אור החמה על ספר הזהר א:קיד

לבתר כד חטא וגו' והנה סבת ויתעצב הוא מפני הנחמה הגדולה שנטל קודם. מפני שקוד' היו המלאכים מקנאים בו באומרם ותחסרהו וגו' ועתה הם פתחו פיהם לומר מה אנוש כי תזכרנו ועשית לו כל הכבוד הזה ולפיכך באו שניהם יחד בפסוק וינחם ויתעצב שזה סבה לזה כנז':

ור' יהודה דחיקא ליה שנפרש ויתעצב על זמן חטא אדם הראשון והוא נאמ' בדו' המבול אלא ראש הפסוק כדפי' ר' חייא וסופו כדפי' ר' יצחק דהיינו. בגין דבעי ובאיבודו היה לו עצב: לא קרב זה אל זה. מלאכים האומרים וקרא זה אל זה ור' אבא פליג על ר' יצחק ור' יהודה ושאר בעלי סברה זו. דסבי' ליה דאדרבה אחר שנגמרה סאתם שמחה להב"ה באבודן והעציבו הוא בעת פוגמו למעלה וקרוב למה שפי' ר' חייא לעיל אלא דלא פריש ויתעצב ממש באדם אלא אייתי ראיה מאדם שהעציבו היה בפגימתו גם כאן נאמ' שהעצבות הוא בזמן שהיו פוגמין למעלה:

לקרבא קורבנא לייחד המדות העליונות. פגימת מדבחא שפגם במ' עץ הדעת כדפי' לעיל:

מכאן ולהלאה לעבוד את האדמה אדמה תחתונה. מכהן גדול לאיש עובד אדמ': ואפשר אדמה עליונה והיינו להתגרש עמה לתקן את אשר עותו:

וגניז ליה בשעתא דמית. נראה [הכוונה] אל הנפש כי אל הגוף כבר אומ' שהוא עשה המערה ואתטמר בה מעצמו:

חובה באתגלי' בעזות מורה פגם יותר:

לאשתמשא כגוונא דלעילא שיהי' רוח דק חיוני מתפשט בו כדרך שהוא מתפשט בכל העולמות הנעלמים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ר יהודה ויתעצב וגו' והנה ר' יהוד' סובר כסברת ר' חזקיה דהאי וינחם הוי לביש אמנם סיום הפסוק מפרש באופן אחר והוא כי להיות שקבל תנחומין לאבדן א"כ ויתעצב אל לבו בראותו מעש' ידיו אובדין. ולשלא יפלא זה בעינינו כי אחרי שהוא עצמו המאבדן א"כ איך הוא עצמו המתעצב. לזה הביא דוגמא זו שם ביהושפט בדברי הימים כי היו גוים ארורים רשעים המצירים ליש' עמו ועכ"ז נתעצב במיתתן עד שלכן לא נאמ' שם כי טוב. וכן היה זה במצרים א"כ גם בכאן אין לתמוה אם הוא עצמו אבדן והוא עצמו נעצב על איבודן. והטעם כי ודאי הב"ה צדיק וישר וחפץ במשפט מוכרח לעשות אמנם יותר היה חפץ השי"ת שיהיו צדיקים ויקבלו שכר משיהיו רשעים ויקבלו עונש'. אמנם הדין יקוב את ההר והנה נתרצה הקושי' ראשונה ותירצה ר' יהודה:

ר' אבא אמ' וגו' בהאי שעתא אתחשכת נהור' חד פי' סוד השכינה הנק' מאור א' מב' המאורות. נגרעת מאורה מן הסיהרא קדישא כי אז נתגב' הנחש ופגם כביכול וטמא המקדש כנודע בסוד הטיל זוהמא בחוה. וז"א ואת פגימת מדבחא הוא סוד המ' הנק' מזבח. והב"ה הכניסו לעבדה ולשמרה הם סוד הקרבנות הנק' עבודה כמשז"ל [מד"ר בראשית]. והענין כי ודאי שאין שם בהמות וחיות בג"ע אך הכוונה כי סוד הקרבנות הם הארת פנים עליונים כנודע. וכל זה היה יכול אדם לעשות בכוונתו ובמעשיו עם שלא יהיו קרבנות ממש. והוא אדרב' פגם המזבח הנקרבין עליו הקרבנות והשא' מבוא': ואו' כולהו אודן ואמרין מה יקר חסדך וגו' הענין כי אדם הא' גורש מג"ע מקום אותו יקרא עילאה. ועכ"ז הטיב חסדו השי"ת עם בניו הצדיקים דירתו ההוא יקרא עילא'. א"כ חסד גמור הוא וז"א מה יקר ונכבד הוא חסדך אלי"ם שהטבת חסדך. במה. כי ובני אדם הא' אשר גורש מג"ע בצל כנפיך יחסיון וחזרו למירת ההוא יקרא עילאה:

עמרם לוי וגו' קשה כי כבר מצאנו בלוי מכירת יוסף ובעמרם לקיחת דודתו וכיוצא בזה ועי' בפ' משפטים דף צ"ו ע"ב ושם ביארנו בזה דרוש נפלא ע"ש. וסוד עטיו של נחש יובן מדף נ"ג ע"א על טעם מיתת יהושע ע"ש עכ"ל: