אור החמה על ספר הזהר א:קיב

ולא אתחריב מכלא פי' ביטול כל העולם מעש לתהו ובהו:

ברחמין אשגח עלייהו שדן כל העולם במדת רחמים. כדי שיתבטלו הרשעים ויושאר העולם ואפשר דעל נח ובניו קאמר:

אי הכי טפשין וגו' אי אמרת בשלמא כדס"ד מעיקרא שיצרם הרע היה מפתה אותם ניחא שהיו יודעים בעונש וחוט' לפתוי העבירה. אלא לדידהו דאמריתו שהם חשבו שיוכלו לעכב הדין וכי לא היו יודעים שביד הב"ה להביא להם המבול כמו שהתרו אותם הכשרים כנגדם:

ואיננו לארכא יומין וגו' אין לפרש שיהיה אל התנאים מכחישים שחנוך הוא מטטרון שהרי ענין זה מוסכם בתיקונים. אמנם הוקשה להם [לו] למה לא נתעכב בעולם כשאר בני העולם ובעת פטירתו היה לו להב"ה לסלקו כענין אליהו ולזה דרשו הפסוק כמו שדרשו:

ור' אלעזר אמר דלא קשה מידי כי אחר שלא טעם טעם מיתה ונסתלק בחיים ועלה אדרבה לעמוד בין העומדים האלה. א"כ מה לי אם אלף שנים יחי' מה לי אם מעט וז"ש נטיל ליה קב"ה מארעא ואסקיה ועל ענין זה כתיב איננו כמו שתרגם אונקלס. אבל ת"ח מאן דאתדבק ביצה"ר שחטא פעם א'. ואתמשיך אבתריה ששונה בה:

יסתאב הוא פעם ראשונ' ויסאבון ליה פעמים הרבה:

ר"ע הוא שם הקליפה בעצמה והפועל פעולה זו שהוא מוליד החצונים נקרא רע שהוא עושה רעים כקליפה בעצמה. אמנם רש"ע פי' חייב רשע בדינו בפרטי הזה עם היותו צדיק וזכאי בכמה דברים כדמפרש ואזיל. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ר ייסא אי הכי וגו' הקשה ר' ייסא כי איך אמר דהוו חכימין טפי כי אדרבה זה יורה שהיו טפשין וז"א אי הכי וגו' כלו' כפי דבריך א"כ היאך היו מורדים בקונם ית' אחרי ראותם גדלו וכחו כי היו יודעים כל סדורי העולמות ואין זה כי אם טפשות וכסילות: או יאמר אי הכי שאתה או' שהיו חכמים גדולים א"כ אפשר שהיו טפשים כלו' בתמיה אפשר שהיו טפשים ולא ידעו כי הקב"ה יביא עליהם מי המבול. והלא אתה אמרת שהיו חכמים גדולים ואיך היו טפשין ולא ידעו כי עתיד הב"ה להביא עליהם מי המבול. ותירץ ר' יצחק ודאי יודעין היו שעתיד הב"ה להביא עליהם מי המבול אמנם טעו במה שחשבו כי אחרי היות בידם חכמה וגו' בטחו על חילם וחכמתם שלא יוכלו השרים והממונים לעשות רע:

עד שהמלך וגו' הענין עד שהמלך הוא הב"ה יושב ומסיב על הצדיק שהצדיק נעשה מרכבה אליו. בעודו צדיק ומסיב עליו כבודו קוד' שיסריח במעשיו והשי"ת יסיר מסבו מעליו. ולכן לוקטו ולוקחו מיד בעוד מעשיו המריחים ריח טוב ולוקטו קודם שיריח ריח רע וז"ש נרדי הוא הצדיק נותן ריחו להב"ה ומת קוד' שיסרח. נמצא כי מעשיו הטובים גורמין לו קיצור שנים ואינו אלא לטובה לו שימות זכאי וזה נרמז בפסוק יש הבל וגו'. ואמ' כי הרשע מאריך השי"ת אפו כנגדו לב' סבות א' כי גלוי לפניו ית' כי עתיד לחזור בתשובה או שעתיד לצאת ממנו בנים צדיקים והביא פסוק זה כאן להורות כי כן הענין היה בחנוך. ויישב או' ואיננו כי הוקשה לו כי ודאי איננו אחר שלקחו אלי"ם. אמנם הכוונה ואיננו ר"ל כדבר הנאבד שהאדם תמה ממנו [עליו] מה נעשה ממנו והיכן הלך. כך חנוך שלא האריך ימים היו הכל שואלים עליו ואו' ואיננו כלו' מה נעשה ממנו כי לא הגיע זמנו ולכן נתן טעם לאיננו לקחו אלי"ם במדת הדין קודם שיחטא בעודו זכאי ועל זה נאמר ויש נספה בלא משפט שמת בעודו זכאי קודם שיחטא כנז' פ' פקודי דף רמ"ט שו' ג' ולז"א כי לקח אותו אלי"ם ולא ה': והנה ר' אלעזר אפשר כי לא סבר כן רק שלרוב חסידותו שאין כמוהו לקחו ולא מת. וז"א ואסקיה לשמי מרומים ושם השליטו על כל המלאכים וזה ממה שידעת סוד חנוך מה הוא כנז' פ' קדושים דף פ"ג ריש ע"ב. ואומרו מ"ה מפתיחן צ"ע. ואפשר לכאורה שהם סוד אד"ם העליון הרומז לכל האצילות העולה בגי' אד"ם שהוא יו"ד ה"א וגו' והם מפתחו' לכל הקדושות ובהם נבראו כל העולמות:

וירא ה' וגו' או' אבל ת"ח מאן דאתדבק ביצה"ר וגו' אפשר נתינת טעם למה שיבא לפניו והוא ענין השחתת זרע. ואמ' ע"ד משרז"ל בשמתא מאן דמגרי יצה"ר בגרמיה. והוא כי נראה בחוש העין שאע"פ שהאדם יעשה עבירות אחרות רבות אין בו כ"כ גירוי יצה"ר כי יעשה במקרה או בעת יאונה לידו אותה העבירה. אמנם המשחית זרעו הוא דבר תמידי שאין צריך לבקש ולחפש אחרי הערוה והאשה. כי משחית זרעו על הארץ ומגרי יצה"ר בגרמיה יותר מכל העבירות שבעולם. וא"כ זה המתדבק ונמשך ברצונו להדביק ביצה"ר ולגרותו עליו אז נמשכים עליו רוחות הטומאה ומתטמא לעולם ובזה השכינ' בורחת מאצלו מפני הטומאה. והנ' זה היה עון הדור הזה כאו' כי רבת רעת וגו' פי' כי רעת הוא כנוי אל השחתת הזרע המגדיל את הקליפה הנק' רעה. והנ' רעת אדם הזה שבדור הזה היא בארץ כי משחיתים את זרעם בארץ ממש והשאר מבואר: ואו' אוי לרשע רע כי רע יותר מרשע כי השין הוא היסוד של שקר מעט קדושה שיש בו וכיון שקלקל והשחית זרעו נעשה רע ונסתלק מעט הקדוש' שבו ונשאר כולו רע. וזה מאן דמזני * לפנינו הגי' מאן דמחבל כו': וגומר לא אחזי פני שכינתא כי ממעט הדמות ומתהוה מן הטפה ההיא שדים הנק' נגעי בני אדם שעליהם נאמר וג' כבני אדם וגו' [חגיגה ט"ז] אמנם אדם הראשון ששמש ברוחין ולילין ק"ל שנים היה תקנתו כי כאשר חטא והטיל בו נחש הזוהמא כיון שחזר בתשובה נכנס בגיחון עד קדליה ודחה הרע והזוהמא לחוץ כל אותם הק"ל שנים ונתקן ואח"כ הוליד שת בדמותו וגו' אבל שאר אדם הוא פגם גדול כנז'. מהרח"ו נר"ו: