעלי הדין ומהם לקליפות וז"ש איהו נחית לגו דרגא דלתתא וקטיל לההוא אריה כי כיון שנפתחו מקורי הדין נסתמו מקורי הרחמים והיינו הריגת אוריאל דהיינו סילוק חיותו ושפעו וז"ש דלא בעי למיהב וגו':

לתוך הבור לעינהא וגו' הנה הבור הוא הקליפה אין בו מים אבל נחשים וגו':

כיון דחמאת הכי שהרחמי' נסתמים והדין מתעורר אתתקפת לקטרג עליה' לעורר הדין יותר וז"א אתתקפת: ושדרת לחד כלבא וגו' הענין כי כל דבר שהוא רק מהקדוש' הם תופסים בו והיינו כלבא דנחית למיכל קורבנין להתחזק ע"י:

דלאו איהו בכלל אדם הוא סוד הקדוש' וז"ש רז"ל אתם קרויים אדם וגו':

ביום השלג הענין כי סוד גיהנם של שלג הוא קשה מגיהנם של אש כי הם נדונים מב"ד עליון ברוח צפון גבורה שמגליד את המים שבדרום ונעשה שלג ומסכימין ימין ושמאל אל הדין וז"א כי ביום השלג היינו ביומא דגרמו חובין ודינא אתדן לעילא בענין שימין ושמאל הסכימו להרע והכריח היות שלג דין מפסוק או' לא תירא לביתה משלג פי' המ' לא תירא לביתה שהיא בית יש' משלג שהוא הדין העליון בגין דכל ביתה לבוש שנים ויכיל למסבל הקרירות ברוב החמימות שמתמזג זה עם זה:

ע"כ רזא דקרא ירצ' שהכתוב מדבר ע"ד הסוד ואין סדר הכתוב מהופך כי סדר המדרגות נקט ראשונ' בספי' כנז' אח"כ במלאכים ואח"כ והוא הכה איש מצרי באנשים כפשטו ולא נקט סדר העניינים בזמנם שא"כ סדר הכתוב מהופך כי הכה איש מצרי הוא קודם להוא הכה ארי והוא הכה ארי' קודם להכה ב' אריאל:

ועל דא כתיב בתרי' וגו' יר' לתרץ מה ענין מרע"ה בחורבן בית המקדש ואמר כי כוונת הכתוב להודיענו די בכל זימנא דישראל חבו וגו' יר" אע"ג שמרע"ה חטא עכ"ז חטא יש' גרם לו כדי שיסתלק מרע"ה ומאור המאיר ע"י וז"ש איהו אסתלק יסוד הנמשך מת"ת ומנע מנייהו שאין הברכות נמשכות אלא ע"י ראש צדיק: טבין מצד החסד נהורין מצד הבינה וג' ראשונות:

דא נהורא דההוא נהורא וגו' ירצה נצוץ אור מאור הת"ת ובזכות מרע"ה היה מאיר לישר' ובהסתלקו נסתם אור זה והיה יהושע פני לבנה: ותמן אתייליד וגו' כאו' ותרא אותו כי טוב הוא כדפי' רז"ל דהיינו הכנת האב אל הבן לענין הנשמה הקדוש' ותמן אתרבי היינו מה שהוא מתחנך באור מעט מעט בזמן גידולו כאו' בענין המצרי גם האיש משם גדול מאד וגו' ותמן אסתלק היינו השגה המעלה מכל וכל ולזה ייחס המעלה הזאת בלשון איש מצרי ומה היא המעלה עצמה אמר איש מראה הכוונה על המ' הנק' מראה ואיש לשון בעל כלומר בעלה דמטרוניתא וגו' ואו' בארעא לאפוקי יעקב דהוא בעלה דמטרוניתא בההוא עלמא אמנם מרע"ה בארעא כלומר בהאי עלמא:

דא מטה האלדי"ם יסוד שהוא מטה המתייחד במ' הנק' אלדי"ם כי נמסר ג"כ בידו יכולת להנהיג היסוד לכל אשר יחפוץ והיינו ומטה האלדי"ם בידו להטותו לדין להכות מים לדם ולרחמים להוציא מים מסלע:

ובהאי חב בסלע הורה כי חטא בערך המט' ובערך הסלע וז"ש ובהא חב בסלע והיינו ויך את הסלע בערך המטה במטהו ולסבה זו נענש בשתים נגד מה שחטא במט'. נלקח מידו וז"ש א"ל קב"ה משה לא יהבית לך מטה דילי להאי להופכו לדין אלא לרחמים לא יהא בידך מכאן ולהלאה מיד וירד אליו בשבט שהוא הדין ודאי:

ויהרגהו בחניתו היינו בבחינת הסלע וז"ש על ההוא חובא דמחא בההוא מטה בסלע מת והיינו ויהרגהו ולא עאל וגו' ואתמנע נהורא והיינו ויהרגהו סילוק ניצוץ אור זה מעל יש' והוא ע"י שלא נכנס לארץ החיים שאם הי' נכנס לא הי' אורו מעולם נסתם מישר' כמו שנתבאר במקום אחר. שלשים שנה עילאין הם ג' ראשונו' כלולות כל א' מעשר:

דאיהו נטיל מנהון פי' עתה שנתעלם אורו הוא מקבל מהם ואנגיד מה שמקבל מהעליונות לתתא למ' אל התחתונים אמנם קודם העלם אורו היה הענין מנייהו הוה נטיל ואתקרב פי' הי' מקבל מג' ראשונות בעוד היותו למט' קרוב ומיוחד למ' והיינו מן השלשים דהיינו צריך שיהיו הם ל' דהיינו התפשטותם בעשר עד המ' הכי נכבד ומחבל שפעם למט' אמנם אל השלש' לא בא פי' בבחינת שהם ג' בלתי מתפשטות למט' לא בא פי' לא היה עול' אליהם וז"ש אינון אתיין לגבי' ויהבי לי' ברעותא דלבא הכוונה כי במציאות אשר לו למעל' ברצון באותו השורש הנעלם היו נמשכות למטה להשפיעו וזה מורה על טוב הרצון להשפיע ולא יצטרך לעלות ולתבוע ולשפוך שיחה ורנה עליו: ואע"ג דלא עאל וגו' עם היות שאין הת"ת ממספר הג' אלא הוא מבחינת ז' תחתונות עכ"ז היה להם ענין זה להשפיעו למט' כנז'. וישימהו וגו' היינו סוד המשכת הת"ת בתוך המ' ששם רוח חיוני סוד הרוח העליון ת"ת שוכן בה כנודע:

דלא אתפרש וגו' להורות על תמידות הייחוד הזה כל ימי היות מרע"ה ולא היה לפרקים: מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב:

ובג"כ הוא הכה את שני אריאל וגו' או' הוא הכה אינו חוזר אל קבציאל הנז' שהיא הבינה רק חוזר אל איש חי רב פעלים הנ"ל שהוא היסוד. וביאר כי הוא הכה ב' אריאל מואב והם סוד היכלא שביעאה מז' היכלות המ' הנז' פ' פקודי ושם הוא בית המקדש ראשון ושני עיין שם: וענין הוא הכה וגו' הוא כי ע"י מניעתו מלהשפיע בהם כביכול הוא הכה אותם: ועוד אפשר כי ב' מקדשים אינון בינה ומ'. ות"ת הוא שהחריבן והכוונה כי כאשר גברו העונות לא היה עול' שפע מ"ן ממלכות ובזה נחרב מקדש ראשון כי כל העולמות קיימין במצות יש' ואז נמנע שפע הבינ' למט' ונחרב מקדש שני הוא מ' עכ"ל:

גליון. ולא אנגיד כדבקדמיתא וגו' פי' דורש כבר האמור כאן מלשון כבר היה לעולמים והענין שכבר הי' ועתה נפסק וכן דורש בפ' לך לך דף פ"ה א' ושדרת לחד כלבא וגו' ברמ"ה נדפס בפ' בהר סיני ק"י א': ומה שמי' דההוא אריה אוריאל וגו' צו ל"ב ב' ובלק רי"א א' ולהלן כ"ג ב'. חנית דא מטה וגו' פי' חנית במ"ק י"ח וכן עולה מטה: אלין שלשים שנה עלאין וגו' פי' כח"ב בג' יודין: עכל"ה: