אוהב משפט חלק א ק

סד"ר ולקולא. ואין להשיב עמ"ש דה"ל משהו דרבנן וספיקו להקל ממ"ש הש"ך בכללי ס"ס סי"ט והפר"ח כלל ח' ואיזה אחרונים להחמיר בסד"ר שעיקרו מדאו' כשאר איסורי תורה ע"ש שהרי מדברי הב"י בי"ד סי' נ"ז בשם מ"כ מבו' להדיא דכל היכא דמדאורייתא בטל ורבנן הוא דהחמירו בו דלא בטיל ספיקו לקולא כל שלא נודע קודם התערובת ע"ש ומשמע שכן דעתו וכמ"ש במ"א בס"ד דהכי נקטי רבני האחרונים ז"ל כסברא שמביא בב"י בסתם וכן יש להוכיח מדברי מרן בש"ע סי' תס"ז ס"ט והוא מדברי הרי"ף הביאו הטור ע"ש וכ"ר לה' קול אליהו בי"ד סי' י"ח שהוכיח בדעת מרן כמ"ש וכן ממה שפ' בסי' קס"ח ס"ז בפת הבאב"כ ומדוכתי אחריני ושכ"נ מתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט ו' פני משה ח"א סי' ג' עש"ב גם ה' בן אברהם סי' ט"ז האריך בכ"ז ואסף איש טהור כמה אחרונים דס"ל כן ובסו"ד הסכים להלכה להקל בהפמ"ר כדעת המתירים כי רבים המה ע"ש

ועוד נר' דיש להקל גם שלא במקום הפמ"ר לפ"מ שנר' מדברי ה' דבר משה ח"א סי' ל' דעיקר מה דחיישי' שמא יתפרך אינו אלא ע"י ריקוד ע"ש וכ"מ מריהטת הפוס' וא"כ י"ל דלא חשש מרן לזה אלא היכא שנמצא כמה מקומות מלוחלחים דחיישי' שמא יתפרך ע"י הרקוד או דנימא דקרוב להיות שיתפרך אבל הכא מאן לימא לן אעיקרא דדינא שיש עוד מקום אחר זולת חתיכה זו שנמצאת ומהיכ"ת להחזיק ריעותא בזה וע' להרדב"ז ח"ה סי' ב"א ק"ך והביאו הברכ"י סי' תמ"ז ולהפר"ח סי' תס"ז אות ח' ע"ד הצ"ץ ע"ש (וע' לה' מגן האלף סי' ת"ל אות) ומן הדין לא היה צריך אפי' רקוד רק שיטול חתיכה זו עם איזה קמח סביבה אלא דמ"מ כיון דאפ' למעבד הכי ולברר אם יש דבר שישאר בנפה ע"י רקוד מבררי' וכיון דעיקר הרקוד הוא רק חומרא בעלמא יש להקל שלא לחוש שמא יתפרך וכה"ג ממש כ' הט"ז סי' תס"ו סק"ד דאף דל"מ רקוד מהני שיאחז מקום המלוחלח מה"ט גופיה וכ"ה הח"י ע"ש וכ"כ הפר"ח דאם ידוע המקום שנתחמץ ואחז בידו מעט הקמח ההוא ומעט קמח אחר עמו השאר מותר ע"ש וכן הסכים ה' חיים מדבר לד' הט"ז והפר"ח ודעמייהו להתיר אף בנתיבש אם לא נתלחלח אלא במקום א' וגם לא נענעו השקים ע"י שיאחז מקום המלוחלח עש"ב ודידן עדיפא שלא נמצא אלא חתיכה א' יבשה ונטלה דאין לחוש שמא יש חתיכות אחרות ויתפרדו ברקוד. והגם דמדברי הב"ד והגו"ר והנשמ"א הנז"ל נר' דגם בלא רקוד דרכו להתפרך מ"מ כיון דאעיקרא מ"ש מרן דמפרך ומתערב אין הדבר ברור שכן דרכו דבש"ע מהרש"ז והט"ז נקטו דשמא מפרך ופשטא דמילתא משמע שהוא רק חששא בעלמא ואפי' כשהוא ע"י רקוד א"כ הגם דנימא דדרכו בכך מ"מ יש לסמוך על סברת הדב"מ דאין זה אלא ע"י רקוד ל"כ בנ"ד וכמ"ש.