אור דוד נז

כי באם עצה נכונה דיבר לו למה יתן עוד כסף והכי היועץ הנאמן יתן שכר לאשר ישמע עצתו. ובזה יהיה מקום לאסרו כי משנאה הוא עושה. אכן המן הבין כי אחשורוש הפכפך הוא והי' ירא פן יתנחם אח"כ אחשורוש ויקצוף על המן באומרו כי האבד ממנו העם גדול מסקי מסין והונה אותו שאין שוה להניחם ויתחייב מיתה כמטעה המלך. אמנם מבואר בגמ' ברעות ונמצא יפות רע רע יאמר הקונה כי דרך הקונה לומר רע ועכ"ז לא היה לו להמוכר להאמינו כיון שדרכו בכך. א"כ חשב המן שיבטיח הכסף ויהי' כקונה ישראל. וא"כ אף שיתברר שקרו עכ"ז אין עליו עונש במה שדיבר שקר כי לא היה להמלך להאמין לו כיון דרע רע יאמר הקונה ולא הוטעה אותו בעצתו כי אין זה בגדר עצה רק בגדר קנין ומוסחר ובענין מוסחר אין הבדל בין הנאה לדיין או למלך כלל. אמנם אחשורוש אמר כי אינו רוצה בכסף והעם לעשות כטוב בעיניך פי' שיהיה כפי עצתך. אכן למרדכי נתגלה פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול אל גנזי המלך ולא נודע לו אם קבל אחשורוש הכסף או לא. והי' סובר שקבל אחשורוש המעות. וזה הי' למען יתעוררו לתשובה ביתר שאת כי קשה לחזור כיון שמכר להם אף שנמצא שקר בפי המן מ"מ לא הי' לו להאמין ומקחו קיים. אכן אסתר המלכה באה בדבריה כי נמכרנו אני ועמי פי' שמכירה היה במעות להשמיד וגו' לא בגדר עצה. אמנם חולקה בזה בי בשלמא הקונה לעצמו בודאי שיאמר הקונה רע הוא כדי שיוזל לו. ולמוכר המשפט לחקור אם אמת הוא. אבל בדבר שאין לו הנאה לעצמו כלל יוכל המוכר לומר סמכתי עליך כיון שידעתי שאין לך הנאה בדבר ומסתמא הגדת אמת. וז"ש אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כיון שא"א לחזור שהמכירה קיימת. אבל להשמיד להרוג שאין לצר תועלת במה שהמלך יהיה ניזק וזה כי אין הצר שוה בנזק המלך א"כ מה"ת תחשוד שיטעך א"כ מכירה בטעות הי'. ובזה מדקדק הלשון אין הצר שוה ששוה הוא לשון תועלת אשר הוא מוקשה לכל הפירושים. לכן אמר אחשורוש מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן כי באמת לא הי' בגדר מכירה כלל כי החזיר לו הכסף. ובזה ניחא מה שבקשה את המן להמשתה כי סברה שישא המן לה פנים ויבטל הגזירה כי חשבה שאין ביד אחשאורוש לחזור וכאשר שמעה כי לא מכר לו אחשורוש אמרה איש צר ואויב המן הרע הזה שהוא הערים לבקש מכירה בעד י' אלפים ככר כסף שהבן זאת כי שקר בימינו

(ו) איש צר ואויב המן הרע הזה. במדרש תצוה צר מלמעלן צר מלמטן. הנה ההבדל בין צר לאויב כי הצר נקרא על העושה בפועל וגורם צרה לחבירו זה נקרא צר. אמנם אויב נקרא על המחשבה להרע. ואם כי לפעמים לא יוכל עשות המזמתה עכ"ז הוא אויב. ואף כי לפעמים נמצא אויב שעשה מעשה בפועל עכ"ז המכוין הוא על מחשבתו להרע כמי והוא לא אויב לו שפי' שלא היה במחשבתו מקודם אף כי הצר לו. או לפעמים שבמחשבה מחשב יותר מאשר יוכל לעשות בפועל הרע שאין סיפק בידו לעשות מה שחשב וזה נקרא בחינת אויב. וז"ש במקרא הי' ה' כאויב בלע כל חומת ארמנותי' שהכוונה כי הצר הצורר על העיר להלחם עכ"ז אין רצונו לעקור העיר מכל וכל ר"א לשלול שלל ולבוז בז. אמנה האויב ש צו ינקם בכל אשר יוכל לפעמים לא יספיק יכולתו לעשות כאלה. אכן בהשי"ת לא שייך זה כי היפלא ממנו דבר אם הוא רוצה מי יעצר בידו לעשות. וא"כ לא שייך שם אויב לכן אמר הכתוב שהי' כאויב כי כמו האויב אשר יעשה כל אשר יוכל ואף לא ישאיר מאומה אשר ביכולתו הי' ה' כאויב שבלע הכל מה שבטבע האדם לעשות ויותר אין ביכולת אדם ומ"מ אינו אויב ממש רק כאויב שח"ו אם הי' רוצה יותר הי' ביכולתו. לכן הוקשה להמדרש בהמן אחר שביקש להרוג ולאבד ולא ישאר מאומה א"כ למה מכנה אותו בלשון צר