אוהב משפט חלק א קי

הרשב"א ולהצניעו וכו' הוא במוסיף עליהם עד ס' וטוחנן עכ"ד הי"ו ועו"ק כיון דמההיא דארבא אי"ר לאסור להוסיף והרשב"א מיירי להשהותן כמות שהם מנ"ל לאסור להוסיף ונראה דודאי אין להוכיח מההיא דארבא אלא במשהם כמות שהם ומ"מ גם כשמוסיף עליהם וטוחנם אין להתיר בלא ראיה ולכן לא ביאר הרשב"א התר זה וז"כ המה"ש שכ' דמה שאסר להשהותו מיירי אפי' אם ירצה להוסיף ר"ל שכ"ה דעת הרשב"א לאסור גם בזה כיון שאין לנו ראיה להתיר דאל"ך ה"ל לבאר אלא שלא מצא ראיה לאסור אלא במשהן כמות שהם ומהרח"ח נר"ו הנז' ההוא אמר דהמה"ש לא עמד ע"ד הרשב"א במקומם אלא ממ"ש המ"א בשמו וכ"מ ממשה"ק בתחלת דבריו ע"ד הרשב"א שכ' ט' משום דאמא ס"ל דהא איהו ס"ל חו"ן ע"ש והרואה בתשו' הרשב"א יראה שאחר שכ' ט' דמאס"ל כ' עוד לאסור עפ"ד הגאוני' דס"ל חו"ן זת"ד נר"ו (ועי' להמה"ש בהקדמתו שהתנצל שלא היה בידו כמה ספרים ומביא רק ממה שמביא המ"א בשמם ע"ש) וע"ע לה' חמד משה סי' תמ"ז סק"מ שהק' כקו' המה"ש הנז' גם הדגמ"ר הוכיח מזה בדעת הרשב"א דתע' לח בלח אחו"ן ע"ש ולאחר המח"ר לא זכרו שרים מתשו' הרשב"א עצמו שכ' ט"ז ומה שהוצרך לט' דמאס"ל הוא לחסור גם להסו' דאחו"ן שכ"ה ד' השואל א"נ לאסור גם לטחנם ולהשהותם ולזה כיון בשו"ד שכ' ולהצניעו לאחה"ף מסת' ג"ך שהוא אסור וכו' ע"ש ר"ל מאותו הט' שהציע בתחלה דאמאס"ל אבל מט' חו"ן אפ' דס"ל דדוקא באכילה ולא בשהיה וכמ"ש הח"מ שם סקי"ג וע' להח"מ סק"מ שהק' מהיכא משמ"ל להמ"א בד' הרשב"א דאפי' לטחון להשהותם אסור ע"ש ומן האמור א"ש (ועמ"ש הקצה"ר נר"ו הנד"מ דקי"ט בשם ר"י נ"ה ח"ה דהרשב"א ס"ל מעיקר הדין דאחו"ן אלא שנהג איסור במקום שנהגו) גם משה"ק הח"מ על המ"א כאן שלא אסר אלא משו' דהאיסור ניכר מדבריו בסקי"א שנתן ט' דעכ"פ החמץ בביתו ע"ש י"ל לפ"מ שכ' לעיל דמ"ש הרשב"א ולהצניעו אסור והראיה וכו' איירי במשהן כמות שהן יבש ביבש ואיכ"ל דבאמת מט"ז עצמו אסר הרשב"א דעכ"פ החמץ בביתו ואפי' אינו ניכר ונתן עוד ט' אחר בנדונו דהאיסור ניכר א"נ לפי מ"ש הפמ"ג באשל אברהם סקי"א בט' המ"א שהלכו ע"ש סופו שכשיבשלם יתנו ט' אלא דמה שנראה מדבריו דאף שיש ס' אסור להשהותם ביבשותן שכשיבשלם אוסרין במשהו ע"ש אינו מוכרח לע"ד די"ל דתרי חומרי ל"מ לילך ע"ש סופו גם לענין חומרת משהו וא"ך י"ל דמשו"ה לא אסר הכא מט"ז משום דמיירי במוסיף עד ס' א"נ י"ל לפ"מ שמבו' שם בסקי"א דבמקום הפסד סמכי' על הרא"ש דיבש ביבש שנתבטל נעשה היתר גמור ע"ש וא"ך שפיר הוצרך בכאן לט' דהאיסור ניכר לאסור גם במקום הפסד. (מיהו בעיקר דברי המ"א ס"ק