אור החמה על ספר הזהר א:קו

בהאי דלתת' מ' תאנה וראי פגיה הם פרי האילן שהם קדושים עלי תאנה הם עלים שאין בהם תועלת אלא קליפה ושומר לפירי:

בההיא שעתא אתגרע שאין זה מעונש דינו. אלא מה שהוריד עצמו למט' מאליו:

אתעביד פרוד' בין הת"ת למ':

וקאים בדינ' מצד הדין הנשפע מהגבור' למ':

ואתלטיא ארע' ארץ העליונ' שלא ישפיע לו אלא דין. ואפשר בארץ התחתונה כללות העולם כולו ששלטו בה הקליפות:

מאן עבד תרוכין למאן. הדבר שקול או נפרש ויגרש את האדם הב"ה גירש לאדם או ויגרש א"ת דהיינו מ' האדם בעונו. והנה ממה שאמר לעיל וישלחהו ה' אלהי"ם מג"ע הרי גירושי האדם נאמרין. א"כ מה אני מקיים ויגרש אלא ממש שאדם גירש השכינה בעונו. מכיון דכתיב לעיל כבר וישלחהו וטעמא קאמר קרא לא הודעת הדבר. דא"כ היה ראוי להקדים העון שהוא ויגרש את האדם ואח"כ וישלחהו שהוא העונש וז"א ובג"ד כתיב רשלחהו וגו' אמאי וישלחהו בגין דגריש כנז' וטעמ' קאמר קרא כנז':

וישכן אשרי לון וגו' יר' שג"כ הוא הודעת העון מדה כנגד מדה וה"ק וישכן איהו אשרי. אדם ממש סתם למעלה אורחין ושבילין ואשרי דינין על עלמא. מדה כנגד מדה נסתם לו דרך ג"ע והיינו לשמור דרך. סתימה כנגד סתימה ואשרי דינין היינו להט החרב ואמשיך לווטין היינו המתהפכת כדמפרש ואזיל:

גוברין ונשין כגון שדים וכיוצא בהם לפתות בני אדם ברשתם ולהעניש:

דלא יוספון לאבאשא כאו' ועתה פן ישלח ידו וגו' והורה בזה שאינו לנקבות העונש אלא לתיקון:

ומתהפכין גוונין וגו' להעניש כפי ענין העון. שבעולם הבא אחר המות נענש כל א' כפי מדת עונו. אם מעט ואם הרבה ובעונש ידוע לכל עון ועון:

א"ר יהודה וגו' פליג אדלעיל. דסבירא לי' דלהט החרב היינו ממש מתהפכת והם להעניש בעולם הזה:

וכדין יכילו לאבאשא ליה כענין אשמדאי: ומה דהוה בידיה שהי' מלך נטלו מיני' ונעשה הדיוט:

בההוא אורח' דאתדבק הוא מושך עליו הקליפ' ונכנס בטומא'. וכחות הטומא' כנגד אלו שהוא מושך עליו באים להענישו מדה כנגד מדה וכן היה ענין שלמה. וכן אדם שהוא משך אלו ונמשכו לו כנגדם אלו כנז' לעיל: והיינו דמפרש ואזיל שהוא מה שהמשיך אדם והוא הנוטל נשמה מדה כנגד מד': כדין אתייהיב רשו וגו' שהנחש מטמא ראשונ' ואח"כ באים שאר כחות הטומא' עליו כיון שכבר נטמא הגוף ונעשה חלק החצוני:

ככל אתר דאשכח רשימו מסטריה עם היות שקודם לא נטמאו הבגדים אלא מידים אח"כ על ידי טומא' זו שור' על הבגדים או על כל דבר עצם הנחש כיון שיש שם רשימו מציאות שמץ דבר ולפי זה הוא הדין שלא ילבש בגדיו עד שיטול ידיו דמה לי הוא מה לי אחר. ולחדושא נקט אחר אע"ג שכבר נטל הוא ידיו ועיקר לבישה בידים טהורות. כיון שיש אפי' נגיעה זו המועטת סיוע בעלמ' ממי שלא נטל ידיו די לטומא' לשרות עליו. ואני שמעתי שאם יעביר על עיניו ידים מסואבות שעין רעה שולטת על עיניו והדבר קרוב בלי ספק: ועל דא לא יטול מים בבוקר קאמר מהרמ"ק ז"ל:

והרח"ו נר"ו כתב:

וע"ד לא יטול ידוי בר נש וגו' זה ביארנו פ' וישב דף קפ"ד ע"ב דיש חילוק בין נוטל ידיו זו עם זו שאין עליו כי אם כח טומא' אחת. מש"כ כאשר נוטל ידיו ע"י אחר כי אז שור' עליו טומאת האחר והוסיף טומא' על טומאתו. ולכן צריך ליטול ידיו ממי שכבר נטל אם ירצה או מ"י עצמו ועיין שם:

בההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה וגו' הכוונה כי כאשר ישר' זכאין אתכלילת דרגא דשכינת' מכולהו עשר. וכל חד וחד כלול מי' ונקראת מאה ברכאן. וכד חב אדם עביד פירוד' ואותם ק' ברכאן אסתלקו. אתגרע ההוא זקיפו וההוא קומה הכוונה אותו הקשר שהי' לה בעת הזווג. באופן שהיא היתה עולה עד למעלה כל ק' דרגין וזו היא שיעור קומתה בעת הייחוד עכ"ל: וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

גיליון ראיתי כתוב בזוהר ישן על פ' וקוץ ודרדר תצמיח לך שנתקלל אדה"ר על זרע ישראל שיהיו לחוצים תחת יד עשו וישמעאל. קוץ במ"ק עשו. וישמעאל עם המלה ודרדר * צ"ל וישמעאל במ"ק ודרדר עם המלה: במ"ק עכל"ה: