אהל יעקב רצא

דעביד לכולהו הוא דלא ימוט הא בחדא מינייהו ימוט והשיב מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפי' בחדא דאלת"ה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי עד דעביד לכולהו אלא בחדא מכל אלה הכי נמי וכו' ע"כ כן היא הגירסא בש"ס (בעין יעקב הגירסא במקום דאלת"ה הוא אלא מעתה ע"ש) ולכאורה הוא קשה דהלא אתה אומר כי אילו אמר עושה כל אלה אזי פירושה הכל וא"כ יוצא מזה שהכא שכתוב אל תטמאו בכל אלה דאית בה כל הכי נמי דוקא כולהו אך הישוב פשוט הוא לחלק בין השלילה לחיוב כלומר העשיה דאזי יתהפך הענין דבשלילה פירוש כל היא אפי' מקצת אסור שפירוש כל הוא לא הא ולא הא על כל אחת ואחת יש מניעה והלאו מקיף על כולם שפי' לא יעשה שום אחת מהם אבל אם אמר באלה אזי פירושו רק בכללות כולם היא המניעה והעונש אבל בחיוב הוא ההיפך כשאמר עושה כל אלה הוא קפיד שיעשה הכל זה וזה אזי לא ימוט אבל כשכתוב עושה אלה הוא מציין שאלה המצות יש בהם הסגולה של השכר הזה שלא ימוט לאפוקי אחרים שאין להם השכר הזה אבל לא קפיד אכולהו ובזה תתישב הגירסא של דאי לא תימא הכי וכמובן וביסוד זה ישבתי להחכם א' שהק' לי עמ"ש הרא"ם בכ"מ שהתי"ו הוא מורה על המקצת ע"כ והקשה דמה יענה בכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם האם אפשר שמקצת מהשבעה הוא דלא ימצא שאור ע"כ ולפי המובן מוכח דליתא כי אדרבה פירושו הוא אף מקצת מהשבעה לא ימצא שאור והוא פשוט עכ"פ משמע מהכא שגם בחיוב הוי"ו הוא לחלק שפי' שגם בחדא מינייהו לא ימוט ולכאורה עוד יש לפקפק ממ"ש בסנהדרין (דפ"א.) אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא ואת אשת ריעהו לא טימא ודרשוהו שם לדרשות לכל חדא מיניהו וכשהיה ר"ג מגיע למקרא זה בוכה מאן דעביד לכולהו הוא דחיה יחיה והשיב לו רע"ק מהכתוב דאל תטמאו בכל אלה שפירושו בחדא הכי נמי בחדא ע"ש ולפמ"ש מאי סתירה דהרי ההיא נמי שלילה ולא חיוב וא"כ צריך שיהיו כולהו אחרי שהוא חיוב והגם דלא כתיב כל אלה אחר שכתוב שלילה לחיוב יתחייב בכולהו אך הא בורכא דהשלילה זאת היא פי' חיוב בשוא"ת ולא כמו שאר לאוין שהשלילה ע"י שלא יעשה שפה השלילה היא בשוא"ת וא"כ חזר הדין דהיא היא דכשיעשה אחת מהנה שפי' בשוא"ת אזי גם בחדא מינייהו חיה יחיה והדמיון מאל תטמאו בכל אלה שפי' גם בחדא מינייהו אם עבר בקו"ע חייב הכא אם לא עבר בשוא"ת חיה יחיה מעתה נחזור לדברינו שהנה מצינו בחיוב שהוא עשה כל חדא מינייהו מועלת לשכר אמנם זה דוקא לשכר שלו תשלום גמול הרוחני אבל לענין חיוב המצוה לעשות צדקו דברי רבינו הריטב"א דכשהכתוב מחייבו בעשה כמו זרוע ולחיים וקיבה פי' חייב לתתם כולם ולא ישאיר לעצמו כלום וכשהוא פטור מאחת מאיזה סיבה אותחייב בשארא ושכר הרוחני אית ליה על כל מצוה אף שלא נתן השאר כשהוא פטור ותדע שהרי תרי"ג מצות הם ופירושם הוא כשנתחייב בהם אבל יש הרבה שאינו חייב יבום וחליצה וגט כשלא בא לידו דפשיטא דלא יפסיד שכרו אשארא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם במשנה רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ור"ל לכל הפחות מקיים אחת מהם כהלכתה וזוכה הוא בזה לאושרו הרוחני ודוק: