אוהב משפט חלק א מא

איסור מרבה בברכות אלא בחנם אבל כל שיכול לפטור עצמו בברכה א' ומברך על כל א' בפ"ע ליכא איסור ע"ש ואף דמסיק דדוקא בשבת וגו' ע"ש פשיטא דה"ה כל היכא שיש צורך בדבר כגון הכא שרוצה להוציא עצמו מפלוגתא וכ"כ עוד בסי' רפ"ט וסי' רצ"א דכל שעושה לצורך מצוה שלא בחנם אין איסור ע"ש וכ"ש הכא ועוד דהאי תקנתא עדיפא מהך דכ' הפר"ח ביו"ד סי' והסכים עמו העה"ש סי' ח' אות ז' וסי' קע"ד אות א' וקע'"ו ב' דלהוציא עצמו מפלוגתא יכול לכוין שלא לצאת דע"כ בשבת להשלים ק' ברכות ל"מ לכוין שלא לצאת ולא הזכירו זה הפוסקים כמו שהזכירו תקנתא דמברך ברישא על המין שאינו פוטר חבירו ע' להעה"ש סי' רי"א וסי' רפ"ט וע' להתב"ש סי' י"ט אות י"ז וכן מתבאר מדברי ה' רב פעלים ח"ב או"ח סי' כ"ז דיותר עדיף תקנתא דהקדמה ממה שמכוין שלא לפטור ע"ש. ומט"ז אין לסמוך בנ"ד לברך בהמ"ז תחילה ולכוין שלא לפטור התבשיל הא' כיון דאפ' לברך מע"ג קודם בהמ"ז ומיהו אם לא נזכר מלברך מע"ג עד שהתחיל לברך בהמ"ז נר' דיש לכוין שלא לפטור עצמו בבהמ"ז ויברך מע"ג אח"ך וכדעת הפר"ח והעה"ש וכ"ן הסכמת השד"ח מע' ברכות סי' א' אות ד' ואית מ"ג וע' לה' רב פעלים שם וסי' ה' וסי' כ"ד וסי' ל"ב ולה' שמח נפש מע' מ' במילה בב' תאומים עש"ב ומשם באר"ה ולכאורה י"ל דלפמ"ש הגו"ר סי' כ"ד דמע"ג פוטרת בהמ"ז מה"ת ע"ש א"ך ליתא להאי תקנתא שיברך מע"ג מקודם להוציא עצמו מפלוגתא דלאידך גיסא אפ' דאחרי שבירך מע"ג אין לברך עוד בהמ"ז ולא הועיל בתקנתו מיהו הא ליתא דאף להגו"ר מדרבנן מיהא אינו יוצא וכ"כ בפשי' הק"א סי' י"ב ועוד דנראה דהגו"ר מיירי שברך בטעות על הלחם מע"ג או שכיון לפוטרו אבל בסתם אינו נפטר

מיהו הגו"ר סי' מ"ח על מעשה שאכלו פהב"ב ושכחו לברך אחריו מע'"ג עד שהביאו לפניהם הסעודה ובתוך הסעודה נזכרו וא"ל דכיון שעתידין לברך בהמ"ז נפטרו י"ח מע"ג. ביאר בתשו' דראיית ה"ר יונה לענין דייסא תלוי בפלוגתא וגם איכ"ל דלא כ"כ אלא בדייסא ולא בפהב"ב והוכיח כן ומסיק דהלכה רווחת שאם בירך על פהב"ב בה"מ יצא ואם נימא דלרבני צרפת שהביא ה"ר יונה גם בפהב"ב כן הנה עיקר ראייתם אינה ברורה ולא פלטא מפלוגתא וסב"ל ודיינו שנשמע להם בדייסא זת"ד ע"ש והוא הפך בתרתי דפשיט"ל למר דגם בנזכר קודם בהמ'"ז אם נאמר דבהמ"ז פוטרתו ודלא כה"ר יונה יכול לסמוך לכתחילה על בה"מ וה"ט דחשיב סריך לסעודה והו"ל כמו דיעבד או משום שכבר נתחייב בבהמ"ז חשיב דיעבד וגם מבואר דלא חש לתקן להוציא עצמו מפלוגתא וכמ"ש. מיהו י"ל דה' ז"ל מיירי שכשאכלו פהב"ב היה בדעתם לאכול פת ולכך חשיב סריך לסעודה משא"ך