אור החמה על ספר הזהר א:קיט

תוספתא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית לי' תרין רוחין וכו' מצאתי כתוב בס"י מכתיבת יד ז"ל ובס"ה פ' נח ס' ע"א אמר שם בשם תוספת' שכל צדיק וצדיק יש לו ב' רוחות א' לעה"ב וא' לעה"ז. ופי' המאמר כך הוא שהרוח שזוכה בו יום המילה הוא ממדת ת"ת מדתו של יעקב וזהו בחול שירמוז בעה"ז אמנם רוח יתירה שזוכה הצדיק בשבתות ובימים טובים בא ממדת ת"ת מדרגת משה הנק' עה"ב. והוא הנק' בפי המקובלים דעת עכ"ל לעניינינו. ועיין בס' אור הגנוז מ"ש בס"ד:

ות"ח משיעורא דתיבותא וגו' פי' שיעורא דתיבותא עולה ש"ף כיצד ש' אורך ונ' רוחב ול' קומה.

ושדי שהוא רמז ליסוד עם המלה עול' שט"ו ואדנ"י שהוא רמז למלכות השני שמות עולים ש"ף:

גם לפ' משיעורא דתיבותא היותו מועט מחזיק המרובה אם לא מצד היותה דרך רמז אל הספי' העליונות נ"ח ותיבה יסוד ומלכות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו פי' וז"ל דשיעור' דתיבות' אוף הכי נמי כלו' דשיעור תיבת נח יורה היות נרמזת ארון הברית היא שכינתא. ונלע"ד כי הנה התיבה שיעור אמותיה ש"ף כנז' בסמוך וד' אותיות המלה ועם הכוללות הרי שפ"ה וכן שכינה בגי' שפ"ה הרי שבמל' תיבה ואותיותיה ואמותי' רומזות לשכינה עכ"ל:

ר' אלעזר פתח לכו חזו מפעלות אלי"ם וגו' בענין הפסוק הם ב' פסוקים הא' במזמור מ"ו לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. הב' במזמור ס"ו לכו וראו מפעלות אלי"ם נורא עלילה וגו' ויש פסוקים הרבה בזוהר מתחלפים. א' בפ' אם בחקותי ואת משפטי תשמרו דריש משפטי וכתיב מצותי. הב' בפ' בראשית והיה השרב לנוה ודריש והיה השרון לנוה צאן. הג' אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד בפרש' ודריש יהו"ד וכיוצא פסוקים אחרים. ויש אומרים שהיה להם מוחלפת הנסחא כעין שפי' בגמרא ג' ספרים עלו וגו' וזה דוחק גדול. עם היות שבמלא וחסר יש חלוף בספרים אינו קשה כ"כ. כדפי' בגמרא שאין אנו בקיאים במלאים וחסרים כענין והנשיאים נשאם אשימם אשמם מפני שהקריא' אחת. אמנם שינוי קריאה קשה מאד. ולומר שלא היו בקיאים במקרא קשה מאד ח"ו. ולומר שנפל טעות בספרים נוכל לתרץ קצת. אבל לא כל המקומות מפני שדורש המלה בעצמה: והיותר טוב להרכיב שני הפסוקים ולומר שדורש שניהם כא' ובמקצת מקומות אני מתקן הענין. וכאן הרכיב שני הפסוקים הא' לכו וראו מפעלות וגו' והב' לכו חזו. והכוונה שמפעלות ה' אעפ"י שהוא רחמים מתלבש בחזות קשה. ומפעלות אלי"ם אפי' שהוא דין מתלבש במראה רחמים. ולכך שם השמות אפי' לדין ושממון או לטובה. וכאן נורא עלילה שקודם היות הענין העליל נח וקראו בשמו על שם העתיד. וכיוצא יוכל המעיין לתקן בכיוצא מזה:

ר' אלעזר פתח לכו חזו וגו' נראה לומר כי קשר ענין זה הנה הוא במה שפי' לעיל ר' אלעזר. כי נח מבטן אתייליד מהול וגו' וראי' לענין זה כי לא קרא שמו אלא שכינה. ואין הדבר זר כדכתיב אשר שם שמות בארץ כדמפרש ואזיל ובזה יתיישב. האי קרא אתמר ואוקמוה במס' ברכת [דף ז' ע"ב] אבל לכו חזו פי' אפי' למה שפי' הקדמונים קשה דהל"ל ראו מאי חזו ותירץ כי חזו פי' מלשון חזות קשה והענין כי הנבואה אל הנביאים היא להם בא' משני פנים. אם בדרך טבע היינו שיתבודד הנביא ויכין עצמו עד שיושפע עליו שפע נבואה וזו היא נקראת נבואה בלשון הקדש שהיא באה ע"י ההכנות. אמנם משא וחזות הוא השעה צריכה לכך ואף אם אינו מוכן לשעתו. ונק' חזות קשה שבאה בקושי ובמשא שאין שם הכנה וז"ש חזות קשה ודאי. ולכן אמר לכו חזו שמלת חזו הוא תרגום ראו. והענין כי הנבואה שבא' ע"י הכנ' באה שלא ע"י התלבשות ובאה בלשון מראה בלשון הקדש אמנם כאשר באה בלא הכנה כנז' הנה השכינה אז שהיא לשון הקודש מתלבשת בלבוש לשון תרגום שהם מדרגות הדין הקשות. והיינו חזון תרגום ראו מראה מחזה והיינו חזות קשה. והיינו לכו חזו מפעלות אלי"ם פי' היות חזון לנביאים שלא מצד הכנתם אלא פעולות ה': וז"ש בעובדוי דעביד ומה הם פעולותיו. חזו דקב"ה אתגלי נבואה קדישא לבני נשא בלי הכנתם קודם ראוים לדבר והיינו נבואת בני אדם שנותן בפיהם לקרוא שמות על שם העתיד והיינו חזו. שבני אדם יתנבאו ויקראו על שם העתיד בלי היותם מוכנים כדפי'. והכרח הענין אשר שם שמות בארץ פי' שמו מעיד על זה. נ"ח בעת לידתו ועדיין לא זכה אל היסוד. וכן יעקב ע"ש העתיד לעקב את עשו וכן רות על דוד כדפי' בגמ' [ברכות ז].

ושמא גרים. פי' כי חותם הב"ה בשם ההוא (שמו) כמו יהושע וכן יעקב חתמו בפעולה ההיא שהיא הכנה אל המעשה כדי שיוכרח במעשה ההוא ולא ימוט מצדקתו: כתיב ויקרא וגו' אמאי כתיב וגו' כי היל"ל ויקרא את שמו נח ינחמנו וגו' ומשמע כי ינחמנו טעם לשם:

אלא לאמר דא אתתא וגומר פי' נח לאמר יסוד ומלכות. וזה הוא יסוד. שזה מורה דלא מתפרשן דא מן דא הוא נקשר עמה והיינו נ"ח לאמ"ר. והיא נקשרת עמו והיינו לאמ"ר ז"ה. ומלת לאמר משמש לשתים אל הקודם ואל המתאחר. ואו' דא אתתא פי' עצם הנקבה שהיא מ' במקומה ומציאותה ממש:

א"ר יצחק לאמר דא ארעא קדישא וגו'. ר' יצחק פליג אדר' אלעזר דפי' לאמר אתתא שהיא בחינת המלכות עם היסוד ממש. שהוא הברית המייחד הזכר עם הנקבה ועוד פי' לאמר נדרש ב' פעמים ועוד פי' נח יסוד זה יסוד כדפי' וזה דוחק. לכן פי' לאמר דא ארעא קדישא דהיינו בחינת ארץ ושמים שהיא בחינת המ' עם הת"ת וקראה קדישא שהיא מתייחדת עם הקדוש שם בן ד' שמשם היא נקראת קדישא ופי' בת"ת. ואמר זה אמת כדכתיב אמת מארץ תצמח כי קיום ארץ הוא אמת. ומשום דזה עיקרו ביסוד הכריח שהוא בת"ת בגזרה שוה דזה ה' קוינו לו דז"ה הוא הת"ת. ונמצאו לפי זה נח יסוד לאמר מלכות זה ת"ת דהיינו ייחוד ת"ת ומלכות ע"י היסוד:

זכאין צדיקייא דרשימין וגומר דהיינו בחותם היחוד שהוא יהו"ד ואדנ"י ושד"י למהוי רשימין כדי שלא יזקק להם סטרא אחרא להשטינם:

ואראה את אדנ"י וגומר הכוונה כי אין מלת א"ת ואדנ"י שוין כי א"ת היא בחינה תחתונה. ואם ירמוז במלכות סוף סוף אינו כשם אדני שהם ד' אותיות שהם לבוש ד' אותיות יהו"ד. אבל א"ת היא בחינה המורה על היחוד והיא למטה וראיה לזה באו' את אדני דלא חזא אדני ממש אלא א"ת שהוא לבוש אדנ"י. וזה שדקדק באומרו ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה ממש דהיינו ת"ת. והכא את דרגא אחרא פי' לא היסוד אלא מדרגה אחרת ואמר לתתא לרמוז שהיא תחתונה בחינה אחרונה כדפי':

פתח ר' יהודה ואמר טוב איש חונן וגו' טוב איש דא קב"ה ממה שלא אמר איש טוב. שיורה על סתם כל אדם שהוא טוב במעשיו והפך הסדר ואמר טוב איש ודאי מורה על הקב"ה קאמר. ואמר כי הב"ה נק' טוב ובעל הרחמים אף עם היותו איש שמורה על הדין. וז"ש טוב איש שהוא טוב הקב"ה כשנק' * דצ"ל שנקרא: איש ונתן אגב אורחיה טעם אל הדבר כי מדת הרחמים אל הת"ת עיקר והדין במקרה. ולכך מדת טוב לעולם עומדת ואף בזמן הדין. וז"ש טוב איש דא הב"ה דאיקרי טוב כי זה שמו הראוי לו בתמידות וכתיב ה' איש ולא אמר דא קב"ה דאיקרי איש. כי שם איש אינו בתמידות כנזכר אלא כתיב ה' איש מלחמה א"כ נמצא לפי זה כי אומרו טוב ה' לכל היינו כאומרו טוב איש חונן ומלוה. ולזה אמר להאי כל חונן ומלוה והוצרך לומר להאי כל משום דקרא סתם טוב איש חונן ומלוה ולא אמר למאן להכי פי' להאי כל חונן ומלוה דגלי קרא דטוב ה' לכל והיינו טוב איש חונן וגומר. והכוונה על היסוד הנק' כל והוא נק' ג"כ אתר דלית ליה מדיליה כלום כדפי' בר"מ שנק' עני וירצה להאי כל יסוד עני אתר דלית ליה מדיליה כלום חונן ומלוה וחונן לו ומלוה לתת למטה דהאי כל מיניה אתזן כולא ולפיכך נק' כל שהמזון לכל ממנו. יכלכל דבריו במשפט ירצה היסוד יכלכל (כל) דבריו שהם בחינת המלכות הנקראת דבריו. במה שנשפע עליו מלמעלה מכח הת"ת הנק' משפט והוא שליש ביניהם והיינו אומרו דהא ההוא דבר ר"ל מ' עם היותו מקבל מן היסוד לא אתזן אלא במשפט שהוא ת"ת כד"א צדק ומשפט. דהיינו צדק ומשפט שהן מ' ות"ת. כסאך שהיא הבינה מכוננם. ואפשר צדק כמו ושחקים יזלו צדק ומשם היא מכון כסאך שהיא המלכות למטה כסא ולהם ולכל:

ד"א טוב איש דא צדיק וגומר הענין דדחיקא ליה לאידך פי' שלא נזכר בכתוב לכל כדפי'. ולהכי פי' טוב איש דא צדיק זהו בחינת היסוד המעמדת המ' הנק' טוב דכתיב אמרו צדיק כי טוב והשתא ניחא יכלכל דבריו במשפט. אמנם מלת איש דחיקא ליה דלא הוי איש אלא בת"ת ולא ביסוד ולהכי פי' ר' יוסי דא נח דהשתא ניחא תרווייהו כי איש צדיק כי יתייחס מלת איש ליסוד כיון שהכ' קראו איש צדיק כדפי' ר' אלעזר לעיל:

ר' יצחק אמר דא שבחא דשבת. פליג על כולהו משום הני דחקי דקאמר. וגם לפרשו בנח לא נהירא כי אין מלת טוב מדוקדק אלא פירש אותו ביסוד בבחינת תוספת קדושתו בשבת אל הזווג דהשתא שייך ביה טוב משום ההוא תוספת קדושה דסלקא עד אריך דהיינו טוב דזקיף טעמא לעילא * ע' זהר בלק ר"ג א': להודות לה' בז"א ומתמן לנוקבי' וז"ש דפתח בי' טוב דודאי פתיחתו מתמן מהמטיב לכל ונחית לתתא דהיינו איש ולהכי נקט קרא טוב איש ולא איש טוב:

ור' חייא אמר כולא חד וכולהו מלה חדא אמרו. קשה לו כי לפרשו בשבחא דשבת דוקא מאי חונן ומלוה דקאמר דבליל שבת איהי עשירה ואין בה עניות כלל. אמנם פי' ואמר כולא חד והכונה כי אלו התנאים כל חד נד מאוקמתיה דחבריה מצד דוחקי' כדפי' וחשבו שבחינה זו אינה זו וזו אינה זו ולכך הוקשה להם מה שהוקשה. אמנם הוא סבירא ליה שכל הבחינות הנזכרות אינם בחינות שונות כדי שנצטרך כינויים רבים לכנותם. דא"כ יקשה כי הכתוב לא אמר אלא ב' בחינות שהם טוב איש לזה אמר כולא חד הכל בחי' אחד. ואלו התנאים שכל א' נד מאוקמתא דחבריה אינם צריכים דכולהו מלה א' אמרו. ולזה כל ד' הנזכרות נכללות במלת טוב איש דהיינו הת"ת וצדי"ק נ"ח ושבח"א דשבת. והענין כי הכוונה בפסוק טוב איש הוא על בחינת היסוד המזווג המ' עם הת"ת. וע"י הזווג זה הן הנשמות נמשכות למטה בתחתונים. והיינו בחינת נח דכתיב ביה אלה תולדות נח וז"ש ודאעביד תולדות בעלמא ולא בבחינת הנשמות ממש בשבת שאז הם באצילות אלא למטה בעולם התחתון וז"ש ודא עביד תולדות בעלמא כלומר בעולם התחתון. והמשך הנשמות למטה גורם שפע ומזון לעולם ולשלול שאין הכוונה מציאות הנשמות בבחי' תוספת שבת דלא שייך בזה חונן ומלוה כנזכר. אמר תולדות דעלמא מאן אינון שאם הם הנשמות דאצילות לא הל"ל בעלמא דהיינו בעולם התחתון. ולזה אמר אינון נשמתהון דצדיקייא כלומר נשמות הצדיקים הנתנים למטה במקום שהם מצדיקים עצמן בתחתונים שהם הנשמות המתהוות בברי' בימי החול מכח אותם הנשמות דאצילות שהם מזווגא דשבת כי אלו הם פרי עובדוי ר"ל נמשכים מהאצילות שהם עובדוי וגומר כי אלו של בריאה נמשכים המשך השפע דרך חנינה ועל זה אמר טוב יסוד. באותם הנשמות מעמד המ' דהיינו איש והיינו בחינת נח. והם מכח שבחא דשבת והם מכח הת"ת היסוד הנק' טוב כדפי':

ר"ש אמר בשעתא דקב"ה וגומר היינו בעת הזווג שהתעוררות עולה ממעלה למטה * אצ"ל ממטה למעלה כו' ואז הבינה כו'. או יורד מלמעלה למטה כו' והיינו: כנודע והיינו הבינה מעטרת אותו בסוד צאנה וראינה וגומר בסוד השרשים העליונים בעמקי הבינה. והת"ת מתעטר בהם. ופי' מתעטר מלשון חנויות מעוטרות הכוונה מקושטות. והנה העיטור הזה כפול מהעליונים ומהתחתונים. מעילא מהבינה ומתתא כדמסיק וז"ש מעילא מאתר עמיקא דכולא דהיינו בינה דביקה בחכמה. ומתתא הוא מנשמות הצדיקים הזכות והדקות מעולם האצילות. כי שיעור אורם משתרש בתוכיות ועמקי הספי' להתעטר בהם ועתה ע"י העיטור בא לו תוספת חיים והיינו או' כדין אתוסף חיין: ואח"כ יורד השלמות למלכות ואתכליל אתר מקדשא שהיא המלכות בסוד בחינת ג' ראשונות. ואמר אתר מקדשא ולא מקדשא ר"ל מקום הראוי להמציא שם מציאות זה מכל סטרין מכל שש קצוות עליונים שהם למעלה ממנה. ואח"כ ובירא שהם ז' ספירות שבה אתמליא. ואח"כ כל המרכבות כולם שואבות וכל הכחות והיינו וימא אשתלים. וכאשר נתפשט השפע לכל המדרגות הנזכרות שהם שלמות מעלה וכדין יהב לכולא פי' התחתונים כולם:

כתיב שתה מים וגומר אמאי הכא וגומר ירצה כי הם דברים הפכיים שאם הוא בור אינו באר דהא בור לא איקרי אלא ריקנייא. וקשה איך אמר שתה מים שהרי הוא ריקן ועוד דלא נביע שאין דרכו להיותו נובע כדי שנאמר עוד מעט יהיו בו המים. ובאר הוא מיין דנבעין והדברים הפכיים והיותר נראה שנאמר שהם ב' כנוים לב' ספירות: לזה אמר אלא כולא אתר חד הוא כלומר לאו כס"ד דתרי ספירות נינהו אלא אתר חד הוא וספי' אחת היא ולא קשיא מידי והכוונה במלכות שיש בה ב' בחינות כדמפרש ואזיל:

אתר דמסכני היינו בחינתה שהיא דלה ואין לה חיות ולכן הוא אתר דמסכני הנולדים בחסרון הלבנה איקרי בור שאין השפע מתרבה בו מטעם שאין לה מעשה צדיקים לשאול על ידם השפע שאם היה מעשה התחתונים היה לה מדילה צד מה שמאיר בה ומתתקן בהם לקבל אור עליון דהיינו מדילה:

ומאן איהו ד' פי' מציאות הה"א הוא ג' ווי"ן שהם נה"י וא"כ מציאות ד' הם ב' ווי"ן שהם נצח והוד ואז אינו ע"י הזווג כי אין לה ייחוד אלא ע"י היסוד ומפני שאין מעשה הצדיקים כדי לעורר היסוד היא דלה במסכנותה:

אבל לבתר פי' אחר קבלתה הנצח והוד שהם סוד ימין ושמאל אל הזווג דהיינו סוד חיבוק. אז נעשה באר שהיא מציאות ה' דהיינו דלת ויש בתוכה ו' זעירא שהיא מציאות היסוד המריק הברכות בתוכה מכח מעשה הצדיקים שהם מעוררים התאוה. וז"ש לבתר אתעביד באר דאיהו מליא מכל סטרין דהיינו מכל ג' ווין שהם נה"י ואז הוא באר שהוא נביע מגויה היינו מעצמותה בסוד נשמות הצדיקים כדפי' וענין הכתוב שתה מים תחילה והסתפק במועט המושג לך בבחינת ד' כאשר אין בני אדם כ"כ מתוקנים כי כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. דהיינו מה שאח"כ יזכה לתקן המל' שיהיה לה נחלים מתוך בארך. ירצה תעשה ה' ותשבע לחם ותהי' טוב. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' אמר אריא בחיליה טינרא וכו' כלומר הקושיא שהיתה עומדת לעומתו קשה כסלע. נקב ותבר אותה שהשיב ותירץ באופן שלא יקשה מידי: ות"ח משיעורא דתיבותא אוף הכי נמי הוא כלומר מסכום האמות שהיה בתיבה ג"כ מוכח. כי היסוד הוא עביד תולדות ולא אחרא כיצד ש' אורך ונ' רוחב ושלשים אמה קומתה סך הכל ש"ף. יסו"ד עולה במספר שמני"ם ש' היא המלכות בבחינת' הכוללת ג' ווין דויסע ויבא ויט שהם ג' אבות הרי יסוד ומלכות רמוזים יחד בסכום אמו' התיבה ומפי מורי נר"ו שמעתי כי סך האורך והרוח' והעומק הם ש"ף וכך עולה שם אדנ"י ושם שד"י דהיינו מלכות ויסוד יתר א' לרמוז ששניה' נעשו ונתייחדו כא':

ר' אלעזר פתח לכו חזו מפעלות אלהי"ם אשר שם שמו' בארץ האי קרא אתמ' ואוקמוה אבל לכו חזו וגומר ה"ג: אתגלי נבואה עילאה לבני נשא ושיעור הכתוב לכו חזו ונבאו מפעלות אלהי"ם העתידים לבא, והא כיצד אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות שעל ידי השם יודעים בני אדם מה יהיה בעולם, כמו ירמיהו יר"ם יה"ו ר"ל נסתלקה שכינה מן העולם וכן ישעיהו ר"ל ישע יה"ו החזיר השם הישועה. וכן הכא ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו הרי שהשם הורה מציאות וענין כדמסיק וז"ש דהא גרים לכלא. ה"ג: כתיב ויקרא שמו עד כאן היתה הצעה והשתא הדר מפרש: דא אתתא מלכות כמו שאמ' במקום אחר [יתרו פ"ג ב'] לאמר הן ישלח איש את אשתו: ה"ג זה דא צדיק רמז דקב"ה וכו' ולקמיה מפרש ואזיל: דקב"ה מלכות. אלא אתר דא קרי ליה נח ה"ג. ואמ' זה ינחמנו וגומר עבד ליה קב"ה לתתא וכו' כי השכינה לא היה לה נחת רוח מעשר דורות שמאדם ועד נח. לפי שלא היו ראויים והגונים ולא היו עושים מעשה שעל ידם תתייחד המלכות למעלה. אבל אח"כ כשנולד נח אז באה שכינה וקרא לו שם נח ואמרה זה ינחמנו וגומר עבי' ליה קב"ה וכו' כלומר זה נח עשאו קב"ה צדיק תחתון כנגד צדיק עליון. וע"י צדיק זה התחתון אוכל להתנחם ולהתייחד בצדיק העליון. ושיעור הכתוב ויקרא [את] שמו נח ומי הוא אשר קראו נח. השכינה הנקרא לאמ"ר לפי שנח זה נקרא ז"ה שהו' כנגד היסוד העליון הנקרא זה. ובודאי שזה ינחמנו ממעשינו: וכתי' התם זה ה' קוינו לו. ר"ל ז"ה הוא היסוד שהו' סוף קו הוא"ו שהוא ת"ת וזהו ה'. קוינו לו כלומר לה' ת"ת עשינו לו ק"ו ונעשה זה היסוד סוף הקו. וי"ס דגרסי הכי אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק כתיב הכא זה וכתי' התם זה ה' קוינו לו וגירס' נכונ' היא. ופירוש שהמלכות והיסוד קראוהו נח וזהו ויקרא שמו נח מי קראו כן לאמ"ר וז"ה מלכות ויסוד והכריח שהיסוד נקרא זה בג"ש כתיב הכא וכו': וי"ס אחרי' דגרסי הכי אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק וכן נח לאמר נח דא צדיק לאמר דא נוקבא בגין דלא מתפרשן דא מן דא: א"ר יצחק לאמר דא ארעא קדישא וז"ה אמת כתיב הכא זה ינחמנו וכתיב התם זה ה' קוינו לו. וה"פ לאמר דא אתתא מלכות: זה דא צדיק יסוד כנז' וכן נח כלומר מלת נח ג"כ הוא רומז ביסוד ונמצא' מלת לאמ' הרומז למלכות ממוצעת בין שני מלות הרומזות ליסוד שהם נח וז"ה. ואמאי אלא בגין דלא מתפרשן וכו':

ור' יצחק פליג עליה בחדא ואודי ליה בחדא פליג עליה דזה לאו ביסוד איהו אלא בת"ת. דכתי' הכא זה וכתי' התם זה ה' קוינו לו. ואודי ליה בחדא דלאמ' היא ארעא קדישא מלכות וג"כ נח הוא היסו' אלא חדא מנייהו נקט.

למהוי בשמיה רשימין שכן קראו לנח בשם זה כשמו הנקרא ז"ה בבחינה הנקרא אמת כנז'. ולהיותו נח זה נקרא בשם ז"ה. נרשם ברשימו דגושפנק' דמלכא שהוא אמת: שוי שמהן בארעא כדקא יאות כגון נח נייחא ונחמה ער ר"ע ירמיה"ו ישעיה"ו כנז'. כלם נקראו בשם מה שעתיד להיות כדקא יאות:

כתיב ויקרא את שמו נח וכתי' ויקרא שמו יעקב אמאי לא כתי' את אלא התם דרגא אחרא והכא דרגא אחר'. א"ת כד"א ואראה את ה' וארא' ה' לא כתיב אלא את ה' אוף הכא בנח ויקרא את שמו ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה וכו' ה"ג. וה"פ אלא התם דרגא אחרא התם ביעקב שלא נאמר את היא דרגא אחרא דהיינו ת"ת כדמפרש לקמיה והכא גבי נח דכתיב את היא דרגא אחרא דהיינו המלכות וז"ש א"ת כד"א ואראה את ה' א"ת מלכות ה' ת"ת * ע' בהרמ"ק ז"ל וכן הוא בקרא באד"נ: : אוף הכא ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה קב"ה ממש ועיין בפ' וישב דב' קפ"ו מה שכתבנו שם כי הוא פלא:

אלה תולדות נח ר' יהודא פתח טוב איש וגומר דא קב"ה ת"ת: טוב ה' לכל הוא היסוד. לאתר דלית ליה וכו' מלכות דהא ההוא דבר היא מ'. צדק ומשפט מלכות ות"ת הם מכון כסאך דהיינו כסא לבינה הרי ששניהם אזלין כחדא צדק ומשפט יחד דכר ונוקבא זה זן לזה וזה ניזון מזה:

ד"א טוב איש דא צדיק היינו היסוד ושיעור הכתוב כך הוא טוב איש יסוד חונן ומלוה ומכלכל דבריו שהי' מלכות ע"י השפע שנוטל ממשפט ת"ת: כי פרי מעלליהם יאכלו הביא כל הפסוק לגלות כוונתו והיא שכשאמר הכתוב טוב איש שהוא ביסוד. הוא ביסוד בבחינתו כשנותן פירות לעולם דהיינו השפע' מזונות ויליף מג"ש כתיב טוב איש וכתי' התם אמרו צדיק כי טוב. וכתי' גביה פרי מעלליהם יאכלו הורה שמלת טוב הוא בחינה המוציאה פירות:

ר' יוסי אמר דא נח כלומר לא כמה דס"ד. אלא כשאמ' הכתוב טוב איש הור' בבחינת היסוד כשעושה למלכות נחת רוח לבד וחנינה מעוטה. לא השפעת פירות ומזונות. ויליף ג"ש נאמר כאן נח איש צדיק לרמוז ששם איש אינו מורה אלא נח נייחא מעוטה. ונאמר כאן טוב איש חונן ומלוה מה התם נייחא לבד והראיה דאפקיה בלשון הלואה לרמוז שאין בחינה זו שביסוד הנקרא' איש עושה ענין גדול אלא חנינה מעוטה בתורת הלואה שאינו חסד גמור: ר' יצחק אמר דא שבת פליג אר' יהודא דאוקים קרא דטוב איש ביסוד בבחינה הנותנת השפעת מזונות לעולם. וכ"ש דליתא לדר' יוסי דאמר שהוא ביסוד בבחינתו העושה נחת רוח לבד. אלא טיב איש הוא ביסוד בבחינתו הנותנת נשמות לעולם שהוא גדול מכולם. ויליף מג"ש נאמר כאן טוב איש ונאמר להלן ביום השבת טוב להודות לה'. מה להלן אותו טוב הוא בחינתו הנותנת נשמות לעולם שכן בליל שבת היסוד נותן נשמות למלכות. אוף הכא נמי כשאמר הכתוב טוב איש חונן ומלוה הוא נקר' טוב בבחינתו הנותנת נשמות ויהיה חונן ומלוה חנינה מרובה ואפקיה בלשון הלואה כי כן הנשמות בעה"ז אינן אלא בתורת הלואה עד זמן הפרעון שמחזיר נשמתו לבעליו. ומה טוב ונעים גירסת ספרים ישנים (צמח כך גרסת הרב זלה"ה) דא שבחא דשבת פי' השבח והעלוי הנעשה ביום השבת דהיינו היחוד שעליו תקן דוד השבח הזה: ר' חייא אמר כלא חד כלומר אל ידמה המעיין בראות מחלוקת זה סתם שחולקים במציאות המדות אלא כלא חד כלם מסכימים ביסוד כנזכר ומשמעות דורשין איכא בינייהו בענין הבחינות דיסוד כנזכר. וז"ש וכלהו מלה חדא אמרו ומ"מ ודא עביד תולדות בעלמא כלומר בחינה זו ביסוד הנק' טוב היא המוציאה תולדות דהיינו הנשמות וסבירא ליה כר' יצחק כנזכר א"נ ודא עביד תולדות מלתא באפי נפשה היא דדא עביד תולדות שמדת היסוד היא המוציא' התולדות לעולם מש"כ בשום מדה מהמדות. ולפי זה פי' הפסוק אלה תולדות מה שפירש ר' אלעזר דלעיל דדא עביד תולדות ולא אחרא כנזכר לעיל:

רש"א בשעתא וכו' ר"ש [פליג] אכלהו ופריש קרא דטוב איש חונן ומלוה פירוש אחר עמוק: בשעתא בעת היחוד דקב"ה ת"ת מתעטר בעטרוי סוד תרין עטרין דירית מאבא ואמא שהם חסד שבחכמה וגבורה שבבינה כמבואר באידרא דהאזינו דף רצ"א: מאתר דעמיקא דכלא פירוש מאתר היינו הבינה שהיא מקום והיכל החכמה הנקרא עמיקא והיינו אבא ואימא דפרישית: דעמיקא דכלא כלומר עמוק ונעלם ונסתר אפילו מהמדות שאפילו המדות אינן משיגות בו: מנשמתהון דצדיקייא בסוד מעשיהם ותורתם: כדין אתוסף חיים אל המלכות מעילא מהת"ת ומתתא בסוד מעשה הצדיקים בסוד תנו עוז לאלהים: ואתכלל אתר מקדשא מלכות: מכל סטרין ר"ל נכללת ומתמלאת מנשמות היורדות מלמעלה מהת"ת אליה ומנשמות הצדיקים העולות מלמטה אליה בסוד אליך ה' נפשי אשא: ובירא אתמלית וכו' מלבד בחינה אחרת שהיא לצורך עצמותה דהיינו אתוסף חיים כנז'. נקט ג' בחינות אחדות שהם שאר כסות ועונה כנגד העונה אמ' ואתכליל אתר מקדשא מכל סטרין דהיינו הנשמות כנזכר לעיל. וקראה אתר דמקדשא כלומר מקום הקדש ששם יורדות ועולות הנשמות הקדושות. וכנגד שארה דהיינו מזונות לעולמות כלם אמר ובירא אתמלייא פלג אלהים מלא מים דהיינו ברכות והשפעות הבאות לעולם בסבת המים. וכנגד כסותה אמר וימא אשתלים כלומר הים הוא מלא ומכוסה מכל הצדדין כאו' כמים לים מכסי': וכדין יהיב לכלא אחר שקבל' ונטל' כל זה יהיבת לכל' לכל א' וא' די מחסורו וגו' ושיעור הכתוב כך. טוב איש וגומר כשאיש זה ת"ת הוא טוב בעצם ר"ל שבע כמו ונשב' לחם ונהיה טובים דהיינו מעוטר כנז'. אז הוא חונן ומלוה אל המלכות כל מיני השפע כנז': ואחר שקבלה כל זה אז המלכות הנקרא דברים * אצ"ל דבריו: יכלכל כל העולמות באותם הדברים שלקחה מהמשפט ת"ת וז"ש וכדין יהב לכולא:

כתיב שתה מים מבורך אתא לאשמועינן דכמה דקב"ה מתעטר מעילא ומתת' כדקא'. אוף הכי נמי המלכות אתמליא מעילא ומתתא כדמסי'. א"נ בא להוכיח איך אחר שהת"ת נתעטר בעטרוי בירא אתמליא כדקאמ'. שכן כתי' שתה מים מבורך וגו מר לבתר אתעביד באר דאיהו נביע ואתמליא מכל סטרין. והי' אפש' נמי לומר דאתא על דבריו של ר' חייא דקאמר כלא חד דהכי כתי' שתה מים מבורך כתי' בור דהוא ריק וכתי' באר שהוא מיין נבעין אלא כלא אתר חד הוא הכל מדה אחת היא. (אלא אתר דמסכני וכו') אלא אתר דמסכני אחידן ביה כלומר במלכות בעצמה יש מקומות ובחינות. הבחינה שאחוזים בה מסכני איקרי בור דלית ליה מדיליה אלא מים הבאים לה ממקום אחר. כן במ' בחינה דלית לה מדילה אלא מה דיהבין לה דהיינו מצד בחינת חסד והגבורה בלבד דהיינו שני ווי"ן שבדלת כזה #ד . אבל אחר שמקבלת מן הת"ת דהיינו הוא"ו האחר' שהוא העשיר אז אתמלייא מכל סטרין ואז נעשה ה שמורה התחברות ג' ווי"ן דויסע ויבא ויט במלכות כנז' בתיקונים דף ל"ט ואז היא עשירה מצד העשיר דאתחבר בהדה: לבתר אתעביד באר דאיהו נביע ואתמליא מכל סטרין ומאן איהו ה"א ה"ג עכ"ל הרא"ג: