אור דוד פג

אסור הנאה של כילוי אף בתרומה אסור הנאה של כילוי וק"ל

בעזה"י סוגי' דתשע ציבורין

שם ע"ב תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקיל או חמץ שקיל היינו תשע חניות פי' ואתא עכבר ושקיל היינו סיפא דתנן תשע חניות כולם מוכרת בשר שחיטה ואחת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב. ופרש"י תשע ציבורין פסקי הלכות הן ועיין במפרשים דמקשים מה בעי רש"י בזה. ונ"ל לבאר דהנה רש"י פי' היינו תשע חניות היינו לענין אם צריך בדיקה ותוס' פירשו לענין אכילה. והנה אמרתי מדוע מיאן רש"י בשיטת תוס' לענין אכילה הגם דכולי סוגי' איירי לענין בדיקה הא גם שיטת רש"י דחוק דכולי סוגי' אם ביטלו איירי. ונראה דהנה איתא פלוגתא אם פירש לפנינו דהוי קבוע אם הוי קבוע דאורייתא או רק קבוע דרבנן והנה שיטת תוס' דהוי קבוע דאורייתא ושיטת הר"ן והרשב"א דהוה קבוע דרבנן דגזרו שמא יקח מהקבוע והנה לפי שיטת התוס' הוא דחוק וגם לשיטת רש"י דחוק מאוד. הנה הקשיתי מדוע לא קאמר הגמ' להיפוך תשע ציבורין של חמץ ואחד של מצה ואיירי בבטלו דהא קיי"ל כל ספיקא דרבנן לקולא רק היכא דאיכא רוב לחומרא אזלינן להחמיר וקיי"ל דינו דקבוע בין להקל ובין להחמיר

ולפ"ז כל הסוגיא עולה שפיר אם בטלו כדאיירי כל הסוגיא בביטלו וברישא בתשע ציבורין של חמץ ואחד של מצה ספיקו להקל מחמת דהוי ספיקא דרבנן ובסיפא ובנמצא הלך אחר הרוב ורוב הוי של חמץ ואסור, אף בדרבנן אלא בוודאי הא דפירש לפנינו הוי קבוע רק מדרבנן ולפי"ז בשלמא כפי מה שקאמר בגמרא תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ דהוי לחומרא שפיר קאמרי חכמים דהוי קבוע אבל לפי מה דאמרתי להיפך נמצא יהי' קבוע להקל ובשלמא בקבוע דאורייתא הוה שפיר בין להקל ובין להחמיר אבל בקבוע דרבנן בשלמא להחמיר שפיר אבל לא להקל. ולפי"ז הוכחתי כשיטת הר"ן והרשב"א דפירש פנינו הוי רק קבוע דרבנן והנה נ"ל דמש"ה מיאן רש"י בשיטת תוס' דרש"י מצי סבר כשיטת הרשב"א דפירש לפנינו הוי רק קבוע דרבנן גזירה שמא יקח מהקבוע והנה איתא בש"ע יו"ד סימן י"ו בהמה שנשחטה אמה או בנה היום ונתערבה באחרת וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידו ממקום קבועין ויקח אחד מהם וישחוט דכל דפרוש מרובא פרוש ועיין בס' פרי חדש דמקשין דנגזור שמא יקח מהקבוע ותירץ הואיל דליום המחרת יהי' מותר לא גזרינן דבודאי לא יקח מהקבוע דבר שיהי' מותר ביום שלאחריו. ולפי"ז אנן דפסקינן כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר באכילה איך שייך לומר גזירה שמא יקח מהקבוע ולכך מיאן רש"י בשיטת תוס' הואיל דסובר דפירש ממילא לא אסור רק מדרבנן גזירה שעא יקח מהקבוע ולכך לענין אכילה ל"ש גזירה שמא יקח מהקבוע ואי"ל דחמץ לאח"פ אסור מדרבנן אכתי איכא איסור מדרבנן ונגזור שמא יקח מהקבוע זה אינו דהא דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן דוקא היכא דאיכא איסור תורה בל יראה התם גזרו לאחר הפסח אבל היכא דליכא רק איסור דרבנן בל יראה אינו אסור לאחר פסח מדרבנן והא ראי' דבירושלמי רצה להתיר אם בטלו חמץ הואיל דליכא רק מדרבנן רק דאסרו משום שמא יערים אבל בלא"ה הי' מותר הואיל דלא עבר רק מדרבנן וכאן נמי הואיל דפירש לפנינו רק אסיר מדרבנן לפי שיטת הר"ן והרשב"א דאסור רק מדרבנן. ולפי"ז בהאי חתיכה לא עבר רק מדרבנן בכל יראה לפיכך אינו אסור לאחר פסח באכילה אפילו מדרבנן ולא שייך למיגזר שמא יקח מהקבוע הואיל