אור החמה על ספר הזהר א:קיח

זכאין אינון צדיקייא . * הגי' שלפנינו וכן בפ' ויחי רי"ו ישראל: הענין כי פי' הפסוק הוא בשכר הברית ואמר שהם ביסוד. א"כ זכאין יותר מאלו יהיו אותם העוסקים בתורה שודאי הם בת"ת. ובעלי תורה שאמרנו שהם למעלה מהצדיקים הם אותם מארי תריסין וממיתים עצמם על התורה. וז"ש וידעין אורחין דאורייתא ואמר דבגינה וגומר פי' מצד התורה שמדתה הת"ת נאחזים למעלה בעולם הבא שהוא הבינה. היינו שהת"ת נאחז לעולם בבינה ב"ן י"ה כי שאר ישראל אינם זוכים לעה"ב עצמו כי אם חלק לעה"ב כי כל ישראל יש להם חלק וגו'. וזה כי המצוה הכוללת כל ישראל בשוה אינה התורה אלא ברית וז"ש בגין דנטרין ברית והכריח איך מצד הברית יש להם חלק לעולם הבא אם לא בריתי וגומר. וביאר כי ישראל בכלל בקבלת הברית לבד ובעשייתו יקראו צדיקים וז"א דעלמא וגומר. אמנם היחיד לא יקרא צדיק כי אם בבא מעשה לידו כענין יוסף. אבל אם נימול ולא בא מעשה לידו לא יקרא צדיק וז"א מ"ל מיוסף וגומר אחר שהוא לבדו נקרא צדיק ולא שום אחר מאחיו. אמנם הרבים צריך שיהיו להם מעלה אחת והיא אעפ"י שלא יבא מעשה לידם יקראו צדיקים. וז"ש ועל כך וממך כולם ר"ל מצד שהם כולם יחד בעשיית המצוה לבד יקראו צדיקים מה שאין כן היחיד:

ר' אלעזר וגומר ר' אלעזר הוקשה לו דהכא מה פסל דאין לומר פסל כל מעשה בראשית. וא"א לפרש דפסל תהו ובהו וחשך משום דמאי דסמיך ליה היא פרשתא דבראשית כולה ליכא למימר דחוזר על ריש פרשתא לחוד. וכלל הענין הנדרש כי אין נחת למלכות אלא ע"י היסוד הנק' נח דדא עביד תולדות. ובא לפסול שאין זולתו עושה תולדות: ואו' נגיד ונפיק שלא כסדר להורות לנו על דקות השפע הבא למ'. שמדרך כל ספי' וספירה לבשל השפע הנשפע לה ואחר שיהיה כפי בחינת המדה שהוא בה אז תשפיעהו אל זולתה. ואין כך שפע היורד אל מלכות כי אם באותה הדקות היוצא מהבינה בדקות ההוא תשפיע הת"ת למלכות. וז"ש נגיד ונפיק כלומר שנמשך ונגיד ועכ"ז הוא דק בבחינת מוצאו משם כלו' כי בחי' השפע כד נגיד הוא כמו בחינתו שהוא נפיק. לא נשתנה כלל מדקותו וזה דייק מדקאמר יוצא להשקות משמע כן בבחינת יוצא כך הוא להשקות וזה דקדק באו' נפיק ועייל לגנתא ממש בבחינת נפיק מבינה עייל לגנתא. וז"ש ואשקי לה משקיו דלעילא בלי שינוי וזאת הבחינה הוא תועלת המ' לבד כנז'. אמנם היסוד אין לו תועלת בזה וז"א ועביד לה נייחא. אמנם בבחינת היות השפע להוליד נשמות ולגדל תולדות והיינו דקא' ועביד [איבין] ורבי זרעין כדין הוא נייחא לכלא. הן למלכות הן ליסוד מה שאין כן בפשע הראשון שהוא לקישוט לבד. והנה אין מנוחת שניהם שוה כי מנוחת המ' נמשך אליה מהיסוד וז"ש ודא נייחא דגנתא שהוא עושה מנוחה לה: אמנם המלכות אינה עושה מנוחה ליסוד אלא שהוא נח בה ממה שנמשך לו מלמעלה בסבתה וז"א ודא שהוא היסוד מביד נייחא ביה דהיינו שנמשך לו מלמעלה שלא * נ' דצ"ל על ידה כמו שאמר בסבתה: על ידה והביא ראיה למאי דסליק מיניה והוא כי בו שבת כי במלכות שבת היסוד ואח"כ למאי דפתח ביה והוא וישבות ביום הז' שהוא מנוחת ושביתת המ' ביסוד ולזה הביא הפסוקים שלא כסדרן:

ת"ח נח לתתא קיימא קדישא הוה וגו'. לפרש כי מלת נח נח תרי זמני דהיינו שתי נייחות שפי' לעיל שהם נייחא לשכינתא ונייחא לקב"ה שהוא היסוד נח קיימא קדישא הוה הענין שאין נח כמו שאר הצדיקים שהם מרכבה אל היסוד. כגון יוסף ובועז ופלטי בן ליש שכלם לא עשו מעשה לרמוז רמז אל הייחוד אלא בהיותם כובשים את יצרם לבד אמנם כח בזולת ששמר הברית בדורו נוסף על זה עשה דברים שהם רמז אל היחוד כגון הכנסו בתיבה למטה ועשה מעשה למטה לרמוז לזה. וז"ש נח לתתא קיימא קדישא הוה ממש נח הגשמי הי' הוא רמז בגופו אל אות ברית. ולזה לא נק' איש האדמה אלא הוא להיות היחוד נוסף בו משאר הצדיקים כי הוא לבדו שעור קומה שלימה כי יוסף לא יקרא איש כי אם בשתופו עם יעקב ומשה שכללם הוא סוד איש. אמנם נח הוא לבדו שעור קומת היסוד בעל לשכינה. והנה פי' שאין המלכות מקבלת אלא מהיסוד כדקאמרן דא עביד תולדות ולא אחרא והשתא קאמר כי כן נמי אין ליסוד מקום להשפיע אלא במלכות וז"ש נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה: ולא שעשה תולדות שם שא"כ הי' ראוי להוליד שם בנים אלא הכוונה לקיימא זרעא דהיינו לקיום מה שכבר נולד. והטעם שאם הי' מוליד בניו שם היה קיום למין האנושי לבד אבל לא לשאר ב"ח. אמנם עתה שנכנס לתיבה עם כלם היה קיום לכלם. וז"ש ולקיימא זרעא דכולא. וראיה לזה. לחיות זרע כל מיני זרע שבעולם ולא אמר להוליד זרע:

מאן תיבה וגומר הענין דקשיא ליה כי לעולם כשאנו מייחדים לקב"ה ושכינתיה ראוי שיתייחסו הזכר עם הנקבה. המשל בזה תפלה של ראש תפלה של יד. אתרוג ולולב אדם ואשתו. אבל לא נח שהוא אדם זכר ותיבה של עצים נקבה שאינם מתייחסים זה עם זה. לזה אמר מאן תיבה הרמז האמתי לתיבה הוא ארון שראוי שברית יכנס לתוכה כדכתיב הנה ארון הברית. וכתיב [בהעלתך] וארון ברית ה'. ונח הוא ברית ותיבה הוא ארון וז"א ונח ותיבה הכי הוו ומתייחסים בדוגמא עליונה: ואו' נח כתיב ביה ברית ר"ל אל תביט אל מציאות נח אלא מה שכתוב בו ברית שזהו יחס התיבה הנקראת ארון הברית דכתיב והקמותי את בריתי אתך שאם לא הברית לא היה לו יחס עם התיבה כנז'. וזהו ובאת אל התיבה שאם לא הברית לא יהי' יחס ליכנס לתיבה. וז"ש ועד דאתקיים ביה ברית לא עאל לתיבותא א"כ היחס הוא ברי"ת וארו"ן נ"ח ותיב"ה וז"ש תיבה ונח כגוונא דלעילא. ואומרו כגוונא דא נח לתתא עביד תולדות היינו כדפי' לעיל שנתוסף נח על כל שאר הצדיקים כי הם רמז למעלה אמנם נח הוא למטה ממש וז"ש ובגין דהאי ברית לעילא וגומר כגוונא דא נח לתתא הוא עביד תולדות ותולדותיו הם כל בעלי חיים שנכנסו לתיבה. וזהו אלה פסל התולדות כדפי':

איש צדיק הכי הוא ודאי וגו' הוקשה לו מאי תו איש צדיק. כבר במלת נח נרמז נייחא למלכות ופי' שהוא רומז בחינה אחרת כי הבחינה הנז' היא בחינת תולדות כאו' תולדות נח. אמנם איש צדיק הוא קיום למלכות בשפע סתם: וע"ד וצדיק יסוד עולם כלו' על בחינה זו נאמר וצדיק יסוד עולם כי מה שנקרא בשם צדיק מפני שהוא יסוד וקיום העולם שהיא המלכות בהשפעתו לא בבחינת תולדות. וז"ש וע"ד ארעא אתקיימת: והכריח לזה או' את האלהים התהלך נח שפי' לא אתפרש מינה לעלמין שהוא מעמד וקיום תמידי כדי שלא תחסר לעולם למלכות קיום ושפע:

ולמהוי הוא בארעא וגומר כלומר כוון נח לזכך עצמו בכל הבחינות שבו כדי למהוי בארעא כגוונא דלעילא בכל הבחינות:

איש צדיק יסודא דעלמא וגומר הוקשה לו תינח צדיק איש למה ופי' כי איש בחינה אחרת. והענין כי אי"ש הוא בחינה הכוללת ג' ראשונות שהם א' כתר י' חכמה ש' תשובה והוא כי איש ביסוד והוא בחינה המשלמת המ' בהיותה מתלבשת בדיניה. וז"א שלמא דעלמא שהיסוד הוא המשלים המלכות בהיותה מתגוללת בדינים והיינו איש האדמה שהיא אדומה בדין והוא איש מלחמה מתקוטט בהם ומשלים אותה כדפיר':

תמים היה בדורותיו מאי בדורותיו אלין אינון דנפקי מיניה: הנה ר' אלעזר הוקשה לו בפסוק זה כי באומרו בדורותיו משמע לגנאי כדפי' רז"ל ולפי מה שדרש בשמועה הקודמת צריך לדורשו לשבח. גם אומרו בדורותיו לשון רבים ואין חיי האדם כי אם דור א'. גם כנוי בדורותיו והיל"ל בדור סתם. ולזה אמר מאי בדורותיו ופי' אלין דנפקו מיניה ולהיות הדורות שנמשכו רבים עד סוף כל הדורות יצדק לשון רבים. ובכנוי אליו שהם יוצאים ממנו ושלו הם ממש. ובזה ידוקדק ג"כ לשון תמים שהוא לשון רבים נמשך למה שפי'. וז"ש הוא אשלים לכולהו ולזה לא אמר תם שהוא אשלים לכולהו ומשום דקשיא להאי פי' היל"ל תמים הוא לדורותיו. ותריץ דקרא תרי מילי קאמר חדא אשלים לכולהו כדפי' ואפילו אחר שלימותם הוא הוה שלים מכולהו ולזה אמר הי' ולא הוא. וג"כ אמר בדורותיו ולא לדורותיו לרמוז שהיה שלים שבכולם. ופי' מה שאמר שהוא שלים מכלהו ואמר תמים היה דאתייליד מהול כי זה הוא שלימותו. ולזה לא אמר ד"א משום דהיינו אידך פי' נמי כמו שפי': ואומרו ולא בדרי עלמא וגו' זה לתרץ אומרו בדורותיו ולא אמר תמים הי' סתם דמשמע לגנאי. לזה אמר כי אין שלילת בדורותיו לדרוש לגנאי ח"ו אלא בדורותיו ולא בדרין דעלמא דהא מיניה נפקו ואין דורות זולתם ושלילת בדורותיו אינו לגנאי אלא לשבח שאין דורות בעולם אלא דורותיו שהוא סוד היסוד שפי' שאין תולדות אלא שלו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו פי' ז"ל מ"ש וע"ד ישראל דנטרי ברית וקבילי ליה וגומר הכוונה במ"ש במשנת מס' נדרים [דף ל'] הנודר מן המולים מותר במולי א"ה ואסור בערלי ישראל והנודר מן הערלים אסור במולי האומות ומותר בערלי ישראל הרי שגם המולים מן האומות נקראים ערלים ואין מועיל מילתם. וז"ש ישראל דנטרו ברית וקבילו ליה כלומר מחמת דקבילו ליה לכן מועיל מה שנטרי ליה. אבל האומות כיון דלא קבילו ליה בסיני אע"ג דנטרי ליה לאו כלום הוא. אך אל תטעה כי אין בכלל זה הגרים גרי הצדק כי הם כישראל לכל דבר אבל הכא אינו ממעט רק המקבלים מצות מילה לבדה אבל ישראל נאמר עליהם במשנת מס' קדושין [דף ל"ט] כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וגו' ונוחל את הארץ והיא ארץ החיים עה"ב וכבר נתבאר טעם משנה זו בין המפרשים ז"ל. ויש מי שפירש והוא הרמ"ק כי פי' שיש ב' מינים א' דאתא עבירה לידו וניצול ולזה קרא ישראל דנטרי ברית. ויש מין אחר שלא אתא לידיה אמנם אינו רודף אחר העבירות וזה תלוי בקבלת המצוה עליו ולזה קרא וקבילו ליה. אך אין זה נראה ובפרט כי הוא מביא בצדו ראיה מיוסף הצדיק ואיך מביא ראיה מן החמור אל הקל כי גם שניהם הנז' אית להו חולקא וגומר ונק' צדיקים ולזה מביא ראיה מיוסף ושני יוסף משום דאתא לידי' וניצול הימנה וגם שאין הלשון מיושב כפי דרכו: ואומרו ההוא נהר דנגיד ונפיק ועייל לגנתא וגומר פה צריך להבין ענין נגיד ונפיק הנזכר בדניאל נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי וגומר ואע"פ שנתפשט כנוי זה בכל חלקי הזהר עכ"ז ייחדתי פירושו במקום הזה. לפי שראיתי בספר פרדס שער הצנורות פ"ג שהרחיב בו הביאור בפ' זו לכן רציתי גם אני לסיים פה את מקומו. והנה הקושיא הנופלת בזה היא כי פשוט הוא בתחלה יוצא הנהר מן המקור ואח"כ הוא נמשך אל הים או להשקות הגנים והשדות. אמנם לא נאמר בו כי תחלה הוא נמשך להשקות ואח"כ יוצא ממקומו וממקורו ולזה היל"ל נפיק ולבתר נגיד. והענין הנלע"ד כי פה השמיענו הרבה דרושים ושרשים וכללים אמתיים בדרכי הקבלה וכמעט שאם היה אומר להיפך היה ח"ו מקום לטעות ולקצץ בשרשי הספירות חלילה ולכן הוכרח לומר נגיד ונפיק. והענין כי הנה נודע למעיין כי אין היסוד משקה אל המלכות אא"כ הוא מושך כל כחות הספירות העליונות כי הוא דוגמת האבר הקדוש אשר תחלה מושך מן המוח את הטיפה ואח"כ מוציאה אל המלכות. נמצא כי תחלה הוא מושך את הטיפה והוא מתקשר עם החכמה מוח העליון ועם הבינה בסוד היכל הז' הנזכר פ' פקודי כי הוא בסוד יוסף ועולה עד למעלה בהיכל שביעי אשר שם ג' ראשונות ומושך מתמן תיאובתא. ולבתר נפיק אל היכלא קדמאה תתאה דתמן מלכות ומשקי יתה נמצא כי הסדר העיקרי הוא שנמשך תחילה בספירו' העליונות. ואח"כ יוצא מהם אל המ' ואח"כ * [נ' דצ"ל ומשקה]: משקה אותה וזהו ונהר יוצא להשקות וגומר ויתבאר עוד פסוק זה לקמן בדברינו. האמנם אין כוונת פסוק זה באומרו נגיד ונפיק ואין המשכה זו אל ההמשכה הבאה אחר צאתו. אמנם היא ההמשכה הקודמת אל צאתו ודוגמת זה בעה"ז השפל כי הנהרות הנה הם עולים מן התהומות ולא נראה יציאתם עד גלויים על פני הארץ ואז יקראו יוצאים כמ"ש עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. כי אין נק' יוצאים עד היותם בבקעה ובהר אמנם בהיותם נמשכים מן התהומות עד צאתם על פני הארץ מושכים הם בודאי ואל אותה ההמשכה הקודמת אל היציאה. אלי' רמז באומרו כאן נגיד ונפיק וזה הנלע"ד כיהקושיא שהקשינו היא הטעאה כפי זה הפי' שביארנו כי הוא פשוט:

גם אפשר לומר והוא קרוב למה שפי' והוא כי לעיל פי' מלת נגיד בעת המשכתו השפע והטיפה למשדי בנוקבא. אמנם גם כי לא נצטרך לזה. אלא שנאמר כי במציאותו עצמו נקרא לעולם נגיד אפילו שלא בעת המשכתו השפע. והענין כי כבר ידעת כי לעולם סוד הנהר הוא סוד וא"ו דבשמא קדישא והוא סוד עצמות המתפשט בספיר' ובהיותו בסוד השש ספי' הנק' ו' קצוות אז נקרא אותו העצמות וא"ו דשמא קדישא להיותו כולל כל הששה. והנה סוד זה העצמות הנק' וא"ו דשמא קדישא כנודע הנה הוא נמשך מאבא ואמא ומתפשט ונמשך בכל הששה קצוות ובערך זה נק' נהר נגיד. האמנם בעת שחפץ להשפיע במלכות ולברכא לה בסוד ברוך ה' מציון כדין כפיק האי עצמות ומתפשט במלכות ונעשית המלכות ה"א כי עד עתה היתה דל"ת דלה ויבשה ועתה נעשית ארץ חפץ המוציאה פירין כמ"ש תוצא הארץ דשא. וזהו סוד צורת וא"ו הנכנס תחת הדל"ת ובאמצעיתה ונעשית ה"א ואז נקראת נפיק הנה כוון היטב באומרו נגיד ונפיק ואם תדייק היטב כי מלת נגיד ונפיק שהוא הווה בסוד ונהר יוצא ולא כתיב יצא וכן הכא נגיד ונפיק ולא אמר נגד ונפק אלא נגיד ונפיק שהוא תדירי לעולם ועד ומדבר בסוד העצמות הזה המתפשט בתוכם הנק' וא"ו דשמא קדישא ונק' נהר:

ואמנם מה שנק' נהר דינור זה אפשר לפרשו כי כשהוא בסוד הגבורה דאז כל הספי' נק' גבורות כנודע ואז נקרא נהר דינור כנזכר בהרבה מקומות בזוהר: אמנם סוד הענין באמתתו תבינהו בסוד היות שם זה נק' בוצינא דקרדינותא. וידעת סוד בוצינא כי הוא סוד הנר הנדלק באש ונזכר זה בפ' תזריע (מ"ח ב') כי הוא סוד כל הגבורות דמיניה מתפשטין וכן באדרת נשא ואין פה מקום ביאורו:

והנה לזה הפי' הב' יתיישב יותר מלת נגיד שהוא יותר מתיישב בפירוש שהוא נמשך וקאי בהווה כי לעולם הוא נמשך ומדבר בציור בניינו ואצילותו. אך לפי' הראשון צריך לפרש נגיד שפי' מושך כי תרגום משכו נגידו ותרגום מושך נגיד ואי הוה פי' נמשך היה צריך לומר מינגד או אינגיד או אתנגיד כנזכר בהרבה פעמים בזוהר כמ"ש ואתנגיד לתתא וכיוצא. אמנם ב' הפי' כאחת הם מתיישבים היטב והוא אמיתות כוונת הענין בודאי: גם כוון אל שורש אחר עיין אותו בספר אור הגנוז בס"ד מזאת הפרשה:

עוד אפשר לומר כי הזהירנו מקיצוץ א' ח"ו אשר כבר נתבאר בזוהר במלת ונהר יוצא כי אם היה אומר יצא היה נראה ח"ו כי כבר יצא ואין לו שום חיבור עם מקורו. ולז"א יוצא כי הוא לשון הווה כי באו' כי לעולם הוא יוצא תדיר א"כ בהכרח שהוא דבק עם מקורו ותמיד הוא עמו ותמיד הוא יוצא כי אם כבר נפרד ממנו א"כ כבר יצא. הנה כי במלת יוצא נרמז ב' בחינות הראשונות שהם נגיד ונפיק כמו שביארנו וכנגד הג' אמר להשקות. והנה בזה נבין אומרו בפסוק זה נגיד ונפיק וגומר והוא לבאר מלת יוצא הנזכר בפסוק ונהר יוצא וגומר והוא אם הי' אומר נפיק תחלה הנה היה נראה כי הוא יוצא משם ונפרד משם ואח"כ הוא נמשך משם והלאה ומתחבר עם הגן וזה קיצוץ גמור. ואמנם לזה הקדים מלת נגיד לרמוז כי זה הנהר הוא נקרא נהר כי הוא דוגמת הנהר אשר עם היותו נהר לא נפסק מעיקרו אבל הוא נמשך לעולם מעיקרו וגם מתפשט לחוץ נק' המשכה ולא יציאה. כי היוצא נעתק ממקומו אבל הנמשך מחובר אל מקומו ומחובר אל מקום יציאתו ואוחז בשתיהם דוגמת הנהר הנאחז במקורו ונאחז בים אשר שם הולך. ולזה הקדים הנגידה וההמשכה לעשותו יסוד מוסד ואח"כ הזכיר היציאה כי עתה אין לטעות אם נקראו בשם יציאה כי ידענו כי יציאה זו ע"י המשכה היא וע"י חיבור ולא ע"י פירוד. הנה כל אלו הפי' עולים בקנה א' ובסגנון א' ובהם שורשי האמונה באמתות' וכולם אמתיים כאחד ואל כולם רמז הפסוק באומרו נגיד ונפיק ודי בזה. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

והרא"ג כתב ר' חייא פתח ועמך כלם צדיקים וגו' דמשתדלי באורייתא וידעין וכו' כלומ' משתדלי' בה ויודעים ומבינים מה שלומדים. שבענין זה יזכון לעלמא דאתי בינה. כי להיותו עוסק בתורה ומבין בה מתקשר בעץ החיים שהוא הת"ת העולה בסוד הדעת אל הבינה שהיא עולם הבא. אבל העוסק ואינו מבין אינו מתקשר בגוף האילן ת"ת אלא נעשים מאות' הדברים ערבי נחל כנז' בפ' קדושים דף פ"ה ע"ש: א"נ וידעין אורחין ר"ל ידעין סודות התורה. בגין עסק התורה בסודותיה יזכון לעלמא דאתי בינה. לפי שכל מלין דעתיק יומין מלין דחכמת' אינון כנז' בפ' בראשית דף ד': ויש דגרסי זכאין אינון צדיקייא * זו היא גירסת הרמ"ק זלה"ה: דמשתדלי באוריתא דבגינה וכו'. וא"ת צדיקייא דיזכון בגינה דאוריית' שאר יש' מאי איכא למימ' תירץ:

ת"ח כל יש' אית לון חולקא וכו' ואפי' שלא עסק בתורה מ"ט בגין דנטרין ברית וכו': אית לון חולקא לעלמא דאתי חלק דוקא לפי שאינו דומה עסק התורה כעסק המצוה הנזכר לעיל דאמ' דבגינ' יזכון לעלמא:

בגין דנטרין ברית מלטמאו בביאו' אסורו'. ואל תתמ' על זה דלאו מלתא זוטרתי היא אחר שהמיל' היא מצו' גדולה כ"כ. עד דעלמא אתקיים עליה נמצא זה מקיי' כל העול' כולו: יש' דנטרי ברית וקבילו ליה איידו דחביבא ליה אקדמ' כי מי שמקבלו ואינו שומרו הוה ליה כאלו לא קבלו: א"נ הקדי' הנטיר' לפי שכל ענין המאמ' הוא בנטיר' כ"ש בגין דנטרי וכו' וקבילו כדי נסב': א"נ כי זמן הנטיר' קדם כי זמן הנטירה הוא מיום היותו לאיש שיצרו מתגבר עליו ואז הוא נוטר אות בריתו מלטמאו. אח"כ כשזוכה שיהיה לו בן מקבל המצו' הזאת עליו למול אותו: אלא בג"כ איקרון צדיקי' כלומר אע"ג דאינ' צדיקי' להיות שעוברי' על שאר מצות מ"מ להיות שומרי' אות ברית קדש צדיקי' איקרון כדמפר' ואזיל מכאן אוליפנא וכו'. דעלמ' אתקיים עליה איקרי צדיק כלומר אעפ"י שאין בו אלא מצוה זו צדיק איקרי. אחר שכל העול' אתקיים עליה אין לך קיו' גדול ממנו: מ"ל מיוסף וכו' יר' ע"כ לא אוליפנא אלא מן הנביאים כנז' ועמך כלם צדיקים. דאי ס"ד דצדיקים איקרון מפני שמקיי' כל המצוה וכי כלם צדיקי' נינהו והלא כמה חייבין אית בהו כנז' בזוה' לך לך דף צ"ג אלא ודאי צדיקים איקרון על ששומרי' ברית' ולז"א כולם צדיקים כמשרז"ל [ב"ב קס"ה] מיעו' מן המיעו' הם שהולכים אחרי העריו' ורוב' בגזל וכלם באבק ל"ה א"כ הניחא מן הנביאים אבל מן התורה מנ"ל מיוסף שנקרא צדיק כמש"ה על מכר' בכסף צדיק מפני ששמ' אות ברי': א"נ מנ"ל שפיר' ועמך כ"צ הם מפני אות ברית. אימא על שהם סובלים ייסורי הגלו' מתכפרי' עונות לז"א מנ"ל מיוסף כלומ' הרי מצינו שיוסף לבד נקרא צדיק וודאי מפני ששמ' אות בריתו. וא"כ ועמך כ"צ יליף ג"ש צדיק צדיק. וכפי הקדמ' זו יפורש פ' אלה תולדות נח כך אלה תולדות נח כלומ' כל התולדות של עולם נתקיימו בשביל נח. ונקראו על שמו תולדות נח וזכה לזה שנח איש צדיק היה ושומ' אות בריתו מלטמאו. ולא עשו כן בני דורו שהם החריבו את העולם והוא קיים את העולם:

ר' אלעזר אמר אלה בכל אתר וכו' פליג את"ק כי כבר ידעת אלה פסל את הראשוני'. ולפי פי' ת"ח לא פסל מידי אלא אתא לאשמועינן כי כל אלה התולדות שבעולם נח העמיד' כנז'. לזה פי' פי' אחר כדי שתב' מלת אלה לפסול ואין לומ' אלה הם תולדות ולא התולדות שעברו לפי שהדורות הבאים דור הפלג' היו כמו דור המבול. אלא הכונה לומר ולפסול שאין מי שיעשה תולדות אלא הוא כדלקמן דא עביד תולדות ולא אחרא. ומה שפי' בפסוק ונהר יוצא מעדן יובן פי' פסוק אלה ת"נ כדלקמן: ההוא נהר נגיד גרסינן והיינו יסוד ותחילה נגיד הוא המשכת השפע העליון אל היסוד ואחר תמצית המדות העליונות אל היסוד אז [ונפיק] היסוד מוציא אותה לחוץ ועייל לגנתא מלכות: ואשקי לה משקיו דלעילא היינו סוד השפע הנמשך מסוד המוח דרך חוט השדרה: ועביד ליה נייחא ולזה נקרא היסוד נח על שם שעושה נחת רוח למלכות כמו שיתבאר דהיינו השפעתה לצורך עצמה: ועביד איבין היינו מזונות ונשמות לעולם הנקרא פירות האילן כנזכר בפרשת לך לך [דפ"ה] על ממני פריך נמצא: ורבי זרעין היינו המלאכים הנבראים עם הנשמות כנזכר בפ' בראשית דף י"ב: ודא נייחא ליה לגנתא פי' ודא יסוד עושה נחת רוח לגן מ' בהשקותו אותה מערוגות מטעיו. ודא עביד נייחא ביה פי' ודא דהיינו הגן מלכות עושה נחת רוח ליסוד שמקבל ממנו ברכותיו שבזה יש לו נחת רוח גדול שכל זמן שהוא משפיע כך משפיעים בו וזהו מלת ביה דקאמר ומלת נח נח תרי זמני קא דריש ב' נייחות למשפיע ולמושפע: כד"א כי בו שבת כנגד נייחא ליה לגנתא כי היסוד שלמא דביתא ופי' כי בו ביסוד שבת ונח המלכות: וכתיב וישבות ביום השביעי היינו כנגד ודא עביד נייחא ביה שהיסוד קבל נחת רוח מהגן וזהו וישבות היסוד ביום השביעי מלכות כנז' בפ' בראשית מ"ז:

רזא דמלה דא עביד תולדות כלומר סוד הדבר אין שום מדה מהמדות עושה תולדות אלא ע"י זה ולא אחרא. וכל זה הצעה לבא אל כוונ' הפסוק דאלה תולדות נח ואחר שהציע זה. אמר ת"ח כגוונא דא נח לתתא קיימא קדישא הוא דוגמא דלעילא ה"ג כלומר נמצינו למדי' מכל הנז' שמוכרח היה נח שיהיה נצול ע"י התיבה לא ע"י דרכים אחרים כמו להעמידו על הר תלול וכיוצא והטעם להיות שנח למעלה היינו יסוד הוא העושה תולדות לעול' ומחיה זרע על פני כל הארץ ולא אחרא. לכן הוכרח לנח זה התחתון שיכנס בתיב' לחיות זרע וגו' כדי לקיים העולם. כי היותו שם היה מורה מציאות הייחוד וז"ש דהא נח אצטריך כלומר הוצרך לכך על כל פנים. ולמה בגין דנח ותיבה לתתא הוו כדוגמא דלעילא הכי גרסינן: וכדין הוא תיבה ארון הברית תיבה ונח כלא וכו' ה"ג ופי' ארון מלכות דההוא ברי' יסוד: ורזא דכלא את האלהי"ם התהלך נח דייקא דלא אתפרש מיניה לעלמין ולמהוי הוא בארעא ה"ג וחסר הוא בספרים. והכוונה לומר שהפסוק ממש נתן טעם לדבר למה אין שום מדה עושה תולדות אלא נח ודא עביד תולדות ולא אחרא. לפי שאת האלהים שהיא המלכות התהלך נח דהיינו היסוד ולא אתפרש מיניה לעלמין ולכן הוכרח למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא להיותו נכנס בתיבה לדוגמא דלעילא נח בתיבה דלעילא נח בתיבה דלתתא: איש צדיק יסודא דעלמא: הוקשה לו דבשלמא נח לתתא קיים את העולם בהכנסו לתיבה לחיות זרע. אבל השתא דאמרת דקרא לא קא מיירי אלא בנח העליון היכא רמיזא שהוא מחיה את העולמות. לז"א איש צדיק יסודא דעלמא כלומר במלת איש צדיק נרמז שהוא מקיים כל העולמות כי שם צדיק מורה קיום ויסוד העולם כנזכר לעיל וצדיק יסוד עולם שהוא מכניס אהבה ואחוה בין ת"ת ומ' הנק' עולם. וזהו ברית שלום שלמא דעלמא וכן כולל שם זה איש צדיק איש האדמה דהיינו בעלה דמטרונותא כי איש האדמה לשון אדומה. והוא בסוד הלובן מלבן אדמימותה ודיניה וכל זה נרמז במלת איש צדיק:

וע"ד ונח מצא חן בעיני ה' כלומר להיות נח תחתון מרכבה אל המדה הזאת שיש לה כל הבחינות הטובות הללו מצא חן בעינו ה' שהוא ת"ת על שהוא מרכבה אל היסוד המשים שלום בינו ובין המ'.

מאי בדורותיו כלומר בדורות מ"ל או לשתוק מיניה: דנפקו מיניה הוא אשלים לכלהו כלומר דורותיו אין הכוונה הדורות שהיו בימיו אלא היינו הדורות שיצאו ממנו וזהו כינוי בדורותיו אינון דנפקו מיניה ולהיותם בניו ודורותיו היה משלים אותם ומישר' בדרך הישרה ועושה אותם תמימים וישרים והוא היה שלם מכלם וזהו תמים היה מכל דורותיו. ומדקאמר שהיה הוא שלם יותר מהם מיניה משמע שדורותיו תמימים וישרים היו אף שלא היו כמוהו: ולא בדרין דעלמא דהא וכו' כלומר אימתי היה צדיק תמים ר"ל צדיק גמור כשהיה בדורותיו כלומר אחר שהוציא תולדות לעולם אז נעשה צדיק תמים צדיק שלם. כי כבר ראה את כל מעשה ה' ונתקע בצדקות מש"כ קודם לכן כי היה מקטני אמנה:

ת"ח נח אתחזי וכו' כלומר לעולם אימא לך דנח עביד תולדות ולא אחרא והוא אתחזי להיות עביד תולדות מראשית בנין העולם ולפי שלא נעשה כן לא הוה עלמא כדקא יאות כי כל מה שנעשה מאדם עד נח נחרב נמצאו אותם התולדות כלא הוו ולא סלקי בשם. אבל אחר שנח נכנס לתיבה לבתר מה כתיב ומאלה נפצה כל הארץ נעשה העולם בתיקונו. והמלכות נתקנה שהוליד נח הצדיק בקרבה ג' בנים שהם ג' גווני דקשת. ומאלה נפצה כל הארץ אתבדרו לכל סטרין ונתקיים העולם שלא חזר ונחרב נמצא שלעולם דא עביד תולדות ולא אחרא כנזכר וז"ש בג"כ אלה תולדות נח אלה ודאי וכו' לתקוע יתד תקועה בהקדמה שלא תמוט עכ"ל הרא"ג: