אוהב משפט חלק א נז

מדברי רש"י בדמ"א בד"ה כשהצנון עיקר שכ' שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון וגו' ע"ש ומדהוצרך לו' שלא אכל וגו' משמע דעיקר וטפל היינו שהא' טפל לב' שבשבילו הוא בא ואינו לו' שבדעת האדם הוא עיקר האכילה ואין סתירה לזה ממ"ש המ"א שהביא ה"ה זצ"ל דכל שהוא הרוב הוא עיקר ד דהתם מיירי בדברים מעורבים ביחד דעלה קאי אם ע"י בישול וכיוצא שאין ברור איזה מהם נעשה טפל לשני ונתערב עמו לצרכו אלא ע"י שהאחד רוב יותר מהב' דמסתמא המיעוט נתערב לצורך הרוב ועיקר חפצו לאכול הרוב וע' לה' כף החיים למהרי"ע נר"ו סי' ר"ד אות ס' בשם הח"ח וקש"ע והבא"ח ע"ש וע' להעה"ש אות ב' מה שתמה על הרדב "ז סי' תרמ"ג דמה שייך כל שהוא עיקר וגו' לדין החביב דהתם אין לו חפץ באכילת פת מחמת עצמו אלא כדי שלא יזיקנו דג מליח וגו' ע"ש וה"נ כיון שיש לו חפץ לאכול כאו"א מחמת עצמו א"כ מה מעושה עיקר הא' על הש' אף שאין שום א' בא בשביל הב' אין זה רק מצד חשיבות וא"ז ענין לעיקר וטפל כלל וכ"מ ריהטת הפוסקים דעיקר וטפל הוא כמ"ש אבל הכא שניהם היו עיקר. וכ"ר לה' תוספת חיים על חיי אדם כלל נ"ו בשם משיבת נפש באוכל פת אחר מליח וצנון ובצל דדוקא שאינו האב לפת כלל אבל אם שותה י"ש ואוכל אחריו פת למתק שתייתו אם כונתו לסעוד הלב מסתמא תאב לאכול פת וצריך לברך על הפת ע"ש ועמ"ש מרן ס' רי"א ס"ל דבפה"א ישתכל בפה"א קודמת וכ' הפוסקי' דאף שהדבר שברכתו שהכל הוא החביב ודון מינה בנ"ד לענין קדימה מברך בפה"א על הירקות ואח"ך שהכל על הבשר וה"ה ז"ל שכ' דמברך על הבשר שהוא החביב עדמ"ש ההגה היינו למ"ש דהירקות עיקר וא"כ כשמברך על הירקות נפטר הבשר ואינו בדין שיהיה החשוב טפל לשאינו חביב ונפטר בברכתו לכן מברך תחילה על החביב ואח"ך על העיקר דאין לפטור העיקר בברכת הטפל ואף שבירך עליו שהכל. וכ"מ מסתמות דברי ההגה דאף שהעיקר ברכתו בפה"א מברך על החביב שהכל תחילה מט' הנז' אמנם למ"ש שהוא מברך אשניהם דתרוייהו עיקר נראה שיש לברך בפה"א על הירקות תחילה וכמ"ש. וגם בעיקר דינו של ההגה הנז' המ"א חולק בדבר וכן הא"ר כ' דמשום ס' ברכות מברך לעולם על העיקר ע"ש ואפ' דע"כ כ' ההגה בלשון י"א משום דמשמ"ל מסתמות דברי מרן דאין חילוק ולעולם מברך על העיקר

סימן י"א

שאלה עובדא הוה בא' שטעה ביום ש"ק בתפלת מוסף שהתפלל מוסף שבת ור"ח אתה יצרת וכו' וחתם מקדש השבת וישראל ור'"ח ונפשו