אור החמה על ספר הזהר א:קיג

סאיב גרמיה כשא' עוברי עבי'. סאיב ארעא דכתיב וירא אלדי"ם את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר וגו' והיינו דחבילו אורחייהו:

ויהיב חילא ותוקפא יות' משא' העבירות מפני שמורה * אצ"ל שגורם על מקור השפע העליון להשפיע לחוץ: על מקום השפע העליון נשפע לחוץ.

ולא עאל בפלטרין עם היות שיהיו בידו מעשים הגונים. כל עוד שמת ועון זה בידו:

ולא חמי אפי שכינת'. אפי' מחוץ לפלטרין כדרך שהם נהנים שאר הרשעים לעתות המנוחה:

בגין דבהאי אסתלקת וגו' וכיון שהוא גרם דיחוי שכינה. אף אחרי טהרתו בגיהנם לא יזכה לה אלא יתגלגל כדרך ער ואונן בפרץ וזרח ואח"כ יזכה:

ואי תימא אמאי פי' אפי' היה הענין כך. למה יגרום סילוק השכינה מיעקב וכי רשע עושה רע לצדיק:

יתפקד בחלומו או בהשגחת ענייניו: לא אירא רע עצם הקליפה כדפי' לעיל:

וינחם ה' וגו' עד דעבדין לההוא חובא רב ותקיף. מרוב הפעמים שחוטא ושונה בה:

כעבות העגלה. שהם חוטים דקים הרבה נעשים עבות רב ותקיף:

כד"א וחדוון כענין המלכים שכאש' הם עצבים חדוון לא עאלין קדמיהון. כן הב"ה אין משוררים שירה לפניו כדמפ' ואזיל והכוונ' דבקר' כתיב וינחם ה' ואח"כ כתיב ויתעצב. וינחם בראשונה ואחר שהוסיפו לחטוא וגז' עליהם הדין ויתעצב:

והא כתיב בניחותא לראיה שחדוון לא הנעל קדמוהי דהא כתיב ויתעצב. והדרך אינו כך אלא הוד והדר אלא ודאי כדפי': ואם נפרש אותו דרך קושיא הכי פי' והא כתיב ויתעצב אל לבו דמשמע שנתן עצבות מלמעלה אל הלב. ואי כדפי' לעיל שאין עצבות ממש אלא מראה כך כביכול היל"ל ויעצב אמנם ויתעצב אל לבו מור' שמלמעלה נתן עצבות אל לבו וזה א"א דהא כתי' עוז וחדוה במקומו שאין עציבות כלל לפניו. ור' יוסי תירץ כי מלת ויתעצב בלשון התפעל ואמ' אל לבו שהיא מ' הנק' לב ונפש ושם יש עצבות:

ור' יצחק תי' לענין וינחם ויתעצב שפי' לשון חזרה שחז' בו על בריאת האדם ונתעצב על דינו ולא כדב' ר' יוסי שפי' ניחומין שהוא דוחק אח"כ לשון עצבות על גמר דין שאין ענין זה בפסוק:

ר' ייסא אמר לטב וגו' כדברי ר' יוסי לעיל כדפי'.

ור' חזקיה דריש לביש ולא לשון חזרה כד' ר' יצחק אלא לשון נחמה כדפי' ר' יוסי ולא לטוב אלא לרע כמאן דמקביל תנחומין וגו' ולענין ויתעצב אל לבו שהוקש' לנו למעלה דמשמע דמלמעלה אתי עציבו אל הלב. הכי איהו כי מן הבינה מתעורר הדין ונוסף בה במ' והיינו דקאמר ולא תליא מלתא בתשוב' שכב' גם הבינה שהיא נק' תשובה נתן להם זמן לשוב ולא שבו אז גם היא מתעוררת בדין וכדין אוסיף מהבינה דין על דין המ' והגבו' וז"ש דינ' על דינ' ואתקיף לההוא אתר וגו':

וכולא בקרא פי' בשלמא לדידן ניח' כי וינחם הוא כענין ויתעצב לאיבוד הרשעים אבל לר' ייסא קשה כי וינחם הוא לטב ויתעצב לביש זה על הצלה וזה על איבוד א"כ לא היה ראוי שיהיו בפסוק א'. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מנלן מיעקב וגו' הביא ראיה למה שאמ' שהשכינה מסתלקת מן הארץ בסבת העונות מיעקב כי חשב כי אולי מה שלא ראה השראת שכינה עליו היתה שמא יש פיסול או איזו עון בבניו עד שאמרו הם שמע יש' וגו' כמשז"ל [פסחים נ"ו]. ושאל למה בשביל חטא א' נפגמת השכינה כביכול ותירץ כי סאיב מקדשא ר"ל כי יש יכולת בנחש ליכנס אל הקדש לקטרג. ואז בורחת השכינה כי אין הטהרה מתערב' בטומאה וזהו טעם הסתלקות השכינה ע"י החטאים. ואמ' כי ק"ו ומה אם ליעקב השלם בחיר האבות אירע כך כ"ש למטמא עצמו בידים וגו' ונתן טעם למה נק' האיש כזה רע וביאר ת"ח כד בר נש אסתאב וגו' הענין כי הפסוק אמ' ושבע ילין וגו' אפשר ע"ד משז"ל [סוכה נ"ב] אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע ומשביעו רעב. ואמ' כי האדם כשהוא הולך לישן על מטתו הולך שבע ואינו מתאוה אל תאוות היצה"ר רק דומה בעיניו כאלו הוא שבע. הנה האיש הזה כשישן לא יפקד רע ר"ל לא ימשך עליו הטומאה הנק' רע שהם נעמה ולילית וכיוצא. המביאין את האדם לראות קרי על מטתו. אמנם מאן דמגרי יצה"ר בגרמי' ולעולם הוא רעב ותאב אל העבירות. איש כזה יפקד מן רע כי תמי' הוא אצלו להדריכו בדרך רע והוא עצמו נק' רע. והביא ראי' מהפסו' גם כי אלך וגו' וביא' גם שאלך בגיא צלמות בצאת נפשי מהעה"ז כנודע לא אירא מאותו רע לפי שאתה עמדי והם צרות זו לזו וכשהקדושה שורה על האיש הטומאה בורחת וכן בהפך:

וינחם וגו' ביא' כי הרשעים להיות העונות אצלם נחשבים לכלום בעיניהם כחבלי השוא לכן מושכין אותו ושבים [ושונים] בו וזהו הוי מושכי העון אל עצמם לעשותו לסבת היותו בעיניה' כחבלי השוא ואינם יודעים כי כעבות העגלה הוא החטאה ואז יפרע מהם השי"ת. והנה פי' הפ' וינחם לפי שיש בו קושי' א' והיא או' כי עשה את האדם בארץ מה כוונתו וביא' כי למה שהוא עשה את האדם והוא מעשה ידיו לכן וינחם וקבל תנחומין והאריך אפו. וז"א אתנחם עלייהו על דאינון עובדי ידוי והוא פי' או' וינחם כי עשה וגו' והנה פי' ר' יוסי האי וינחם לטב והק' כי הכא כתיב ויתעצב אל לבו והתם כתיב הוד והדר וגו' ולמדו משם רז"ל [חגיגה ה'] שאין לפניו ית' ח"ו עצבות וגו' ותירץ ר' יוסי מה שתירצו פ' שמות דף י"ח ע"א וכן בגמ' על פסוק במסתרי' תבכה נפשי וגו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ופי' כאן כי אל לבו שהם בתי בראי ויתעצב. אמנם בבתי גואי אין עצבות אלא הוד והדר וז"א לפניו בסוד פנים המאירים אמנם אל לבו היא השכינה כנודע. וכדמביא ראי' מאשר בלבבי ובנפשי יעשה והיא מ' נפשו דדוד ונק' אחוריים כד"א וראית את אחורי ופני וגו' כנז' בפ' פנחס דף ר"ל ע"א איהי ברו ואיהו תוכו ע"ש איהו מלגאו וגו'. והביא מאמר ר' יצחק סמוך אל דברי ר' יוסי כי שניהם מפרשים הפסוק באופן א' כי או' וינחם הוא לטב. וגם סמך דברי ר' ייסא האומ' כן דהוי וינחם לטב: אמנם ר' חזקיה אמר לביש כי שתה כוס תנחומין כבר על מה שעתיד לעשות נמצא כי בעשותו הפעולה יעשנה ברצון ולא יהי' מצטער בעשותו משפט כי כבר שתה כוס תנחומין. והנה המכריח לר' חזקי' לומר פירוש זה הוא מחמת קושי' שבפסוק כי אם וינחם הוא לטב איך יצדק או' אח"כ ויתעצב וזה ברור אמנם כשנפרש וינחם לביש כי קבל תנחומין לאבדם מן העולם לכן מה עשה ויתעצב אל לבו ר"ל השפיע דין ממדת הגבורה למ' כדי לאבד כל זכר למו. ותבין פי' ויתעצב כי נודע היות הקליפה נק' עצב כנז' [לקמן] דף ע"א ע"א כי עצבון הוא הקליפה והיינו או' וכדין אוסיף דינא על דינא וגו' והענין כי תינק הנחש מן לבא דינא רפיא וא"ת * כ' דצ"ל ואח"כ. או והיא: תעשה קשיא כי מזון החצונים מסיגי הזהב הגבורה ולכך בעת שליטת הקליפה משפעת הגבור' אליהם ומתרבה הדין בעולם וזה טעם נכון ואמתי:

ור' חייא תריץ קושיא הנז' באופן אחר ואמ' כי וינחם הוא בעת היצירה והכי פי' וינחם ה' וישמח בלבו כאש' עשה את האדם. ותיבת כי היא כאשר כי שמח שעשה בריאה חשובה כגוונא עילא' מזה החומר הגרוע בארץ. ובזה יתיישב ג"כ קושי' אחרת והיא אומ' בארץ פשיטא כי לא עשאו בשמים אך הכוונה כאשר אמרנו. ואו' ויתעצב ר"ל אמנם אחרי שראה שחטאו וצדקו המלאכים באמרם מה אנוש וגו' אז נתעצב ובזה נתיישב הפסוק היטב. מהרח"ו נר"ו. וע' בס' אור הגנוז בס"ד: