אהל יעקב צו

שידע כי הבורא ינהיגם לטובתו ע"ש בדב"ק הנחמדים) ורז"ל דרשו (בב"ר פר' פ"ט אות ב') אשר שם ה' מבטחו זה יוסף שבשביל שאמר הזכרתני וזכרתני נתוספו לו שתי שנים ע"כ ולכאורה קשה כלפי לייא ובודאי שהמפרשים דברו הרבה בזה ואנא עניא על הרוב לא אביט בספרים אך לפי דעתי יתפרש פשוט כי מי שהוא נעזב אל הטבע והמקרה א"כ כשהוא בוטח בסבה או באדם לפעמים המקרה לא יתנגד אליו ואפשר שיצליח באותה הסבה או האדם ובכן לו היה ח״ו יוסף בסילוק ההשגחה אזי היה אפשר הרבה כשיזכור שר המשקים את יוסף שיצילהו וזה טבעי מאד שהמלך יתפעל מזה ויוציאהו לחפשי וכאשר כן היה בסוף אבל היות כי יוסף שם ה' מבטחו ובודאי שגם הגזירה היא ג"כ היתה השגחיית כנ"ל לזה היתה ההשגחה חלילה להענישו בשתי שנים עוד נגד שני הזכירות ושכח אותו כי היה לו לבטוח תמיד בה' ולדעת כי בעת הראוי המצילו מכל אותם הרפתקאות יצילהו גם מזה ופשוט: או יאמר בכפל וישכחהו משום דלפעמים יש לשון זכירה שאינו על השכחה אלא שלא זכר את הטובה שלו כמ"ש בדה"ב (סי' כ"ד כ"ב) ולא זכר יואש המלך שפירושו אף שידע מהם לא זכר לו חסדי יהוידע אביו וכן ולא זכר הדום רגליו שפירושו זכות בהמ"ק לא עמדה לישר' לזה הוצרך פה לומר שפי' לא זכר את יוסף אין פי' שלא זכר טובתו בפטרון חלומו אלא וישכחהו ואגב ריהטאי ראיתי בו בפרק שאני כותב זה להג' מהרי"מ בס' דרכי הים שהביא דברי החנוך בסי' ש"ל שכתב כי מצות זכירת עמלק ומרים די בלב וביצי"מ צריך בפה ע"כ, והקשה עליו הרב דדבריו סותרים למ"ש הוא עצמו במצוה תר"ן דזכירת עמלק בפה ובלב וכמ"ש בספרי זכור בפה יכול בלב ת"ל וכו' והרי הדברים סותרים וצ"ע עכ"ל, ולענ"ד לא זכיתי להבין קושיתו דלפי הנראה אין כאן קושיא ודברי החנוך מדוקדקים המה שכתב שתהא שונה בפיך כדי שלא תשכח הדבר ברוב השנים ותחסר איבתו מן הלבבות ע"כ הרי מפורש שהגם שכתבו שצריך להיות בפה אין המצוה עצמית שתהא בפה הזכירה כמו יציאת מצרים רק החיוב לאומרה בפה מפני הדבר הקשור בה שהיא חששת השכחה א"כ מ"ש דזכירת מרים ועמלק די בלב ומ"ש במק"א שתהא בפה שניהם אמת שהפה הוא רק בא להציל משום שכחת הלב שהיא המצוה העקרית אבל ביצי"מ שם עיקר החיוב לא משום שכחה רק משום שהוא חייב להזכיר בפה דאילו משום שכחה לא היתה נוהגת רק פעם בי"ב חדש כמו זכירת עמלק וביצי"מ הוא חייב להזכירה בכל יום וזה פשוט וחזיתיה להג' מנחת חינוך שם שהקשה דדילמא שניהם בלב והם עשה ול"ת וכולם בלב ע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דאם היא רק בלב איך יהיה חיוב עשה על מחשבת הלב וגם שלא ישכח והרי הוא אנוס בשכחה אחר שאין לזכור בפה דשכחה הויא אונס אבל אם חייב הוא לזכור בפה כדי שלא ישכח ולא זכר וע"י זה הוא שכח זו הויא פשיעה ועובר בלא תשכח וכמו זה פן יסורו מלבבך שפירושו שחייב להגות בה גם מטעם שלא ישכח ואם חלה דמכח זה לא זכר ושכח הוא פטור כמ"ש שם רז"ל (אבות פ"ג מ"ח מנחות צ"ט:) והעיקר הוא דאחרי שהיה הוא פושע מתחי' אף שאח"כ נתגלגל