אור דוד לו

מאס בהם. אמר הקב"ה אני אין לפני שינה בעצמותי ורק מפאת האדם א"כ אדרבה מתוך שינה שזה ימים לא עשיתי להם נס ולא נתמעט זכיותיהם א"כ בניקל יש לך לירא כי אתעורר עתה ואפעל גדולות לאבד הרשע מעולם

(ט) ועשרת אלפים ככר כסף. בגמ' מגילה דט"ז אתיא מלא קומצא דידכו ודחיא עשרת אלפים ככרי כספי דידי. להבין המאמר עפ"י ביאור טעם הקומץ ומנחת העומר כי הנה ישראל היוצאים ממצרים ממ"ט שערי טומאה וטרם נכנסו לשער החמשים משערי הטומאה שהי' ביום חג השבועות זמן מתן תורתינו הי' ספירת שבע שבועות מבואר בזוה"ק טעמו כי הוא שבכל יום נכנסו שער אחד לפנים מהשער. נמצא ביום הט"ז בניסן שהוא יום ראשון אחר יום היציאה אז היו מובדלים מן הטומאה ולטהרה לא באו עד משלם יום הט"ז ולכן יום הנף כלו אסור ואז היו ישראל משוללים מהחטא והצדק והיו כדוגמת בהמה שאינה לא בגדר הטוב או הרע כלל. ולכן הי' הקרבן שעורים שהוא מאכל בהמה וענין הקרבן הזה לרמז שאף שישראל נעדרים משלימות אנושי רק אינם מיהת בגדר הגרועות במעשים מכוערים ואינם נוטים לצד הרע וטומאה ג"כ ראוים להושע ע"ד אדם ובהמה תושיע ה' בני אדם הדומים לבהמה

והנה טעם הקומץ נ"ל עפמ"ש התולדות יצחק למהר"י קארי בפרשת צו בטעם בהן יד במצורע עפ"י מ"ש חכמי הטבע כי כל אחד מהאצבעות שרת לחוש מחמשה חושים הראשון והוא גודל משרת לקנוח הפה שבו חוש הטעם. והשני תוך נחירים שבו חוש הריר. השלישי לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולן והרביעי לקנח העין. והחמשי לקנח האוזן. והקב"ה ברא באדם ה' חושים ונתן להם חמשה משרתים וזהו שלימות יתברך. כי א"ע דבר לבטלה ואנו רואין שכל או"א מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה ע"ש עכ"ד. והנה ההכרחי לצורך קיום האדם כי בלעדי הוא כמת. הם רק שלשה חושים. החוש המשוש כמאמר כל חי מרגיש ומי שאינו מרגיש הוא כמת. וזהו החוש המשוש כאלו הוא מהרגשת התנועה. גם חוש הריח אשר הוא מהנחירים שהוא כלי הנשימה אשר בלתי זה אי אפשר לחיות אף רגע אחת כי נשמה באפו. וכבר אמרו חז"ל בברכות איזה דבר שהנשמה נהנה זה הריח שנאמר כל הנשמה כי הריח בא מכח הרוח הנושם באף ובלתי נשמה א"א לחיות. אמנם העין שהוא חוש הראות ג"כ אף שיוכל אדם לחיות מ"מ אמרו חז"ל בנדרים פ"ק ד' חשובין כמת ואלו הן סומא כו' א"כ הסומא חשוב כמת. נמצא הם מהצורך להאדם החי שלשה חושים הללו. משא"כ חוש הטעם שאף אם אדם לא יטעם טעם והבדל בין מאכל למאכל וכן האוזן אף אם נתחרש ולא ישמע ג"כ יוכל לחיות ונחשב כחי. אבל חוש הריח א"א להתבטל כ"א ע"י פסיקת הנשמה כי כשנושם באפו ממילא ירגיש בהריח. וגם כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנה בו ועיקר חיות האדם. וחוש הראות בלעדו נחשב כמת וכן ההרגשה. כל מת אינו מרגיש. וא"כ שלשה דברים הללו הם עיקר חיות האדם ההכרח. אבל שאר החושים הם כמותרות לאדם. ולכן בג' דברים הללו נחשב הקומץ שסלקא לגבוה. ובשתי אצבעות השנים השנים וסלקן וסלקא להדיוט כי הם מותרות לאדם ולא סלקא לגבוה שבמה שמקריב הדבר בשלש אצבעות נגד ג' חושים כאלו הקריב נפשו ע"ד ונפש כי תקריב מנחה. והבן זה. ויען כי המן הי' מהשלשה המתגאים בעשרם כמבואר במדרש ובפיזור עשרת אלפים ככר כסף חשב להשחית אומה שלימה. וכאשר הבין מהקומץ שאף הדבוק בגוף האדם כמו חוש הטעם ושמיעה נחשבים כמותרות ואינם חשובים לגבוה מכ"ש שאינו חפץ ה' באיש אשר מעלתו רק מצד קנין רכוש שהוא קנין חיצוני ולא קנין עצמו לכן אמר הקומץ דחה עשרת אלפים ככרי כספא ודו"ק

ובפשיטות י"ל דהנה המן נתגאה בעשרו אכן ישראל הם גדולים במעשים