אור דוד פב

הוי התירוץ שפיר דרבא סובר בבכורות דרובא דתליא במעשה הוי רובא ולפי"ז מצי למיסבר בחזקה דתליא במעשה הוי נמי חזקה אבל לדידן דסוברים דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא קשה לפיכך צריך לומר תירץ אחר ואיבעית אימא ספק וספק. והנה אמרתי סברה ישרה הא דאמרינן דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא מדרבנן זה דוקא באיסור תורה אבל באיסור דרבנן מהני אפילו רובא דתליא במעשה ואפילו מדרבנן. ולפי"ז יתורץ קושיא הנ"ל. דהנה מקודם קאמר הגמ' מחמת דהוה חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואת"ל דהוי חזקה דתליא במעשה הוי ספק וספק ואין לומר נהי דלא חייל טיבלא לאכילת ארעי אכילת קבע מיהו ליתסרי. דגמר מלאכה דרבנן וגבי דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעישרן דלגבי דרבנן רובא סמכינן אחזקה דתליא במעשה ודו"ק היטב

ובאמת תירצתי קושיית המפרשים מה דמקשים דהוה חזקה דתליא במעשה ולא אזלינן בתרה ונראה לתרץ מקודם קושיית הא דקיי"ל דדמאי הוי דרבנן אמאי הוי דרבנן הא הוי רוב עם הארץ מעשרין רובא דתליא במעשה בשלמא לפי שיטת הקדמונים דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא רק מדרבנן אבל מה"ת הוי רובא שפיר והנה באמת תירצתי לפי מה שכתבו תוס' ביבמות דף קי"ט אפילו לר' מאיר דחייש למיעוטא מה"ת מ"מ בדמאי הוי רק מדרבנן וכי שייך הואיל דמיעוטא הוי רשעים עי"ש ולפי"ז הואיל דהאי רובא אלים טיבלא ולכך אפילו תליא במעשה הוי נמי רוב. אבל באמת נ"ל כ בשלמא התם קאמר הגמ' שפיר דרוב דתליא במעשה לא הוי רובא דהתם הוי רוב מילתא אחרונה דרוב בהמות מתעברות ויולדות תליא במעשה ולכך אמרינן שמא לא עלה עלי' זכר ואת"ל עלה דילמא הוה מן המיעוט דאינה מתעברות אבל כאן הוי רוב חדא מילתא ולפי"ז הוי שפיר רוב חשוב והוי שפיר חזקה דחזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכן רוב ע"ה מעשרין וכן רוב מצוין אצל שחיטה הוי שפיר רוב אע"ג דתליא במעשה. ואחר שכתבתי דברים אלו מצאתי במ"א בהלכות ציצית סי' ח' ס"ק י"א דכתב סברא זו עי"ש

שם בתוס' בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ומהכא נמי ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה ועיין במהרש"א שמביא בשם הרש"ל דמקשה דמכאן מוכח רק בטבל ומנ"ל להוכיח בתרומה איסור הנאה של כילוי דלמא דוקא בטבל אסור הנאה של כילוי. ונ"ל לתרץ דעיקר הוכחת התוס' רק בטבל אסור הנאה של כילוי וממילא מוכח דג"כ בתרומה אסור הנאה של כילוי וכסיגנון זה כתב מהרש"ל. ואין לומר מנ"ל דילמא דוקא בטבל אסור הנאה של כילוי ולא בתרומה דזה מוכח בלא"ה אם בטבל אסור הנאה של כילוי אסור ג"כ בתרומה דלא אפשר לחלק ביניהם רק עיקר הוכחת תוס' דילמא אף בטבל מותר הנאה של כילוי ומנא לך. ונראה דהנה איתא ביומא בסוגיא דמי שאחזו בולמוס טבל ותרומה פלוגתא אם מאכילין אותו טבל או תרומה דחד אמר מאכילין אותו טבל הואיל דיש לו היתר. וחד אמר מאכילין אותו תרומה הואיל דמותר לכהן. והנה הרב בעל משנה למלך מה' יסודי התורה כתב אם אכל דבר האסור בהנאה לשיטת תוס' דסוברי' דעל הנאה לוקין אם אמרינן דלוקה שחים הואיל בשעה שאוכל יש לו הנאה נמצא הוי תרתי הנאה ואכילה או דילמא אין לוקה אלא אחת. והנה אם אמרינן כסברא הנ"ל דלוקה שתים בוודאי מוכח דאי אמרינן בטבל אסור הנאה של כילוי אף בתרומה אסור הנאה של כילוי דאל"כ קשה אמאי קאמר תרומה וטבל ופליגי בזה תנאים תיפוק לי' דבודאי יאכול אותו תרומה דאי יאכל טבל עובר שני איסורים איסור אכילה ואיסור הנאה של כילוי אבל אם יאכל תרומה לא יעבור אלא איסור אחד איסור אכילה לפום סברא דהשתא דמותר הנאה של כילוי אלא בודאי מוכח אי אמרינן בטבל