אהל יעקב רעט

שהתיר כי היתר נדרים ושבועות הרי הם תלויים בארץ ומהי תיתי שהבין זאת וראיתי להמש"ל בפ"ז מה' נדרים עמ"ש הרמב"ם דמי שאסר על עצמו הניה מבני העיר שאסור להשאל לאחד מבני אותה העיר וכתב הכ"מ שהוא מבואר בירוש' והק' על זה המש"ל מפ' הספינה שב"ק אומרת ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ואמרו שם שהיה צריך רבה לומר מופר לך ע"ש ולפי הירוש' לא היה יכול רבה להפר משום שהוא נוגע ואם היינו אומרים שדין זה של הירוש' הוא דוקא לכתחי' ואם התירוהו מותר ניחא וכו' וע"ש עוד מ"ש, וכתב עליו הג' בנין אריאל בפ' מטות דתיובתא לא חזינא דהלא טעמא דהנוגע בדבר אינו יכול לדון משום דחיישי' שמא יטה את לבבו ויראה בעיניו על חייב זכאי או להיפך וכו' וטעם זה לא שייך אלא במי שסומך על החכם המורה לו את הדין וכו' משא"כ גבי הקדוש ברוך הוא אי אפשר לומר כן כי הוא היודע הדין לאמיתו וכו' ע"ש ולקוצ"ד אני תמה שהוא עושה טעמים למצות התו' שמכח זה יתהפך הדין מן השמים לארץ וא"כ משה ואהרן האחים כשרים לעדות דלא ישקרו ברור וגם אם באת לדרוש טעמים דרוש נמי הטעם שהוא אינו מיחל לעצמו הוא משום טעות לכן צריך אחרים דוקא וא"כ כביכול יתיר לעצמו ומצינו בעגל שמשה התיר לו שבועתו כי אם שיש טעמים נגלים הלא לאו דוקא הם העיקרים שמצות התורה גזירות הם כידוע כי הטעמים נסתרים ואם כביכול שומר התורה הוא בדיוק כמו בארץ ולכך בעגל מרע"ה התיר לו שבועתו כדרשתם בויחל משה ע"ש וחזרנו לדברינו במ"ש הותר הנדר דהרי מרע"ה ראה שהוא לא התיר ומכח זה הי"ל להבין שאף שנכנס לסיחון ועוג דודאי שלא על זה היתה השבועה ולישב נעיר עוד בלשון דימיתי שמא הותר הנדר ולא קאמר שמא התיר והותר משמע ממילא ולהבין נקדים תחי' מ"ש רז"ל בחולין (ס') עמון ומואב טיהרו בסיחון ע"ש ופי' בזה המפרשים כוה"כ להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך ר"ל שהוריש עמון ומואב שהם גדולים ועצומים הוריש אותם מפניך ר"ל קודם לך היינו שכבשם סיחון ועוג והיה זה במטרה שאח"כ להביאך לתת לך את ארצם שכבשה לתיתה לך נחלה ע"כ ובעניותי פי' בזה כוה"כ בתהילים וכעת בהעתקה נזדמן לידי ס' עץ החיים להג' מהרח"א וראיתי בפ' בלק שקדמני בזה והוא בתהלים קל"ה וקל"ו למכה מלכים גדולים ונתן ארצם לנחלה נחלה לישר' עבדו שהכונה הוא כי סיחון ועוג כבשו מואב ונתן ארצם של עמון ומואב לנחלה לסיחון ועוג כדי שאח"כ תהיה נחלה לישר' עבדו והוא פי' נחמד ולכאורה יש להעיר דהרי בסנהדרין (דנ"ט.) איתא דגוים לאו בני כיבוש נינהו ע"ש וא"כ מה הועלנו בזה דהרי עודם ברשות מואב אך כל קובל דנא קשה דא"כ גם מואב שכבש לא הוי שלו והא קרא כתיב אל תצר את מואב כי לא אתן מארצם הרי דקא קרי להו ארצם ולישב נקדים מ"ש רש"י ז"ל בד"ה לאו בני כיבוש לא ניתנה ארץ לכבוש כי אם לישר' שאף לישר' לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש ע"כ הורה בזה כי דוקא בא"י שגזירת ה' שיכבשוה הותרה להם יפ"ת אבל לא שעקרם מדין כיבוש בין מלך למלך דפשיטא דחשיב כיבוש לשתקרא שלהם ממש ותדע דהא בב"ר איתא כל העולם של