אור החמה על ספר הזהר א:י

פתח ר' אלעזר וגומר בשית יומין שהם ו' ספי' ברא קב"ה עלמא. ובכל יומא ויומא גלי עבידתי' וגו' עניינו שכל ספיר' וספי' ממש הית' פועלת במ' שמוש' מה שהיא צריכ' לפעול ולא שהפקידו הספי' מזו לזו מחסד לגבור' ומגבור' לת"ת וכן כולם עד הגיע הפעולה למ' והיינו או' גלי עבידתי' ויהיב חיליה כי שתיהם היו בבת אחת ובענין א' וזה להכריח היות כל ספי' וספי' לעצמה ממש מאצלת פעולת' וז"א ויהיב חיליה בההוא יומא לא ביום אחר כנז':

אימתי וגו' יר' לא שיהי' גילוי הספי' מחסד בעצמה ח"ו וכן כולם בעצמם אלא ע"י המ' ועכ"ז הי' בו ביום כיצד שהמ' בה ו' ענפי' לו' ספירות וז"ש אימתי גלי עבידתי' ויהב חילי' ביומא רביעא' דהיינו מ' וקשיא לי' שהיל"ל ביומא שביעאה שהיא המ' לז"א כי מעשי בראשית הגשמי יוכיח והנסתר מתיישב וז"ש בגין דאינון תלתא יומין קדמאין שהם חג"ת פעולתם בלתי נגלית ע"י עצמן אלא ע"י זולתם וז"ש סתימין [וסתימתן] ולא אתגלו פי' שהם בלתי מתגלים ע"י עצמן אמנם פעולתם ע"י עצמן וז"ש כיון דאתי יומא רביעאה אפיק עבידת' שהיא הפעולה בעצמה וחילא כח המעמיד': דכולהו פי' כל א' לעצמו ממש בלי עירבוביא וענין זה ממש במעשה שמים וארץ וז"ש דהא אשא ומיא ורוח' שהם פעולו' ג' ימים כאו' ביום הראשון ורוח מרחפ' וגו' יהי אור היינו פעולות דקות וכן ביום ב' שמי' אש ומים הכל פעולות דקות בלתי מתגלות שעניינם נעלם ובלתי מתגל' לתחתונים אמנם גילויו [נ' דצ"ל גילויים] ע"י יסוד העפר שהוא נגד המ' שזהו תוצא הארץ וגו' שהם צמחים מורכבים מג' יסודות מתגדלים בקרקע ושם נרגשים ממש וז"ש דהא אשא ומי' ורוח' אע"ג דאינון תלת יסודין עיל' שהם חג"ת וכלהו תליאן ולא אתגלו עבידת' דילהון עד דארעא גלי לון כל א' לבדו וז"א כדין אתיידע אומנות' דכל חד מנייהו כענין דשאי הקרקע שהם קצתם חמים ויבשים מיסוד האש וכיוצא משאר יסודות וכן ע"ד זה השמי' וכל צבאם וכחם נודע וכח המזלות מהעשבים והצמחים. ואמר תליין כי אחר שבריאתם לא היה אלא לפעול בעולם התחתון לצורך האדם הנה קיומם ועניינם הי' תלוי עד היות הארץ ויסוד העפר פועל ודרך זה אל הספי' הנעלמות כנז' עד דארעא שהוא יסוד העפר גלי לון כנז':

עוד אפשר לומר אחר העיון בפ' תרומה בסוד ההוא אפריון. והענין שבלי ספק ו' ימים הם ו' ספירות שכל אחד ואחד אפיק עבידתי' וחילי' דהיינו סוד המעש' היורד ומשתלשל וחילי' המושרש שם במ' שדרך בו יושפע התחתון כאילן היונק משורשו והנה ג' ימים ראשונים הם חג"ת שכל א' וא' עוש' שימוש במ' ומוציא פעולותיו כדרך שהם כתובות בתורה ואותם הפעולות אינם יוצאות אל הגילוי והמציאות אלא ע"י הע' היא סוד הנקבה הזכר [אולי דצ"ל הנזכר] ביום ג' ממש דהיינו סוד הארץ יסוד העפר המוצ"א כח יסוד המים וכח יסוד האש וכח יסוד האויר ואין לה יום לעצמ' אלא היא נכלל' ביום ג' בענין שהיא שם יום רביעי לא ביום רביעי אלא יום ד' נכלל ונעלם ביום ג' ואז הוציא פעולות ג' ימים כנז' ועם היות שאמר ויומ' רביעא' אתגלי עבידתי' אין הכונה על הד' ממש אלא הד' הנז' הנכלל בשלישי שהיא המ' אפיק אומנותא דהיינו שכל מה שהיה נעלם בארץ שהם פעולות חג"ת הפועלים ע"י המל' הנכללת עמה' בכלל הפעולות היא מוציא' ונותנת התפשטות אל נה"י שהם ענפי חג"ת ולכך גלה פעולות ג' ימים ואפיק ג' אומנים התחתונים שיפעלו וישלימו פעולת העולם שאין העולם שלם אלא בגמר ג' ענפים הנז' ולז"א ולבתר יומא רביעא' היא המ' ד' לספי' ג' ימים שהיא נכללת עמו כנז'. אתגלי עבידתי' ותוצא הארץ וגומר לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד דהיינו שהחסד מתגל' ע"י הנצח וגבור' בהוד ות"ת ע"י היסוד וכן ג' ימים דה"ו הם ממש גמר מעשי אב"ג דהיינו אומנא לאומנותי' דכל חד וחד. ואחר שיצאו דרך בה והארץ מ' ילד' אותם ירד' למט' מהם וכמו שהית' נכללת בת"ת ג' גם עתה נכללת ביסוד ג' דהיינו ה' דהששי. ועבדו שמושא בה ג' ימים אלו שהם ד' נצח תקן מעשה יום ראשון שהוא יהי אור נגמר בתליית המאורות ויום ב' היה מלאכת רקיע בתוך המי' ונגמר מלאכתם בה' ישרצו המים ועוף יעופף על פני רקיע השמי' וכן יום ג' ותראה היבשה [פי' וביום ו' תוצא כו'] תוצא הארץ נפש וגו' נמצאו אלו הג' מעש' הג' אומנים לאומנותי' דכל חד וחד והכל ע"י המ' שהיא רביעית לכל ג' ונכללת בג' ת"ת ויסוד ועכ"ז בין יומין קדמאין בין ביומין וגו' הכל תלוי בשבת הבא אח"כ שהוא סוד ת"ת ויסוד ומ' וז"ש שבת דמעלי שבתא דהיינו מ' ושבת דיומא ממש שהוא ת"ת והיינו את שבתותי ומלת תשמורו ירצה על ייחודם שלא יפרד ע"י חילול שבת וז"ש לית לון פרודא:

ומהו ומקדשי תיראו. ירצה בשלמא אם נאמר את שבתותי על ו' ספי' ומקדשי על המ' שהיא מקדש ניחא אלא השתא דאמרת את שבתות דהיינו נמי במ' כנז' א"כ מאי ומקדשי: ותירץ ר' אלעזר כי מקדשי היא על המ' ולא על מציאות' ממש אלא על קדושת שבת והיא בחינה בפני עצמה והיינו תוספת אור קדושה שהיא מתקדשת נוסף כשהיא נקר' שבת:

ומאי היא קדוש' דשבת: א"ל דא קידושא דאתמשכא עלי' מלעילא דהיינו שאחד שחל השבת נמשך לו בסוד היחוד קדוש' אחרת מלמעל' כנודע:

אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קדוש אמנם אחר ששבת נמשך קדוש' אחרת עליו והיינו את שבתותי ואח"כ ומקדשי א"כ שבת לאו היינו מקדשי: ור' אלעזר הא לא קשיא לי' דס"ל תרי גווני קדוש' נינהו א' קדו' דשבת בעצמו ונק' בשם שבת וקדושה זו ב' דשריא וגו': וההוא טייעא קשיא לי' כנז':

ור' אבא תריץ והכי הוא וגומר פי' כדס"ד מעיקרא דשבת אין בו כלל קדוש' אלא הוא שבת ע"י תוספת אור לא קדוש' אמנם אח"כ כיון ששבת היום יורד עליו ענין אחר קדוש' ממקום הקדש והכריח מפסוק אחר דקאמר וקראת לשבת ענ"ג שפי' שתמשיך לשבת זה המ' סוד "עדן "נהר "גן כנזכר בתיקונים: ולקדוש ה' שהיא קדוש' הנמשכת אחר ששבת היום כנז' מורה שהשבת שעליו העונג אינו אלא שבת לחוד וקדושת שבת לחוד וז"ש אדכר לשבת לחוד ולקדוש ה' לחו' הרי שבת הוא שבת בלי קדושת קדוש ה' ופליגא דר' אלעזר דס"ל דתרי גווני קדוש' נינהו כנז':

א"ל אי הכי מאן קדושה [נ' דצ"ל קדוש ה'] בשלמא לר' אלעזר ניחא קרא דקאמר וקראת לשבת ענג דהיינו קדוש' שבת ואח"כ קדושה [צ"ל קדוש ה'] שהיא תוספת קדושת הת"ת הבאה עליו דהיינו קדוש ה' דהיינו ת"ת דשבת היא קדוש' תתאה וקדוש ה' קדושה עילאה אלא לדידך דאמרת דקדוש ה' היינו קדושת שבת ושבת עצמו אינו קדוש א"כ מאן קדוש ה' שייחס הקדושה לה' לא לשבת וז"ש מאן קדוש ה'. ותירץ ואמר קדוש' דנחתא מלעילא ושריא עלי' ירצה לייחס מקום אשר ממנו נמשכה הקדושה מלעילא שהוא ה' ושרי' עלי' על השבת דהיינו מה שאליו שמתקדש השבת על ידו והיינו ולקדוש ה':

א"ל אי קדו' דאיהי שריא וגו' יר' לדידך ר' אבא דאמרת כי שבת לחו' וקדושת שבת לחוד א"כ משמע דקדושת שבת הוא מכובד אמנם שבת עצמו כמו שאינו נק' קדוש לדידך ג"כ אינו נק' מכובד אם כן וכבדתו אמאן קא מהדר אי אקדוש ה' א"א שהרי הוא מכובד אי אשבת א"א שכמו שאינו קדוש אינו מכובד כי קדוש ה' וכבוד הכל ענין א': ור' אבא ס"ל דהכי קאמר וכבדתו אל השבת כמו וקדשתו דהיינו שיהי' קדוש ה' המכוב' שורה עליו לכבדו ולקדשו וזה דוחק דמאי וכבדתו הרי באים עליו. פתח וגו': מהרמ"ק זלה"ה:

גליון. אלא שבת דמעלי שבתא וגו' תרומה קל"ה ב' ובזוהר שיר השירים שבת דמעלי שבתא תפלה של יד שבת דומיא תפילין דרישא ע"ש בפסוק לריח שמניך וגו': ואומ' ובקדוש' דאנן מקדשין תלתין וחמש תיבין וסליק כלא לשבעין שמהן וגו' תיקון כ"ד דף ס"ח א' ותיקון מ"ז דף פ"ז א' ופ' ויקהל ר"ז ב' וברמ"ה פ' פנחס דף מ"ה ב': ור"ת ויכולו השמים והארץ וה"ו שהוא תחלת שם בן ע"ב ובקדושא אית ביה ל"ה תיבין:

והרא"ג כ' אמר ר' אלעזר לר' אבא אנח להאי גברא. לפי שראהו שהיה רוצה להשיב ולידחק לז"א לו אנח כלומר אף כי יש לך תשובה להשיב אנח להאי גברא כי הוא לא דקדק כ"כ הפסוק כי אם לומר איזה חידוש עכ"ל הרא"ג: