אוהב משפט חלק א קח

שנתבקעו ונתיבשו ונתערבו באחרים ואינו ניכר שפ' דשרי להשהות החטים בעינם דכבר נתבטל ביבש ומ"מ צריך בטול למבוקעים דאע"פ שאינו ניכר ה"ל כמונח בכד וע"י בטול שרי להשהות וכו' ע"ש משמע דלא התיר בשהיה רק משום דאינו ניכר והגם דהמ"א בסי' תמ"ז סקמ"ה ה"ד הרשב"א הנז' וכתב ולפמש"ל (סקמ"ב) בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ס' ולטחנם ולהשהותם ושכ"ן עיקר הרי מסיק דאין להקל נגד הרשב"א ע"ש. ובעיקר מ"ש המ"א בלשונו ולטחנם הרואה להב"ח יראה שלא הזכיר טחינה כלל לא בסי' תמ"ז ולא בסי' תס"ז ונר' שהוא ט"ס גם ה' מחצית השקל לא העתיק תיבת ולטחנם ע"ש

וראיתי להב"ח סי' תמ"ז ע"ד הגהמ"י בחטים חמץ שנתערבו בחטים כשרים ולא נודע עד לאחה"פ דאסורים באכילה דאפי' להרא"ש שפ' דתערובת חמץ יבש ביבש חד בתרי בטל ומותר הכל באכילה הכא מודה דבעי' ס' כמו לבסוף כשיטחננו דאז שרי כשיש ס' דקמח בקמח הוי לח בלח וכו' ע"ש והוא ק' דהרא"ש ס"ל דיבש ביבש שנתערב נעשה התר גמור ומותר לבשלם כא' כמבו' בטי"ד סי' ק"ט ע"ש וה"ן כיון שנודע התערו' ונתבטל חד בתרי מותר לטחנו וא"ץ ס' וצ"ע

והנה ה' מחצית השקל בסי' תמ"ז כ' ע"ד המ"א הנז' דמשמע מלשונו דהרשב"א אוסר להוסיף אפי' להשהותן ואע"ג שכ' בתחלת דבריו אסור להוסיף כדי לאכלן מ"מ ס"ל להמ"א דמה שסיים דלהשהותו נמי אסור מיירי אף שרוצה להוסיף דהוי מאס"ל מדלא ביאר התר זה ע"ש ואני תמה ע"ד שזה מבו' להדיא בתשו' הרשב"א שם וז"ל ולהצניעו עד לאחה"ף מסתבר' ג"ך שהוא אסור והראיה מההיא דרבא דטבעא בחישתא דלא ערבינהו ושהינהו לאה"ף ע"ש הרי להדיא דגם במערב כדי להשהות אוסר וצ"ע [א"ה וכ"ה מוכרח לפי הט' שכ' הרשב"א שזכר ה"ה ז"ל דכל איסור ניכר אפי' באלף ל"ב וכו' דלפ"ז פשי' דל"מ הוספה גם לענין שהיה ועוד ק' על המחה"ש ז"ל שהוצרך לט' דאמאס"ל ול"כ בפשי' משום דהאיסור ניכר ולכ"ן לענ"ד דכונת המה"ש היא להוכיח דאפי' להוסיף עד ס' ולטחנם ולהשהותם אסור אע"ג דהשתא אינו ניכר משום מאס"ל דמ"ש הרשב"א בתחלת דבריו דאסור להוסיף כדי לאכלם (והיינו בטוחנם קו"ף וכ"ן מדברי המה"ש שהבין כן דברי הרשב"א) הה"ן להשהותם וכמו שהוכיח מדלא ביאר וכו' ולזה לא הביא מהא דכ' הרשב"א בהדיא ולהצניעו וכו' ומהראיה דארבא וכו' דההיא להשהותם כמות שהם יבש ביבש דאדלעיל מיניה קאי שכ' דאסור לאכלם כמות שהם יבש ביבש וכדמוכח מדכתב בט' דמילתא משום דהאיסור ניכר ולכן לא נקט בלשונו ולערבו ולהצניעו כמ"ש אח"ז וז"ל והראיה מההיא דרבא דלא ערבינהו